הכל זמני
הסוכות אולי זמניות, אבל הגיע הזמן שכולנו נשקיע בראייה לטווח רחוק
, עודכן
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השכן הדתי שלי הסביר לי שכל המטרה בסוכות היא שנזכור את הארעיות. לכן אנחנו עוזבים את הבית המוגן והיציב ועוברים למבנה זמני ורעוע: כדי שנזכור שכל ההישגים, הרכוש והמעמד שצברנו בחיים - הכל זמני, מקרי ויכול להתפוגג בכל רגע.
רעיון יפה, ללא ספק מוצלח יותר מהרעיון המוכר יותר שעומד מאחורי החגים ביהדות: כמה שיותר ארוחות בכמה שפחות ימים. מצד שני, אנחנו באמת צריכים תזכורת לזה שהכל זמני? הרי אם יש תחושה אחת שמלווה אותנו כאן בכל שנייה, זו הזמניות.
העבודות בכביש הן זמניות, וגם התוצאה שלהן תהיה זמנית - כולם יודעים שבעוד שנתיים יצטרכו שוב להרחיב את הנתיבים. המשכורת היא זמנית, כי מחר יכולים לשלוח אותנו הביתה, לבית שגם הוא זמני, כי הבנק יכול לקחת אותו בשנייה שנפסיק להחזיר את המשכנתא (שהיא דווקא לא כל כך זמנית). אפילו את הגבולות פה השארנו זמניים, שלא לדבר על השכנים - שבזמן האחרון התברר שגם המנהיגים שלהם זמניים נורא. ובכלל, כל הזמן מזכירים לנו שבכל רגע יכולה ליפול פה פצצה, כך שבעצם, גם החיים שלנו הם לגמרי זמניים.
ובתחושה כזו, שהכל זמני, מקרי ויכול להתפוגג בכל רגע - איך אפשר להשקיע בתכנון, בראייה לטווח רחוק, בחזון, כשבין כה וכה בעוד רגע נארוז הכל ונברח מפה, לפני שהבצק יספיק להחמיץ? (שזה אמנם כבר חג אחר, אבל גם בו עושה רושם שדי מיהרנו). ובמילים אחרות: מי יכול לנהל חיים נורמליים תוך כדי ספירה לאחור?
אז עם כל הכבוד לסוכות, ולשכן שלי (שהוא באמת אחלה - תמיד אומר בוקר טוב, וגם מחזיק את המעלית), אולי נתחיל סוף סוף להבין שאמנם הכל זמני, אבל אם אנחנו באמת רוצים להיות פה כדי להישאר - הגיע הזמן שנתחיל לחשוב כמו אזרחים במדינה, ולא כמו אושפיזין בסוכה.
• • • •
- אקסקיוז מי, האו מאץ' איז דיס?
"למה אנגלית? דבר עברית, אח שלו".
- מה, אתה ישראלי?
"מייד אין עפולה".
- איזה קטע.
"כן, באתי לפה לפני עשר שנים, לעבוד בעגלות, ונשארתי. לפני שנה פתחתי את המכולת".
- רגע, איך ידעת שאני ישראלי?
"בגלל המילקי. כבר שבועיים שכל חצי שעה נכנס ישראלי, שואל כמה עולה מילקי. אני אומר להם שקל וחצי, הם משתגעים: 'יו... בארץ זה שלוש וחצי!'"
- זה באמת הבדל משמעותי.
"כן. בעיקרון זה בכלל עולה פה פחות משקל, אבל עכשיו יש ביקוש, אז העליתי".
- הגיוני.
"תשמע, זה לא רק מילקי - הכל פה זול יותר. אוכל, בגדים, שכירות - הכל".
- נשמע טוב.
"אמממ... יש גם בעיות. בזמן האחרון, למשל, אני לא מדבר עברית ברחוב. לא שאמרו לי משהו, אבל אתה מרגיש שזה לא בא טוב. אז אני מדבר קצת גרמנית שלמדתי פה, קצת אנגלית. מקסימום נדבר ערבית - זה דווקא הולך פה טוב עכשיו" (צוחק).
- איך באמת אתה מסתדר עם המוסלמים פה? זה לא בעייתי?
"צודק. כי שמעתי שבארץ אתם חיים יחד בהרמוניה".
- יש בזה משהו.
"אבל שלא תחשוב שכולם מסתדרים פה, כן? אתה יודע כמה ראיתי פה שלא הצליחו? ששרפו את כל הכסף ועזבו בתוך חודשיים? אבל אני, איפה שתשים אותי אני נוחת על ארבע. עוף החול. בקיצור, אני אומר שלפני שהבן אדם עוזב - שיחשוב טוב. לא בקלות עוזבים בית".
- יופי, אבל הבית נהיה יקר.
"אז תעשו הפגנות, תחרימו, אנא עארף. בשביל זה עוזבים?"
- ציוני אתה, הא?
"בטח. אל תראה אותי ככה. סחבק היה בגולני".
- מה אתה אומר. נו, אז מתי אתה חוזר לארץ?
"אני? לא, אחי, אני התחתנתי פה עם מקומית, יש לי דרכון. אני כבר מעורבב פה לגמרי".
- אז כמה אמרת המילקי?
"יודע מה? עלי, אחי".
- וואלה? תודה!
"בכיף, נשמה. חג שמח".
איור: יובל רוביצ'ק
• • • •
בפארק הירקון נערך בשבוע שעבר מופע הוקרה לאריק איינשטיין. 40 אלף איש לקחו בייביסיטר, התלבשו יפה ובאו, למרות שהיה ברור להם שהאמן שלכבודו הם הגיעו לא יופיע הערב.
לא הכרתי את אריק איינשטיין. אף פעם לא קיבלתי ממנו טלפון, הוא לא אמר לי שהוא מאוד אוהב את מה שאני עושה, והאמת - אני בספק אם הוא בכלל הכיר את השם שלי. ובכל זאת, פעם אחת פגשתי אותו.
כשהייתי ילד, היינו הולכים בכל שנה לאזכרה של סבא שלי, בבית כנסת קטן, בסמטה חסרת שם שיוצאת מרחוב אבן גבירול בתל אביב. צמוד לבית הכנסת ניצבה מסעדת ״כתר המזרח״, שהיתה בשביל אריק איינשטיין סוג של בית.
בכל שנה, בדרך לאזכרה, הייתי מתעכב בדרך בכוונה, מקווה שאולי הפעם אראה אותו. שנה אחת החלטתי שזה לא לעניין שכל מה שמעניין אותי בדרך לאזכרה של סבא זה אם אראה את אריק איינשטיין או לא. אולי זה אפילו מעליב את ההורים שלי? אז החלטתי שהפעם אני לא מתעכב, אלא הולך ישר לבית הכנסת. ובאמת, הלכתי ישר ומהר, ולא הסתכלתי.
הייתי כל כך גאה בעצמי, עד שפתאום שמתי לב שההורים שלי כבר לא לידי. הסתכלתי אחורה, וראיתי את שניהם עומדים על המדרכה, בלי לזוז, ומביטים אל המסעדה בהערצה. ושם, ליד אחד השולחנות, ישב אריק איינשטיין.
מאז, בכל פעם שאני עובר שם, אני מאט ומביט. הכתר עוד שם, אבל המלך כבר איננו. אני לא בטוח מה זו ההרגשה הזו בבטן כשאני בוהה בשולחנות הפלסטיק הפשוטים שמחוץ למסעדה, אבל נראה לי שמישהו שר את זה קודם: "זה לא בדיוק געגוע, זה סתם נעים להיזכר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו