"המודיעים חיכו לי שאחזור מהלימודים. זו היתה זוועה. הכנסתי אותם הביתה והתיישבתי על הספה. בזמן שהקצין הלך מהדלת לספה, היו שתי שניות שאמרתי לו 'אל תגיד'... חששתי לשמוע משהו אחר. ואז הוא אמר לי שחגי פצוע אנוש. בתוך שנייה אחת, החיים שלי השתנו. היום, בדיעבד, אני כבר לא יודעת מה הייתי מעדיפה שיודיעו. אין עדיף פה. יש את מה שאתה מקבל".
שם, לפני שלושה חודשים, החל המסע הארוך והמפרך של מוריה בן ארי. ההתמודדות עם הפציעה של בעלה חגי, מפקד סיירת צנחנים ואחד הפצועים הקשים ביותר של מבצע צוק איתן, שמאושפז מאז, חסר הכרה.
היא השאירה את הילדים עם הוריה, שגרים גם הם במושב נוֹב ברמת הגולן, ויצאה מייד לסורוקה עם הוריו של חגי, חני ויוני, גם הם מנוב. "זו היתה הנסיעה הכי ארוכה ולא נגמרת בחיים שלי. שלוש שעות של סיוט. גם ככה באר שבע רחוקה, אבל כשאת מקבלת בשורה כזאת, היא הרבה יותר רחוקה. "עד שהגענו, חגי כבר יצא מהניתוח וראינו אותו. ברגע הראשון נרגענו, כי זו פציעה מתעתעת. הוא נראה שלם, נקי ושלו, ורק הראש חבוש. עם הזמן הבנו שזו היתה טעות להירגע".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זה קרה בחאן יונס שבדרום הרצועה ביום שני בצהריים, חמישה ימים אחרי הכניסה הקרקעית. חיילי הסיירת לחמו באזור שנקרא בעגה הצה"לית "ציר סוכר", עברו מבית לבית כדי לתפוס מרחבים ולאתר מנהרות. את הכוח הובילו שניים - המפקד הנכנס, רס"ן חגי בן ארי (29), והמפקד היוצא, רס"ן יאיר חביביאן.
באחד הבתים נתקלו בחוליית מחבלים שירתה עליהם מכמה כיוונים. חגי נפגע מכדור, שחדר מצידה האחד של הקסדה ויצא מהצד השני. מרגע שהורידו מראשו את הקסדה, הבינו החיילים את חומרת הפציעה. היה ברור שחגי נמצא בסכנת חיים ממשית.
הפינוי התנהל תחת אש. סוג של מערב פרוע, לפי אחד התיאורים. חגי הועבר לשטח ישראל, ושם, סמוך לגבול, המתין המסוק שהטיס אותו לסורוקה.
מאז חלפו יותר מ־12 שבועות. שבועות שבהם ראו בני המשפחה פצועים קשים נוספים מהלחימה, שמגיעים לטיפול נמרץ, מתייצבים ומשתחררים. ראו פצועי ראש קשים שחזרו להכרה, שהסיפורים של בני משפחותיהם על החיוך הראשון והביס הראשון מילאו את העיתונים. זרם המבקרים של כל עם ישראל התחלף בזרם של משלחות תיירים מחו"ל, ואז הצטמצם עד שהתכנס לבסוף למעגל הקרוב.
הקיץ התחלף בסתיו. הקירות של חדר ההמתנה בטיפול נמרץ בסורוקה התחלפו באלו של מחלקת השיקום בבית לוינשטיין, וכעת באלו של המחלקה הפנימית בבילינסון, שם חגי מאושפז עכשיו. גופו החזק מצליח להתמודד עם זיהומים ועם האשפוז הממושך, אבל הוא לא חזר להכרה. הפציעה שלו מטלטלת את המשפחה בין תקווה לייאוש.
תמונות של בני המשפחה ושל ילדיו, מורן (בן 7), שלו (בן 4) ועופרי (בת עשרה חודשים), תלויות מעל מיטתו. ברקע נשמעים שירים מהפלייליסט שבטלפון הנייד שלו, בתקווה שמשהו מזה יגרה אותו לחזור ולפקוח את עיניו. לידו נמצאים כל העת אשתו ושבעת אחיו, וגם הוריו, שעזבו בחודשים האלה את הבית בנוב. קודם עברו לבאר שבע, ועכשיו הלכו אחריו לפתח תקווה. מוריה נוסעת כמה פעמים בשבוע מבית החולים לבית בגולן, מנסה לשמור על שפיות ועל שיגרה עבור שלושת הילדים, שהתרגלו לאורך השנים שאבא בצבא ומגיע הביתה רק בסופי שבוע, אבל קשה להם עכשיו, כשגם אמא לא נמצאת.
שלו, מוריה עופרי ומורן. "הבנים יודעים מה קורה, אנחנו מציגים להם את כל האפשרויות"
• • • •
מוריה (29 וחצי), בג'ינס ושיער גלוי ללא כיסוי ראש ("אנחנו גרים במקום דתי ומנהלים אורח חיים דתי ושומרים מה שצריך לשמור גם בלי כיפה"), מקבלת את האורחים שבאים לבקר את חגי במסדרון של המחלקה הפנימית. רגע אחד היא עם הקצינה ששירתה עם חגי בתפקידו הקודם, ואחר כך מחבקת את החברות, שבאו להיות איתה ולחזק אותה. בתא המטען של המכונית תיק ארוז, לכל מקרה של הקפצה.
כמי שהתחתנה עם איש צבא, החיים שלה תמיד היו שזורים בין תפקידים ומבצעים. "אני לא בן אדם דאגן מטבעי, אז אני לא חיה את המתח הנורא. גם בתקופות היותר רגועות של חגי הוא לא ישב רגל על רגל. התקופה היחידה שבה הייתי ממש רגועה היתה בשנתיים שהוא היה בלימודים במכללת כנרת בצמח, הוא למד שם לימודי ארץ ישראל. אחריהן קיבל את התפקיד הקודם שלו - אחראי על האימונים במגלן. זה תפקיד שהוא היה בו במתח תמידי, אמר שזה תפקיד מסוכן, ומאוד חשש שייפצע לו חייל באימונים".
תפקיד מפקד הסיירת היה עבורו סגירת מעגל. הוא החל את השירות הצבאי שלו ביחידה, עשה שם את כל תפקידי הפיקוד, ורצה מאוד להגיע לתפקיד הבכיר ביותר. "מבחינת ותק ודרגה הוא לא היה צריך לעשות את התפקיד הזה", אומר האח יובל. "זה לא היה נכון גם מבחינת הקידום, כי לכאורה, זו חזרה אחורה. אבל תשאלי כל מפקד - כל המפקדים הכי גדולים - הרגע המשמעותי בשירות שלהם היה הפיקוד על הסיירת".
מוריה: "מבחינת חגי, להיות בתפקיד של סמג"ד, התפקיד הבא המתבקש, לא היה בכלל בר השוואה לתפקיד של מפקד סיירת צנחנים. זה היה החלום שלו. מבצע צוק איתן היה בדיוק ההזדמנות בשבילו להיכנס לתפקיד. הוא הסתובב בין הלוחמים, רשם לעצמו תוכניות בפנקס, שאל שאלות, וכבר בנה תוכניות לתקופת הפיקוד על היחידה".
הפעם האחרונה שבה מוריה והילדים ראו את חגי היתה ארבעה ימים לפני שנפצע, כשירדו לחופשה באילת. "התלבטנו אם לנסוע, בגלל המצב, אבל זו היתה חופשה שהזמנו שלושה חודשים מראש לתקופה שבה חגי יהיה בין התפקידים. כשהמועד התקרב הוא היה במבצע 'שובו אחים' וממש התלבט, אחר כך עבר לעזה, וכל הזמן היה נראה שתכף נכנסים קרקעית. היה ברור לו שהוא יהיה שם.
"החופשה מבחינתי כבר התבטלה, ואז הוא התקשר ואמר, 'בואי ניסע, שלא נפסיד מכל הכיוונים, בינתיים סתם מתמהמהים'. ביום חמישי טסנו לאילת עם הילדים, זו היתה הטיסה הראשונה שלהם.
"כשהיינו באילת אמרנו לילדים שיידעו שאבא אולי יצטרך לעזוב באמצע. וזה באמת מה שקרה. הוא הספיק להיות איתנו רק יום אחד. לא חשבנו שנישאר, אבל פתאום ראיתי שהילדים מתבאסים גם מזה שאבא הלך וגם מזה שהחופשה נגמרת. אז נשארנו, ונהנינו. חזרנו הביתה ביום ראשון. ובשני הוא נפצע".
כאילו חזה את מה שיעבור על אשתו בעוד זמן, שלח לה חגי את הודעת הווטסאפ האחרונה מגבול הרצועה. "כפרה עלייך, חושב עליכם הרבה ומאוד מתגעגע", כתב. "תדעי שאני ממש שמח שנסענו לאילת. היו לנו כמה שעות נהדרות יחד, והרגשתי שנוצרה בינינו שותפות עמוקה וחזקה של דרך להתמודדות עם מצב חוסר ודאות קשה". ההודעה, שנכתבה בעקבות החופשה שבה היו באי ודאות, מקבלת משמעויות אחרות לגמרי אחרי פציעתו.
חגי בן ארי. "שילוב של אנושיות וקשיחות"
• • • •
הוריו של חגי היו בין מייסדי מושב קשת בגולן. למושב נוב הסמוך עברו כשחגי היה בכיתה ב'. האב יוני (63) השתחרר משירות הקבע שלו בדרגת אל"מ בשריון, ועדיין עושה מילואים כמפקד נפה במחוז הצפוני של פיקוד העורף. "השתתפתי בכל מלחמות ישראל מאז יום הכיפורים, למעט צוק איתן", הוא אומר בקול שקט. "הפעם השתתפנו מהצד השני". האם, חני (61), היא ספרנית באולפנה בנוב.
חגי הוא החמישי מבין שמונה אחים, כולם שירתו בצה"ל בתפקידים משמעותיים. רעות (38), הבכורה, היתה מ"פית בחיל חינוך, כיום מתפעלת עסק לשמן זית שהמשפחה מייצרת ואחראית על הצימרים שיש למשפחה; נועם (37), הנדסאי קרקע ומים וחקלאי, מוּנה במהלך המלחמה לפקד על גדוד מילואים בעזה; עומר (34), מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, קצין חילוץ והצלה בפיקוד העורף; יובל (32), בעל פאב באשדות יעקב, היה לוחם בסיירת צנחנים; יפתח (28), סיים תואר ראשון במדעי המדינה ומזרח תיכון במכללת אריאל, היה סמ"פ בנח"ל (ונפצע ב־2008 בפעילות מבצעית בשכם); נדב (27), לומד לתואר שני בבר־אילן ומדריך טיולים, שירת ביחידה מובחרת; ואבנר (21), שמשתחרר משירות ביחידה מובחרת של חיל האוויר.
"אין מבצע צה"לי בלי שכמה מבני משפחת בן ארי ישתתפו בו", אומר יובל, ובצוק איתן היו שלושה ששירתו: נועם הגדול, חגי ואבנר. "חגי הוא הילד הכי קרבי שלנו", אומר האב. "הוא היה בין תפקידים, הוא לא היה חייב להיות ברצועה. אבל הוא אמר שזו ההזדמנות הכי טובה להכיר את הלוחמים ואת המפקדים, ושזה המבחן האמיתי. לא ניסינו אפילו לדבר על ליבו, היה ברור לנו שזה מה שהולך להיות. המשמעויות של לחימה בעזה היו ברורות לי, אבל עם כל הניסיון והוותק, שום דבר לא מכין אותך לזה.
"כשדפקו אצלנו בדלת, השאלה הראשונה ששאלנו, היתה 'מי מהם'", הגבר הגדול שמולי מתכווץ. "כשהבנו במה מדובר, היו כמה דקות איומות. אמרו לנו שהוא פצוע אנוש ונמצא בסורוקה. הנסיעה היתה מסויטת. לא ידענו מה נמצא שם. הודענו לכל הילדים, חיכינו למוריה שתקבל את הבשורה, ויצאנו לדרך".
המבט שלו נודד לטלפון הסלולרי, גם כשהוא לא מצלצל. על שומר המסך תמונה של חגי באימון, רץ במדים ומאחוריו עשן אדום.
"השתדלנו לשמור על אופטימיות, וסמכנו על האמונה ועל ההיכרות עם חגי, שהוא בחור חזק מאוד, שלא מוותר בקלות. הרופאים אמרו שהסיכוי להתאושש הוא בהתאם לפציעה, וכאן הפציעה היתה קשה מאוד".
"היממה הראשונה לטיפול היתה קריטית, ממש בין חיים ומוות", אומרת מוריה. "הרופאים עשו לו ניתוח דחוף לשחרור לחץ תוך־גולגולתי. הסבירו שהם קודם כל מצילים, ורק אחר כך מבינים מה הצילו. ובאמת, רק אחר כך הם הבינו את הפגיעה החמורה, והתלבטו אם להמשיך לעוד ניתוח. לא כולם חשבו שיש טעם. אם לא היו מנתחים הוא היה כבר אז..." היא לא מצליחה להשלים את המשפט. "אבל מאז הוא הצליח לשרוד כל דבר שהיה בדרכו".
חגי עבר בסורוקה ארבעה ניתוחים. בשלב מסוים נותק ממכשירי ההנשמה וחזר לנשום בכוחות עצמו. "אחרי שבעה שבועות, הרופאים אמרו לנו שאין להם יותר מה לתרום, ושצריך להעביר את חגי למקום שבו יוכל להתחיל שיקום", אומר האב יוני. "נסענו לכמה מרכזי שיקום להתרשם מהם אישית, והחלטנו לבחור במחלקת נפגעי ראש בבית לוינשטיין. ראינו שם מקרים של פצועים במצבים דומים, שחזרו להכרה בצורה כזו או אחרת, וזה נתן תקווה".
אבל כבר בימים הראשונים בלוינשטיין חלה הידרדרות במצב הכליות של חגי, והוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בילינסון. הוא הצליח להתאושש, חזר שוב ליומיים לבית לוינשטיין, אבל לפני שבועיים חלה הידרדרות נוספת במצבו, בשל זיהום שהתפשט בגופו, והוא הוחזר לבילינסון.
הפעם הודיעו לבני משפחתו ששעותיו ספורות, וכולם הגיעו להיפרד, ושוב גופו החזק הפתיע, ונרשמה התאוששות במצבו. הוא הועבר למחלקה הנוירו־כירורגית בבית החולים, וממנה למחלקה הפנימית.
"לאורך כל הדרך, שום רופא לא נתן לו סיכויים לשיקום", אומרת מוריה. "אמרו שגם אם תהיה רמת הכרה, היא תהיה בסיסית. שיכול להיות שהוא יעפעף. לא נתנו סיכוי להבנה. ידענו שהפגיעה קשה ומאוד נרחבת, אבל לא הבנו באמת. ואז ראינו את בדיקת ה־CT, ועלתה השאלה כמה כדאי לטפל במצב כזה, כמה להילחם על חיים כאלה. הבנו שלא נאבקים בכל מקרה. יש דברים שעושים, ויש דברים שלא עושים. מצב של חוסר הכרה יכול להיות הפיך, אבל ככל שההתעוררות רחוקה, זה מעיד על דברים פחות טובים".
בשעות שבהן קראו הרופאים לבני המשפחה להיפרד, הגיע למיטתו של חגי גם מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אליעזר טולדנו. הוא אחז בידו וקיים טקס רשמי למינויו של חגי למפקד סיירת צנחנים. אותו טקס שהיה אמור להתקיים ביום חמישי, שלושה ימים לאחר הפציעה, ושלא התקיים מעולם.
"תסלחו לי על הרשמיות", פתח המח"ט. "חגי, אני רוצה לומר לך מה שאילו יכולתי, הייתי אומר לך שם, בקרב בחאן יונס, כשלחמת והובלת את הסיירת שאתה אוהב, מהמקום שאתה אוהב את הדברים הכי חשובים שיש לך בחיים".
הוריו של חגי, מוריה, שבעת האחים וקציני היחידה נדחסו לחדר, מחפשים איתות כלשהו בפניו של חגי שהדברים שאומר המח"ט מחלחלים אליו. "כאן, בחדר הזה, בשעה הזאת, ליד המיטה, אני מבקש את רשותך להוסיף את שמך לרשימת השמות של מפקדי סיירת הצנחנים, יחידה שהיא היהלום שבכתר".
יוני: "זה היה קצת סוריאליסטי, אבל הטקס ביטא את ההערכה שהמח"ט ושכל המפקדים בחטיבה רוחשים לחגי". הוא נשנק לרגע. "זו היתה סגירת מעגל עבורו".
האח יובל: "אנחנו רוצים להאמין שמשהו מזה חילחל. חבר'ה שהיו במצבים דומים יודעים לספר שהם שמעו גם כשלא היו בהכרה, ואנחנו מאוד רוצים לקוות שגם חגי קלט חלק מהדברים".
עם מפקד חטיבת הצנחנים בטקס חילופי הפיקוד הסמלי
• • • •
מוריה וחגי גדלו יחד במושב. בגיל 16, הטיולים המשותפים והפעילויות של השכבה הפכו לרקע לסיפור האהבה הפרטי שלהם. "הוא היה מאוהב בי תמיד", היא מחייכת, "מכיתה ה' ועד עכשיו. לא זז מילימטר. תמיד ידע שיתחתן איתי, גם כשעשיתי לו צרות".
ביוני 2006, כשחגי סיים קורס קצינים, הם נישאו על מדשאות המדרשה בחספין, בנופי הגולן שבהם גדלו. ביולי כבר החלה מלחמת לבנון השנייה וחגי נכנס ללבנון, כמפקד צוות צעיר בסיירת הצנחנים. הוא לחם בבינת ג'בל ובמקומות נוספים.
"להרבה אנשים הצבא הוא דרך. לפעמים זה נוח כלכלית, ולפעמים יש אנשים שמפחדים לצאת לאזרחות. חגי התחבט בשאלה מדוע הוא עושה זאת. כשיצא ללימודים לשנתיים, דיברנו על זה וידענו שעם הכישורים שלו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא פשוט חשב שבצבא הוא יכול להיות הכי טוב והכי מועיל".
היא נזכרת כמה היה קשה לו לעזוב את הבית ולחזור לצבא בימי ראשון, וכמה אהב את הבקרים של יום שישי בבית, כשמורן ושלו היו קופצים למיטה ומעירים אותו. מהסיפורים שלה ושל החברים עולה תמונה של איש משפחה שאהב לפנק ולבשל, בעל מפרגן ותומך, מפקד קשוח שאהב לנצל כל רגע והקליט הרצאות בהיסטוריה כדי שיוכל להקשיב להן בנסיעות הארוכות, למורת רוחו של נהגו. פרויקטור חסר מנוח, שבתקופת הלימודים החליט לבנות את הבית המשותף במושב, הריץ תוכניות ודאג שבתוך שנה המשפחה תיכנס לגור בבית.
בשנים האחרונות תפסה הריצה חלק משמעותי מחייו. הוא נדלק על הרעיון והקים קבוצת ריצה, שמשתתפת זו השנה השלישית במירוץ השליחים "מהר לעמק" - מירוץ של 24 שעות רצופות.
"לפני שלוש שנים חגי הזמין הביתה את קבוצת האנשים שגיבש, למפגש ראשון. הוא פרס מפה גדולה על הספרייה, כמו בתדריך צבאי. כל אחד קיבל ערימה של דפים, שבהם נכתב מה הוא צריך לעשות, והכל היה מתוקתק. הוא אירגן להם חולצות. הוא רצה לרוץ, וכך זה היה. כשיש לו רעיון, הוא מבצע.
"כולם יודעים שהוא היה אמור להיות מישהו גדול וחשוב בחיים. הוא באמת מיוחד. יש בו שילוב מדהים של אנושיות לצד קשיחות. הוא מאוד קשוח, חשוב לו שחיילים ייראו כמו חיילים, והוא לא התפשר על זה ולא ויתר על כלום ברמה המקצועית והמבצעית.
"מבחינה בטיחותית, הוא היה מאוד קפדן. חיילים יכלו לשנוא אותו על כך, אבל הם ידעו שהוא יוביל אותם לקרב בצורה הכי בטוחה, ושאם הם צריכים משהו, הוא ידאג להם כמו אבא. שאם יש בעיה, הוא שם. פעם, למשל, הוא סידר טיסה לאוקראינה לחייל בודד שלו".
התקופה הארוכה הזאת עזרה לה לקבץ את הזיכרונות והתמונות של חגי. בין התמונות הרבות שהיא שולפת מהטלפון הנייד יש תמונה שלו עם הילדים בפתח המטוס בדרך לאילת, תמונה שלו מקריא סיפור למורן ולשלו, תמונה של המשפחה בטיול בירושלים לאחר לידת עופרי הקטנה, ותמונות רבות במדים. "אני מחפשת תמונות שלו, וזה מכריח אותי לחזור לאדם שאני אוהבת, ולא לזה ששוכב שם", היא אומרת.
"גם אם הוא ימות עכשיו, שזה הדבר הכי נורא, אני לא מרגישה שהוא פיספס או החמיץ משהו שרצה ולא הספיק. אני יודעת שהוא עשה כל מה שרצה. הספקנו המון, והוא קיבל כל מה שתיכנן. בית וילדים ואישה ותפקיד שהוא רצה. והכל לפני גיל 30. הוא אהב אינטנסיביות, לא אהב בזבוז זמן. היינו במקום שלו ויציב ובטוח ואוהב, גם מבחינה זוגית וגם מבחינה משפחתית".
עם הבנים. "בינתיים הם עסוקים בשיגרה שלהם"
• • • •
בשלושת החודשים האחרונים הסתגרה המשפחה בתוך עצמה. לא דיברה על מצבו של חגי. "ברגעים כאלה אתה רק רוצה להיות עם האנשים הקרובים לך", אומר האב יוני, "זה לא הזמן לקשרים חדשים. אנחנו משפחה די צנועה. חשבנו שכל עוד לא ברור מה המצב של חגי, אין מה לצאת בפרסומים. אבל יש פה שילוב של תקופה ארוכה מאוד ושל העובדה שלצערנו הרב, הוא לא יחלים מהפציעה הזאת". דמעות עולות בעיניו, ויובל רץ להביא לו כוס מים וטישו.
"למדנו שאי אפשר לעשות תוכניות. הטווח הוא שעה קדימה. כשאתה מחנך את הילדים שלך לשרת ביחידות קרביות ולתרום ולתת מה שצריך, אתה מבין בתת־מודע שיש לזה מחיר, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך. כשיש לך שמונה ילדים שכולם שירתו ומשרתים באיזה מקום, הסיכוי שזה יקרה לך גבוה. תמיד קיווינו שזה יפסח עלינו. אבל גם אנחנו נכנסנו לסטטיסטיקה, וזה המחיר שצריך לשלם כדי לחיות כאן. כך חינכנו את הילדים שלנו, אין לנו טענות לאף אחד. להפך, אנחנו גאים בזה".
מוריה: "החלטנו לשתף את כולם בסיפור של חגי, כי כל החיים שלו הוא גדל על אתוסים כאלה של גיבורים. כל הספרייה שלנו בבית מלאה בספרי גבורה. הדמויות שמהן הוא שאב את עולמו הם יוני נתניהו, נדב מילוא, ועוד רבים. הם אלה שהפכו אותו למפקד שהיה. מבחינתי, חגי הוא כמו יוני נתניהו, ואם יש מישהו שיראה אותו וילמד ממנו - הרווחנו. זו המטרה שלנו, שאנשים יבינו כמה הוא היה אדם מיוחד ומפקד מיוחד ויתחברו לערכים שהוא האמין בהם. אני בטוחה שאם הייתי שואלת אותו, הוא לא היה רוצה להיחשף, אבל חשוב לנו לחשוף את המהות שבשבילה הוא חי".
ואז, פתאום, היא תופסת את עצמה. "אני מדברת עליו כאילו הוא לא פה. עצוב לי שכבר התרגלתי לדבר עליו בלשון עבר".
בחג האחרון ישבה עם הילדים בסוכה, שבניגוד לשנים שעברו, לא בנה חגי, אלא חברים מהמושב. "כמה שהסיטואציה נוראה, קורים מסביב המון דברים טובים, כמו המשפחה שלי שאני מגלה אותה, והיא מאוד תומכת ועוזרת, והילדים המדהימים שלי, וההורים המסורים של חגי, והחברים במושב, שמאוד תומכים בנו. אלו דברים שנותנים כוח. אני אוהבת אנשים, אנשים מטעינים אותי. עוזר לי גם להיות בסביבה של החברים שלו, עם כל המפקדים שמגיעים ומספרים. להיות קצת בתוך העולם שלו".
הילדים ביקרו אותו? הם שואלים שאלות?
"הבנים יודעים כל מה שקורה איתו. הם ראו אותו בסורוקה, ומאז עדיין לא. אנחנו מסבירים להם שאבא נפצע קשה בראש, ושהראש הוא מאוד חיוני ונותן פקודות לגוף. ובגלל שהוא לא נותן פקודות, אז אבא ישן כל הזמן. אנחנו מציגים להם את כל האפשרויות, גם הקשות. בגלל שהם ראו אותו, זה עזר להם ליצור תמונה ברורה ולא להשלים פרטים מהדמיון, מה שיכול לפתח חרדות. בינתיים הם לא שואלים הרבה ועסוקים בשיגרה שלהם. האלמנט הכי משמעותי בחיים שלנו כרגע הוא חוסר הוודאות המוחלט. אתה מבין שאין לך שליטה על כלום, וחייב להיות סבלני, כי התהליכים ארוכים. אבל לְמה אנחנו מחכים? יכול להיות שלכלום, ויכול להיות שיקרה משהו מינורי. מצד אחד חייבים לקוות, כי אחרת אתה לא יכול להתמודד, ומצד שני, זה גם נורא מסוכן. זה איזון עדין ומעייף כל כך.
"הרבה אנשים לא מבינים את ההבדל בין פציעת ראש לפציעה של כל איבר אחר בגוף. ביומיום אנחנו מתעסקים בצד הפיזי, אם יש לו חום או לא, אם הוא מתגבר על הזיהום. אבל בראש לא קורה שום דבר. מהרגע שהוא נפצע, לא קרה כלום.
"אנשים שמחו שביום כיפור הוא הצליח לצאת מהמצב הקשה שבו הוא היה, ראו בזה נס. אז נכון שגם לרפואה אין הסבר למה שקרה, אבל זה לא באמת משנה את המצב הבסיסי, שנשאר אותו הדבר. וזה מאוד מתסכל. אתה שמח שהוא עבר את המשבר, אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה שהוא יישאר במצב צמח. אלה שני קווים מקבילים שלא מתחברים, וקשה לחיות בקווים המקבילים האלו.
"המלחמה שהכי מעייפת אותי היא המלחמה שבין הריאליות לאופטימיות. אני שומרת על עצמי, לא לקוות מעבר למה שיש סיכוי. כשאני מרגישה אופטימית מדי, אני חוזרת לריאליות. וכשאני ריאלית מדי, אני מרגישה קטנת אמונה וחוזרת לצד השני. זו מלחמה כל הזמן. המילה צמח מפחידה אותי באותה מידה כמו מוות. אני לא יודעת מה הייתי בוחרת בין הדברים האלו".
את מאמינה בניסים?
"תמיד יש ניסים, אבל צריך כאן נס גדול. זה שהוא ימצמץ בעין לא יספק אותי. המקום של התקווה הוא מאוד מפחיד. הטווח הוא מאפס עד מאה, מזה שלא יקרה כלום, דרך זה שימצמץ ואולי יזיז יד. יש כל כך הרבה בדרך, ואתה לא יודע כמה אפשר להתקדם ואיפה זה ייעצר. מבחינת הרופאים, התקווה היא לא ריאלית. הם לא נותנים לנו הרבה מעבר לתקווה למצמוץ בעין. אני רוצה נס שיהפוך את השחור לאפור, לא רוצה פחות מזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו