לא רק אמא

והנה גירסה נוספת של הקונפליקט בין קריירה לאימהות. שובה של קארי מתיסון, הסוכנת עם הקמט הנצחי בין הגבות, הוא בשורה טובה עבור צרכני דרמות. מתיסון היא בפירוש עוף מוזר אבל מהסוג המנצח, המעניין, הביזארי. "אין אפילו הגדרה רפואית למה שלא בסדר איתך", קובעת אחותה, ואם שארית בשר קרובה מתארת אותך כך, היא יודעת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

החריגות של מתיסון התבטאה במרדף בלתי פוסק אחר סכנה. כעת נוסף לחריגות נדבך ג'ינג'י העונה לשם פראני. לסף הריגוש הגבוה של מתיסון התרגלנו, וגם לאקשן הקצבי ש"הומלנד" מספקת. עכשיו צריך לבחון אם הדרמה האנושית שיספקו קארי והצאצאית תעמוד בסטנדרטים של העונה הראשונה, זו שהפכה את "הומלנד" לנ.צ בעולם דרמות המתח. משני פרקי הבכורה נראה שיש על מה לבנות: קארי תמיד נראתה מעורערת, עכשיו גם יש לה סיבות טובות.

לא החיסול הממוקד שעליו הורתה, לא הגילוי שהביאה למותם של עשרות אזרחים חפים מפשע ולא הלינץ' האכזרי בקולגה שלה - הרגע שבו נתפסה מתיסון בשפל המדרגה היה באמבטיה עם בתה. בסצנה מעוררת ספקות היה נדמה כי קארי מוכנה לחסל את אחד המכשולים המונעים ממנה לשוב לשטח. הלב התכווץ בבהלה. מעריציה של מתיסון מכירים את יכולותיה ואת מוכנותה לשלם מחיר גבוה בעבור עקרונותיה. למעשה, סוכנת ה־CIA הבלתי מושלמת הפכה למיתוס בדיוק בגלל פגמיה: היא רגישה, הססנית, נוירוטית ומכורה למגוון חומרים. עכשיו נוספה לכל העיסה הזו תינוקת, ומתיסון מצטיירת כדמות שאינה כשירה לתפקד כאם. "אני לא זוכרת למה ילדתי אותך", היא חושפת בפני פראני את געגועיה לברודי האב. אין פתרון תסריטאי אפקטיבי יותר מדיאלוג עם דמות אילמת כדי לשפוך את ליבך בפני הצופים.

היעדרותו של ניקולס ברודי, מגיבורי הסידרה, לא הורגשה בינתיים. בסוף העונה השלישית הבלתי אפשרי קרה, וברודי נלקח בחזרה, לכל אל שהוא מאמין בו. עצוב, אך קצב אירועים מהיר, הכולל התרחשויות צבאיות ומבצעיות, מחפה על חסרונו. מתיסון נולדה כדי לכהן כראש תא באיסלאמבאד, פקיסטן, והגשמת חלומה מבטיחה לצופים עוד הרבה רגעי אקשן טהור. מנגד, הבת שהשאירה בארה"ב תבטיח שיהיו למתיסון גם רגעי שבירה קשים ומכמירי לב. מתח מיני חדש־ישן בינה לבין קווין מתעורר שוב לחיים, ובסך הכל אפשר להמר שהעונה תתקתק (למעט סצנות סול־מירה, כנראה הזוג המאוס בתולדות דרמות המתח).

מעל הכל יהדהדו שאלות מוסריות מהסוג ש"הומלנד" אוהבת להציף להנאתה: האם טייס שקיבל פקודה להפציץ טרוריסט והרג על הדרך עשרות אזרחים הוא גיבור או רוצח? (בסצנת "יורים ובוכים" מתיסון סותמת לטייס קרבי את הפה, אבל לא בטוח שהיא משוכנעת כי הוא טועה). מי אחראי להרג - הדרג המבצע או המנהל? וברמה העמוקה יותר, האם ארה"ב מתנהלת נכון באפגינסטן או מדשדשת בעוד זירה בעיניים סומות? בעוד דאעש עוסקת בהפצת סרטוני אימה מחרידים, בעולם הישן של מתיסון עדיין מתעסקים בהפצה ויראלית של סרטוני פיגועים. איכשהו, הפעם נדמה שהמציאות עולה על כל דמיון, אפילו על זה של מתיסון.