אנשים צריכים להפסיק לחשוב שאנטישמיות קיימת רק במקומות כגון יוון", אומר ארווין קוהן, נשיא הקהילה היהודית של נורבגיה מאז 2011. קוהן מנסה להסביר את האנטישמיות המשגשגת כל כך במדינתו.
בנורבגיה בטלים רוב ההסברים: המצב הכלכלי מעולה, אבל מדד האנטישמיות עומד על 15 אחוזים. בשבדיה, המדינה הקרובה ביותר לנורבגיה - תרבותית, גיאוגרפית וגם כלכלית - מדד האנטישמיות עומד על ארבעה אחוזים.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ברחובות אוסלו כרזות "Frit Palestine" לרוב. הן תלויות בעיקר באזורים מוסלמיים, אבל גם ברבעים אחרים - לעיתים בצירוף משפט כגון "רוצחי תינוקות". אבל קשה לתלות את העוינות המובנית הזו באוכלוסייה המוסלמית האנטי־ישראלית. "רק 1 מ־500 הנשאלים בסקר האנטישמיות היה מוסלמי. המשיבים היו נורבגים ותיקים", מבהיר קוהן.
למרות התפיסה הרווחת, מספר המוסלמים בנורבגיה נמוך - פחות מ־2.5 אחוזים מהאוכלוסייה. מרביתם פקיסטנים, שלרוב מגלים עניין מועט יחסית בסכסוך הישראלי־פלשתיני. לא איסלאמיזציה הביאה לאנטישמיות. היא פשוט היתה פה תמיד.
"נורבגיה היא ההוכחה שלא צריך יהודים בשביל אנטישמיות", אומר קוהן. על פי ההערכות, רק כ־1,500 יהודים חיים כיום במדינה. כמה מאות מהם שייכים לקהילה באוסלו, והשאר מאוגדים בקהילות עצמאיות או שאין להם כלל קהילה.
"מתנשאים וגזענים גם כלפי מוסלמים". המוזיאון היהודי באוסלו בשנת 2011, כשנסגר בגלל התרעת טרור
• • •
סמואל סטיינמן פורץ בבכי במהלך הראיון עימו, אבל לא ברגע שציפיתי לכך. הוא אחד מ־25 היהודים הנורבגים שחזרו מאושוויץ - מבין 900 שגורשו - והיחיד מהם שעדיין בחיים. הוא עדיין איש חזק ומרשים גופנית, ומארח אותי בביתו הנאה הצופה ממזרח אל האוסלו־פיורד - השכונה שבה נולד - כ־200 מטרים מביתו הנוכחי. הוא עונד תליון "חי" גדול יותר מכפי שתוכלו לראות אפילו ברחובות נתניה.
סטיינמן אינו בוכה כשהוא מספר על היום שבו באו לאסוף אותו. הוא נסע בחשמלית אל הנמל ושם עלה על אוניית המלחמה הגרמנית "דונה" שהפליגה לאושוויץ. הוא אף אינו בוכה על חלום הנעורים שנגנז ז- להיות איכר - וגם לא על השנתיים שחלפו עליו באושוויץ; אפילו לא על נסיבות מותו של אחיו, הארי, במחנה בינואר 1943.
הארי עבד במסילות הברזל. מסילה נפלה והוא נפצע ברגלו; סטיינמן הספיק לבקרו בבית החולים לאסירים. בביקור הבא נאמר לו "שמי שלא מתאושש וחוזר לעבודה בתוך שבוע, נשלח להשמדה".
בביורוקרטיה של פיזור הניצולים אחרי המלחמה, הגיע סטיינמן לדנמרק עם חמישה מחבריו, ושם פגש אותם הקונסול הנורבגי. החמישה הוזמנו לארוחה. "זה היה היום הלאומי של נורבגיה, 17 במאי", הוא נזכר, "ומישהו ניגש לפסנתר וניגן את ההמנון הלאומי". וזה הרגע שבו הוא פורץ בבכי - ספטמבר 2014, כ־69 שנים לאחר מכן. הוא מצטט את השורה מן ההמנון: "כן, אנחנו אוהבים את ארצנו".
אתה בוכה מכעס על בני ארצך או מאהבה אליה?
"מאהבה".
כעבור כמה ימים עגן בנמל אוסלו. "זה היה יום יפה, כמו היום, ואספר לך משהו - באותו רגע נשבעתי שלעולם לא אתחתן עם אישה יהודייה. נשבעתי שילדיי לעולם לא יחוו את הגורל הזה".
באופן מוזר מעט, אחד החיילים הנורבגים בנמל לקח אותו לראות את וידקון קוויזלינג - המנהיג הבוגד של נורבגיה - עצור בתאו. סטיינמן הביט מבעד לפשפש הדלת. קוויזלינג לא הרים את ראשו.
לבסוף, סטיינמן התחתן עם אישה יהודייה. הוא חבר קהילה נאמן, ו־25 שנה שימש מזכיר המגבית. אשתו מתה צעירה, אבל יחד נולדו להם שלושה ילדים שנותרו בנורבגיה, ומהם יש לו שישה נכדים ושבעה נינים. אני שואל אותו על אנטישמיות בנורבגיה כיום. "אנחנו בין 1,200 ל־1,500 איש בקהילה", הוא אומר. "יש 100 אלף איש מפקיסטן ו־60 אלף פולנים - שגם הם לא אוהבי יהודים. אנחנו לא מורגשים. מעולם לא נתקלתי בשמץ של אנטישמיות. כשהייתי ילד, כמה ילדים קיללו אותי - אבל זה הכל".
הוא מראה לי זר פרחים שהגיע אותו בוקר לביתו. תלמידת תיכון שהיתה באחת ההרצאות שלו שלחה לו זר וכתבה לו תודה על סיפורו המרגש.
הביט במנהיג הנורבגי שבגד ביהודים בתאו בכלא. סמואל סטיינמן עם תמונת אחיו שנספה במחנות
"בשם הפתיחות"
הרב שאול וילהלם, שליח חב"ד לנורבגיה, מוטרד לפעמים משאלות מוזרות, כמו "האם יש אנטישמים שאינם יודעים שהם אנטישמים?" או "האם יש אנטישמים טובים?" כי דבר אחד חייבים לציין לגבי נורבגיה: במובנים רבים - ובהם עזרה לחלש, צניעות ורמת החינוך - היא באמת חברה למופת.
הוא היהודי היחיד שהולך ברחובות אוסלו כשהוא מזוהה באופן מוחלט כיהודי. הוא יליד הארץ, והעביר את ילדותו בלונדון ואת שנותיו המעצבות בברוקלין, חלקן כשהרבי מלובביץ׳ עוד היה בין החיים.
בשבתו בנורבגיה הוא נתקל בעוינות ציבורית כלפי עניינים בלב המהות הדתית ביהדות: נגד המילה ונגד הכשרות. "קיימתי כאן ברית מילה למשפחה מהורנפסט שבצפון", מספר וילהלם. "הטקס נערך בטרונדהיים והבאתי מוהל מלונדון. היו להורי הילד בני משפחה לא יהודים והיה לי קשה, כי הם ממש כעסו - על משפחתם וגם קצת עלי. כשהחל הטקס עצמו, הם יצאו מהמקום בהפגנתיות. למען השם, אנחנו ב־2014; הנורבגים יכולים לפתוח גוגל ולראות שאין קשר בין ברית מילה למילת נשים; הם יכולים לגלות שביל קלינטון השקיע עשרות מיליוני דולרים בברית מילה באפריקה כדי להילחם באיידס; שהמשפחה המלכותית האנגלית נימולה".
נורבגים רבים אפילו לא יודעים שהצעות חוק נגד ברית המילה נגנזו בפרלמנט. "מועצה מקומית אמרה לי שלא לקיים ברית מילה במבנה ששייך לה, כי זו 'פעילות לא חוקית'", מספר הרב, "אפילו רופא בבית חולים אמר לי שהמילה אינה חוקית. הם נבערים בעניין, אבל אני לא מקבל זאת. יש גבול לכמה חסר ידע אתה יכול להיות ב־2014".
וישנה הכשרות. נורבגיה לא רק אוסרת שחיטה כשרה, אלא אף מטילה מגבלות קשות על ייבוא בשר כשר. כשהחוק הראשון נגד שחיטה הועבר בנורבגיה ב־1929, הוא הוגדר נגד "Schächtningr" - כלומר נגד שחיטה יהודית. רק מאוחר יותר שונה הנוסח, ועתה הוא עוסק כביכול בזכויות בעלי חיים. "באמת?" שואל בציניות וילהלם, "במדינה שבה ציד גורי כלבי ים הוא ספורט? באחת משתי המדינות - יחד עם יפן - שעדיין צדות לווייתנים?" ומוסיף: "לעולם לא תראה כל כך הרבה חוסר פתיחות בשם הפתיחות".
באינטרנט מסתובבת כבר שנים שמועה שהיהודים האחרונים עוזבים את נורבגיה. זו שטות. "עניתי כ־700 אי־מיילים בנושא; אני כבר עושה קופי־פייסט", אומר וילהלם, "לא. לחלוטין לא נכון. בהפצת השמועה, אנחנו פוגעים במלחמה באנטישמיות. אתה לא יכול להפיץ שמועות מגוחכות בדיון רציני".
נתקלת במשפחות שעזבו?
"מעטות. היתה משפחה שבה האמא היא אישה ישראלית שנשואה לנורבגי. הכל היה בסדר מבחינתם, עד שקיץ אחד הילד הלך בפעם הראשונה לשיעורי שחייה. כאן, בנורבגיה, העניין של טבעיות הגוף פופולרי. הילדים לעגו לו בגלל שהוא נימול, והאם החליטה שהמשפחה צריכה לעזוב".
מה המקור לאנטישמיות כאן? אנטי־ישראליות? אנטי־יהדות?
"נורבגיה היא מדינה מאוד חילונית. אם אתה שואל אותי, היא גם מדינה שבטית. יש תחושה של 'ברוך הבא, אבל אנא השאר את תרבותך ושפתך בשדה התעופה'. אני נתקל כאן באנשים שהם דור שלישי בנורבגיה, נניח סומלים או פלשתינים. הוריהם נולדו כאן, אבל הם לא יגידו שהם נורבגים".
וילהלם יודע לציין גם את מה שראוי לשבח בנורבגיה. "אתה יודע, בשנותיי באמריקה לא יכולת לשמוע מילה טובה על סוציאליזם. אבל נורבגיה שינתה את דעתי. היא באמת חברה שעוזרת לחלשים.
"במהלך עופרת יצוקה", הוא מספר, "לא שלחתי יום אחד את הילדים לגן, שהוא גן כללי. המנהל התקשר לוודא שזה לא משהו שקשור למלחמה. זה מאוד ריגש אותי ואת אשתי".
כמה קשורה ישראל לאנטישמיות כאן?
"ודאי שהיא קשורה, אבל לא פעם הנורבגים לא מבינים שזו אנטישמיות. אני מסתובב בבתי ספר תיכוניים, ולרוב בני ה־18 אני היהודי הראשון שהם רואים. הם שמעו על השואה אבל במציאות שהם מכירים מערבבים בין יהדות וישראליות. אני תמיד אומר להם שאדבר על להיות יהודי בנורבגיה. אם אתם רוצים לדבר על ישראל - זו תהיה פגישה אחרת. לדעתי, ההפרדה עצמה היא אקט חינוכי".
אנטי־איסלאמיות טובה ליהודים כאן?
"חלילה. היתה פה ידיעה על טרור אפשרי של אל־קאעידה. בתוך יום אנשים הפגינו מחוץ למסגד, שבו התפללו גם בוסנים שאין להם קשר לעניין. זה הזכיר לי משהו שאמר לי יהודי אחד כאן. הסבא שלו היה בשואה והוא אמר לו: 'כשיצטרכו למצוא אותנו - בתוך יום ימצאו אותנו'".
אתה חי כמו במדבר, בלי שום סביבה חברתית ליהודי אורתודוקסי. לא קשה לך עם הילדים?
"אני ואשתי אסתר חושבים על כך רבות, ולא פעם היו לנו ייסורי מצפון על הילדים שאולי אפילו לא יודעים כמה קשה להם. אבל היינו בלונדון לפני כמה חודשים ושמענו את הבת שלנו משוויצה בפני קרובות כמה טוב בנורבגיה - היא סיפרה בגאווה על הסקי שיש במדינה וההחלקה על הקרח. הדברים האלה גרמו לנו לחוש הקלה".
"חשבו שלא נשרוד"
המדינות הגרועות ביותר במדד האנטישמיות האירופית - יוון ופולין - הן מדינות כמעט ללא יהודים. ואם לא צריך יהודים כדי שתהיה אנטישמיות, אז איך באמת נלחמים בה? ליסה פלטיאל מאמינה שהכל קשור בבורות.
שבע שעות וחצי צפונה מאוסלו ברכבת, יש כבר תחושה של סוף העולם. בטרונדהיים מסתיים קו רכבת אחד, ומי שימשיך צפונה הוא כמעט לרוב תייר או מי שקשור לאוצרות הטבע בצפון - הדיג והנפט - שהעניקו לנורבגיה את עושרה האגדי. כאן תמצאו את אחד מבתי הכנסת הצפוניים בעולם.
חברו הטוב ביותר של סמואל סטיינמן היה יוליוס פלטיאל, סבה של ליסה, ששרד עימו את אושוויץ ובוכנוולד. פלטיאל חזר לטרונדהיים וחינך דור שלם של מקומיים. הוא היה עובר בין בתי הספר ומספר על השואה. "הוא היה נערץ כי הוא חינך אנשים, וגם לימד לסלוח", אומרת ליסה על סבה. גם היא מורה ומדריכה קבוצות של בתי ספר, שמגיעות כמעט בכל יום לבית הכנסת. "אנחנו מראים להם גם בתים שהיו של יהודים וחנויות מלפני המלחמה", היא אומרת.
הקהילה בטרונדהיים קטנטונת, אבל מציינת חגים, קבלת שבת ואפילו "חדר" לילדים. חוץ ממשפחה אחת, כל המשפחות מעורבות, אבל ל"חדר" מגיעים לא פעם גם ילדים שאינם יהודים. "אחרי המלחמה חשבו שהקהילה שלנו לא תשרוד. אבל שרדנו", אומרת פלטיאל.
היא נתקלת בדעות הקדומות של הסביבה. "לפעמים אחד הילדים אומר משהו על אף יהודי. ילד אחר שאל אותי אם יש לי מטבע זהב בכיס כי שמע שלכל היהודים יש מטבעות זהב בכיסם". זו תזכורת דהויה לסטריאוטיפים אנטישמיים כבדים יותר.
אני שואל אותה אם יש הסברים אפשריים אחרים לשנאת יהודים, והאם יש בנורבגיה אידיאולוגיה נאצית. "יש קבוצה קטנה", היא מאשרת, "הם שונאי מהגרים וגם מכחישי שואה".
ומה לגבי ישראל?
"מי שלא מכיר את הסיטואציה, רואה רק את התמונות", היא אומרת, "לישראל יש צבא חזק בהרבה מאשר ליריביה, ורוב ההרוגים הם מהצד השני. מכיוון שרבים מחברי הקהילה לא היו בישראל, גם הם ניזונים בעיקר מהתקשורת. היתה לנו התלבטות גדולה במשך השנים אם הקהילה צריכה לתמוך פוליטית בישראל, וכיום יש אצלנו נוהג לא כתוב - לא מדברים על ישראל כקהילה כי הדעות שונות מדי".
מתברר שזה לא כל כך משנה אם היהודים רצחו את ישו. שנאה דתית בקושי רלוונטית במדינה שהיא חילונית. להפך - אם יש תמיכה משמעותית לישראל בחברה הנורבגית, היא באה מארגונים נוצריים.
הרבנית לין פיינברג מראה לי תמונה מילדותה. גן ילדים בלונדי־נורדי לחלוטין, ובין הילדים צהובי השיער יש ילדה אחת ששיערה שחור ומקורזל. פיינברג היא רבנית קהילה פרוגרסיבית־ליברלית באוסלו. אבא וסבא־רבא שלה היו ראשי הקהילה, והיא אומרת שמצב היהודים כיום "קל יותר, כי לפני גלי ההגירה לנורבגיה אנחנו היינו הזרים היחידים בה".
אביה היה באושוויץ ומעולם לא דיבר על כך. הוא סיפר כי הקעקוע על הזרוע הוא מספר טלפון. אבל יום אחד שמעה אותו לין, במקרה, מדבר ברדיו על מה שקרה שם. נורבגיה אמנם חיכתה שנים ארוכות מדי עד שהתנצלה על השואה, אבל קיבלה בחזרה את יהודיה בקלות. כששב אביה מאושוויץ לביתו, מצא בו אדם זר. האיש היה ידידותי, הבין את הסיפור וביקש ארכה עד 12 בצהריים למחרת כדי להתפנות מהבית.
אחרי שעברה חוויות קשות משלה, חיה פיינברג שנתיים בישראל ולמדה קדרות בבצלאל. עם הזמן התקרבה לרב זלמן שכטר־שלומי מהתנועה להתחדשות יהודית וניאו־חסידות. היא מסרבת להגדיר עצמה כרפורמית - "הם תקועים כמו כל האחרים", ומצטטת אחד מרבניה, "לעבר יש קול, אבל לא וטו".
כאישה רדיקלית היא חשה את הכאב של הישיבה בעזרת הנשים בלי שקולה נשמע. תחילה ערכה כינוסי נשים - "שׁבתונים" - ולבסוף אזרה אומץ לייסד קבלות שבת וקהילה. יש לה ספר תורה שנתרם לה. פיינברג טוענת כי עוינות כלפי יהודים נובעת מכך ש"כל דבר דתי ורוחני הוא משהו לא טוב כאן". אנטישמיות ממשית, לדבריה, קיימת רק בקבוצות מוסלמיות קיצוניות. "בקרב הנורבגים זו יותר בורות. אני מרצה לאנשי דת, והם חושבים שיהודים חיים על פי חוקי התנ"ך. אני צריכה להסביר להם שהתלמוד והספרות הרבנית שינו את היהדות לחלוטין".
בספר שכתבה תירגמה חלקים מהתלמוד לנורבגית.
תירגמה חלקים מהתלמוד לנורבגית. לין פיינברג
בעד חמאס או תל אביב?
בגיל 18 ישב טורה אנדרה גרונלי עם אמו לשיחה. היא סיפרה לו לראשונה שנולדה כיהודייה בהונגריה, שהיתה בבוכנוולד ושטחה את הזוועות שעברו עליה. "אתה חכם, היית מגלה ממילא", אמרה לו וביקשה שלא ידברו על כך לעולם. "שני האחים שלי, אפילו אבא שלי שהיה קולונל, יודעים זאת עכשיו. אבל הם לא יעשו דבר. הם פחדנים. לא מסבכים דברים", הוא אומר.
הוא נסע לישראל והיה בה שבע שנים. הוא חי כנורבגי שבנורבגים, אבל מאתגר את סביבתו. "אשתי עיתונאית", הוא מספר, "וכשאני מגן על ישראל כולם מתפלצים. היא מתחננת בפניי שלא אעשה זאת".
הוא נלחם את מלחמתה של ישראל בפייסבוק כדי לחשוף את הליברליות הנורבגית. "רגע", הוא כותב על העימות מול חמאס, "אנחנו תומכים בצד שהורג הומוסקסואלים או בצד שיש אצלו מצעד גאווה?"
ואיך אנשים מגיבים?
"לפעמים בתדהמה. כמו: 'לא יכול להיות. אין בתל אביב מצעד גאווה'. אבל את זה קל להוכיח".
הוא מספר כי "הכל השתנה לרעה באינתיפאדה הראשונה. זה היה פחות מעשור וחצי אחרי שראינו את ארה"ב אונסת את וייטנאם, והתוודענו לכוח של התמונות. זו תמיד אותה תמונה: ילד בן 12, רובה M16. זה מתיישב לנורבגים עם תדמית היהודי שרוצה יותר ממה שמגיע לו. התיאורים בתקשורת תמיד רוויים בסמליות אנטישמית. אמירות מרושעות כמו ׳תראו מה עשה העם הנבחר׳".
האמירות באות מימין פשיסטי או מהשמאל?
"אין פה ימין. שתי המפלגות מסכימות על 97 אחוזים מהתקציב".
הוא נתקל באנטישמיות בלי סוף. "יש פרופסור יליד נורבגיה, פרופ' גלטונג, שפועל ב'מרכז שלום' בשווייץ - הוא מצטט את הפרוטוקולים של זקני ציון כעובדה. ועיתונאים מצטטים אותו! גרו הולם מהרשת הממלכתית (NRK), כתבה מאמר על כך שהתקשורת בארה"ב היא יהודית, ולכן אין בה ביקורת על פשעי ישראל. אז היא קיבלה נזיפה קלה מהרשת".
הוא עצמו נתקל במהלך חייו בכמה הערות אנטישמיות מסביבו. בוס בחברת נסיעות שבה עבד אמר פעם "אני הולך לרוקן את היהודי", לפני שהלך לשירותים. הוא אמר לבוס ללכת לעזאזל - והתפטר.
אם יש סכנה, לדבריו, לאורח החיים הנורבגי - היא מצד המהגרים מוסלמים: "ייבאנו לכאן מאות אלפי אנשים לא משכילים". אבל הוא מפתיע בניתוח שלו, שהוא בהחלט לא אנטי־איסלאמי: "שנאת מוסלמים לא טובה לאיש. וגם כאן יש בערות. הנורבגי לא יודע מהו סוני או שיעי ומה מקור הסכסוך בעיראק, אבל היה פה סיפור בחדשות על מוסלמי ששלח 400 בקשות לראיון עבודה ולא התקבל. אנחנו משדרים למוסלמים שהם לא יגיעו לכלום כאן".
כשמזרח אירופה קורסת והאשמות כגון "מניפולציה יהודית של הבנקים" נופלות על אוזן קשבת - בנורבגיה אין עננה בשמיים הכלכליים. מה שגורר את השאלה - האם אנטי־ישראליות היא אנטישמיות?
סיפור ששמעתי: במהלך מבצע עופרת יצוקה איש עסקים ישראלי התבקש לפנות דירה ששכר באוסלו, מתוקף חוק שלפיו מותר לפנות דייר אם בן משפחה מדרגה ראשונה זקוק לדירה. אחר כך התברר שהיה זה רק תירוץ, והאיש שאל את בעלי הדירה "אולי רציתם להיפטר ממני רק בגלל המלחמה?"
"חלילה", ענה לו בעל הבית, "לעולם לא חשבתי להאשים אותך בזוועות שעושה ישראל".
את האנדרטה לזכר סבה של ליסה פלטיאל תיכנן דן זוהר, אדריכל ישראלי. הוא למד בטרונדהיים והקים משרד באוסלו. הוא שותף במשרד עם אשתו - נורבגית־ישראלית שגדלה גם היא בישראל. בכל שנותיו בנורבגיה תמיד הציג את עצמו כישראלי.
זוהר לא מזהה בביקורת על ישראל אנטישמיות. עם זאת, הוא טוען כי סיקור המלחמה בשני העיתונים המרכזיים הוטה לרעת ישראל. "כשהיה סיפור המרמרה שאלתי נורבגים 'אם המשט הוא הומניטרי, אז איפה המשטים לסוריה?' רבים ענו לי כי הם בוחנים את ישראל באמות מידה מחמירות יותר, של מדינה שרואה עצמה חלק מהתרבות האירופית. ועם תמונות של ילדים מתים אין לך סיכוי להתמודד".
זוהר מספר סיפור שאולי ממחיש את עניין הזרים במדינה. בבית הספר של בתו היו בניינים פנויים, ובשלב מסוים - בגלל בעיה באחד מבתי הספר של המהגרים - היה צורך להעביר את ילדי המהגרים לאותם בניינים, בלי לערב חלילה בין המוסדות.
"ההורים הקימו קול זעקה", מספר זוהר, "ובסוף הושגה פשרה - המהגרים יעברו למבנה, אבל שעות ההפסקה שלהם יהיו שונות. אז שתי קבוצות הילדים נמצאות בסמיכות - אבל הלבנים־נורבגים לא יראו את ילדי המהגרים, המוסלמים ברובם. הנורבגים תורמים כסף רב לאזורי מצוקה בעולם; הם חשים שמצפונם נקי. הם ישלמו הרבה כדי שאנשים לא יבואו לכאן", הוא אומר בציניות.
דרשוביץ' התגייס
אם יש לאוהדי ישראל בנורבגיה גיבור אחרי מבצע צוק איתן הלוא הוא סגן שגריר ישראל, ג'ורג' דיק. אחרי המלחמה נערכה ועדת בדיקה להתנהגות התקשורת המקומית והרשת הממלכתית, והתוצאה היתה מפתיעה: גינוי לרשת על סיקור לא מאוזן לרעת ישראל. הופעתו של דיק - ערבי־נוצרי - בפני הוועדה היתה משכנעת.
דיק מנתח סממנים אנטישמיים בחברה הנורבגית. "בתחילה האנטישמיות היתה דתית - עד 1850 אסרה החוקה על יהודים במדינה - ואחר כך גזענית; היום, 'הדת' הנורבגית היא החוק הבינלאומי", הוא אומר, "לכן, תמיד תשמע מהנורבגים האשמות מעוגנות בחוק הבינלאומי כגון ג׳נוסייד וטיהור אתני".
הוא מפתיע את הנורבגים בביקורת אחרת. "היחס שלהם לערבים הוא תמיד רחמים - בלי לשפוט אותם בסטנדרטים המוסריים שבהם יישפטו ישראל או המערב. אף זו, לדעתי, התנשאות שהיא גזענות".
הנורבגים מתעוררים לאפשרות שגם עם בהחלט נאור במובנים רבים, ללא ציניות, יכול להיות נגוע באנטישמיות. זה החל במכתב של אלן דרשוביץ׳ ל"וול־סטריט ג׳ורנל", שבו תיאר סיטואציה אבסורדית: מרבית האוניברסיטאות בנורבגיה סירבו להרצאות חינם של אחד המרצים המבוקשים בעולם בגלל תמיכתו בישראל. אגב, מדובר בתמיכה מתונה - דרשוביץ׳ מאמין בפתרון שתי המדינות. דרשוביץ׳ כתב שהמדינה היחידה שבה נדחה בעבר באופן דומה היתה דרום אפריקה של האפרטהייד. הוא ציטט אמירות אנטישמיות של בכירים נורבגים, ובהם ראש ממשלה לשעבר, קארה ווילוק, שהתרעם על מינוי רם עמנואל לראש צוות הבית הלבן של ברק אובאמה, כ"מינוי לא מבטיח משום שהוא יהודי".
• • •
אנחנו בבית הכנסת ברחוב ברגסטין שבאוסלו, שב־2006 התבצע ירי לעברו על ידי מחתרת שאנשיה אלג'ירים. שבועיים לפני ראש השנה, יש במקום נוכחות גדולה בגלל טקס בת מצווה. לאחר התפילה הנשים יורדות מעזרת הנשים, וכלת השמחה, ילדה יפהפייה בשם הדה, נושאת דרשה. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, הנמצא בביקור בנורבגיה, מדבר בשפה מרומזת ומברך "את מי שנמצא וגם את מי שאיננו". זוהי קריצה לכך שקבוצות כמו הקהילה הפרוגרסיבית מחד גיסא וחב"ד מאידך גיסא לא משתתפות באירוע.
ואולי אנטישמיות אינה הבעיה היחידה של יהודים.
צילומים: רונן דורפן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו