רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כשזאב רווח קיבל את התסריט של "מיתה טובה", הוא מצא את עצמו בדילמה רצינית. "מצד אחד, קיבלתי תסריט שהוא מתנה עבור שחקן: דרמה קומית על קבוצת קשישים שגרה בדיור מוגן ומנסה לעזור לדייר גוסס לסיים את חייו בכבוד. התסריט היה מאוד מצחיק אבל גם מאוד עצוב, והיה בו הומור שחור משובח, שאהבתי מהרגע הראשון. מצד שני, אמרתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, איך אני - בוגר כפר חסידים ובן של רב ומחנך - אשחק בתפקיד שמעודד המתת חסד?' הרי היהדות שגדלתי על ברכיה מתנגדת לזה.
"ואז חשבתי על אחותי פנינה ז"ל, שלפני שלוש שנים מתה מסרטן, ונזכרתי איך ראיתי אותה הולכת ונגמרת מול עיניי, בלי שאוכל לעשות כלום. בתקופה ההיא ברחו לי לא פעם מחשבות בסגנון 'איך אני עוזר לה לגמור עם הסבל הזה?' זה לגמרי אנושי לרצות לסייע למישהו יקר לך להיגמל מהייסורים. אבל אני לא בעלה ולא אחד מילדיה, ואין לי את האחריות או את הרשות לעשות.
"האובדן הזה, והכאב שנלווה אליו, דחפו אותי לעשות את הסרט, ולצקת לתוכו את הדילמה אם לעזור לגוסס - בלי לשנות מילה בטקסט. דילמות והיסוס אפשר להכניס בג'סטות, במבטים, בשתיקות. וכך עשיתי. הסרט עזר לי להתגבר על הפרידה מאחותי, שליוותה אותי חודשים ארוכים אחרי מותה.
"בתקופת העבודה עלו לי בראש זיכרונות מעוד קרובים שנפטרו. למשל אמא שלי, שנפטרה קרוב לגיל 80. בתקופה שהיא היתה חולה, אני זוכר שלא פעם חמקה לי תחינה לאלוהים, 'למה אתה נותן לה לסבול? קח אותה. תגמור את זה'. כשהתפילות לא נענו, עברתי לתפילות 'תעזור לה, תבריא אותה', למרות שידעתי ששום דבר לא פותר כל כך הרבה סיבוכים רפואיים".
אתה מתקרב לגיל 75. יש מחשבות על הסוף?
"ממש לא. אני חושב על חמשת הילדים שלי ו־11 הנכדים שאלוהים נתן לי ושאני אוהב אהבת נפש, ועל הדאגה שלי לעתידם. ירשתי את האופי של אמי, שתמיד דאגה לכולנו. גדלתי בשכונת מוסררה בירושלים במשפחה עם 8 ילדים. אבי היה בעולם שלו, כל הזמן קרא, למד ולימד, ואמא שלי היתה עמלה מבוקר עד ליל כדי לדאוג לנו למנה חמה, לבגדים ולכל מה שאנחנו צריכים. כשהיא היתה מגישה לנו אוכל, היא אף פעם לא היתה יושבת איתנו. רק אחרי שאנחנו סיימנו, היא היתה אוכלת את מה שנשאר.
"אני דואג לילדים ולנכדים שלי בכל זמן פנוי שיש לי, כך שאין לי זמן לחשוב על המוות שלי, למרות הידיעה שלכל אדם יש תאריך תפוגה. לא יעזור אם אתה מקבל את העניין או לא - זה יגיע, והאמונה עוזרת להשלים עם זה. למדתי קצת קבלה, ולמרות שלא יודעים מה יש אחרי המוות, יש אמונה שאתה נכנס לעולם אחר, עם מושגים אחרים וחיים מסוג אחר.
"אני מאמין שאדם מרגיש ששעתו מגיעה, ואני לא מרגיש ששעתי באופק. אבא שלי, לדוגמה, הרגיש שרגע הפרידה שלו הגיע בגיל 95. אחרי שאמי נפטרה, הייתי לוקח אותו מדי פעם מביתו שבירושלים אלי הביתה לרמת גן. יום אחד התעוררתי ב־3:30 לפנות בוקר, ואני רואה אותו לבוש, והוא אומר לי 'אני חייב לנסוע לירושלים'. שאלתי אותו, 'למה, אבא? לא טוב לך אצלי בבית?' והוא ענה לי: 'אתם צריכים לקחת אותי לירושלים, מחכים לי ואני נוסע רחוק'.
"חייכתי לעצמי ושאלתי, 'לאן אתה נוסע?' והוא המשיך: 'בני, קח אותי בחזרה הביתה'.
"ב־4:30 התקשרתי לרופא המשפחה שלנו, שהוא גם חבר ותיק, ואמרתי לו, 'אבא שלי מדבר שטויות. בוא לבדוק אותו בבקשה'. הרופא הגיע מייד, בדק אותו ואמר: 'אבא שלך יותר בריא ממך, הלוואי שלך היו התוצאות שיש לו'. למחרת לקחתי אותו לקופת חולים, רציתי עוד חוות דעת, וגם שם אמרו שהכל בסדר.
"אבא המשיך לבקש לנסוע לירושלים. בסוף אני ואחיי נענינו לו. לקחנו אותו לירושלים, הוא הלך לבית הכנסת, התפלל, ואחר כך הרגיש רע. אחי לקח אותו לבית החולים, והוא נפטר שם - בדיוק בזמן השמעת הסירנה של כניסת שבת, שזה, על פי האמונה, זמן פטירתם של צדיקים. לא סתם הוא אמר לי שהוא נוסע רחוק".
תן לי שלושה דברים שהיית רוצה להספיק לעשות עד מותך.
"אני מרגיש שיש לי מחויבות כלכלית לעזור לילדים ולנכדים שלי, ולכן אני ממשיך לעבוד קשה גם בגילי. אני מקווה שלילדים שלי תהיה הסבלנות לקבל את העצות שלי. לא בגלל שאני יותר חכם, אלא בגלל שיש לי יותר ניסיון. לצערי, רוב הצעירים - וגם אני חטאתי בזה - לא ממהרים להקשיב להוריהם ורוצים לעבור את המסע שלהם.
"אני נותן ואוהב בלי גבולות, ולפעמים זה פוגע בי. לצערי, אין לי המינון הנכון, והטיפשות שלי גוברת על ההיגיון שלי ועל היכולת שלי להגיד 'לא'. למזלי יש לי כבר 38 שנים את אשתי המקסימה מלי, שמעירה לי מדי פעם שאני דואג יותר מדי לאחרים. את הכסף שעשיתי, לדוגמה, מעולם לא השכלתי להשקיע בשום דבר. תמיד הענקתי אותו לילדים ולנכדים שלי".
אז בוא תנסה לענות מחדש על השאלה: שלושה דברים למענך.
"להמשיך ולהתפרנס בכבוד, כי כסף מאפשר לעשות הרבה דברים, וגם נותן חירות אמנותית; להיות בריא במאה אחוז, כולל להמשיך לשחות בים שלושה קילומטרים; ולהמשיך לנסוע עם הילדים לטיולים בארץ. אני אוהב לקחת אותם לכל מיני אתרים ארכיאולוגיים יחד עם ספר תנ"ך, ולספר להם את סיפור המקום".
עדיין, הרוב כאן מתייחס לאחרים. תן לי דבר אחד למענך.
"שהסוף שלי יהיה על הבמה, בזמן שהקהל צוחק. זה הסוף הכי טוב שיכול להיות לייעוד שקיבלתי על עצמי כשהחלטתי ללכת ללמוד משחק".
את הסרט החדש, שייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא, ביימו טל גרניט ושרון מימון. לצד רווח משתתפים בו כמה מוותיקי השחקנים בארץ, ובהם עליזה רוזן, אילן דר, לבנה פינקלשטיין ורפי תבור. הסרט כבר גרף ארבעה פרסי אופיר - כולל פרס השחקן לרווח - וכן את פרס חביב הקהל ואת הפרס ההומניטרי בפסטיבל ונציה האחרון.
עם פרס אופיר על "מיתה טובה". "הכנסתי דילמות שלי לסרט בלי לשנות מילה בטקסט" // צילום: קוקו
"יכולתי לפנק את ההורים"
למרות שרווח מזוהה עם הקולנוע, את תחילת דרכו עשה בתיאטרון הקאמרי כשחקן שייקספירי. בהמשך עבר לתיאטרון המסחרי, כשהצלחתו הבימתית הגדולה ביותר היתה במחזמר "סלאח שבתי", שרץ על הבמות, עם הפוגות, במשך יותר מעשור.
הקריירה הקולנועית שלו כוללת יותר מארבעים סרטים, את חלקם כתב וביים בעצמו - "הגונב מגנב פטור", "אדון ליאון", "ספר נשים", "המובטל בטיטו", "טיפת מזל" ו"פעמיים בוסקילה", ובחלקם רק שיחק - "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", ובשנים האחרונות "בית"ר פרובנס", "העולם מצחיק" ו"פנתר לבן". ב־2010 קיבל פרס מפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע.
השנה שיחק רווח גם ב"גט", שהתמודד ראש בראש עם "מיתה טובה" בקטגוריית סרט השנה, וזכה. "רונית ושלומי אלקבץ פנו אלי וביקשו שאעשה תפקיד אורח. אמרתי 'כן' בלי לחשוב פעמיים, ובלי שקראתי בכלל את התסריט. אני מאוד מעריך את העבודה שלהם, ועניין אותי לעבוד איתם בפעם הראשונה".
רווח הוא סוג של תייר נצחי, אדם שלא מפסיק להתבונן בסקרנות במתרחש לידו. לאורך הפגישה שלנו הוא עסוק בסקירה מעמיקה של האנשים שחולפים על פני בית הקפה הסמוך לביתו ברמת גן, ורואה לנגד עיניו סצנות קולנועיות. "ראית את האישה בוורוד שירדה מהמדרגות של הבניין ממולנו? שמת לב שבדיוק ברגע שהיא ירדה חלפה מאחוריה אישה לבושה בשחור? זאת סצנה שיכולה להיות בסרט".
עוד רגע ומחשבתו נודדת שוב, אל הקשיש שהתיישב על ספסל סמוך לבית הקפה, אוחז בידו סיגריה ומחפש מצת בכיסיו. רווח, שמעשן סיגריה דקיקה אחרי סיגריה, ניגש לקשיש ומציע לו אש, אבל האיש מסרב מסיבה לא ברורה, ורווח מנסה להסתיר את צחוקו. "זאת סצנה קומית אדירה!" הוא לוחש לי, "האיש הזה קלט שיש לי מצית ממרחק של 600 מטר, התקרב, התיישב לידנו - וכשהצעתי לו אש, הוא סירב".
הוא צורב במוחו אלפי סיפורים, שאותם הוא מתרגם לתסריטים. גם הצגת הבידור החדשה שלו, "מומו שיפוצים", בהשתתפות חני פרץ, מעיין אשכנזי וגרגורי טל, נולדה מעיון בערימת ספרים זרוקה שמצא ברחוב.
"לילה אחד סיימתי הצגה ונסעתי בתל אביב, כשפתאום ראיתי ערימת ספרים זרוקה על המדרכה. עצרתי את הרכב והתחלתי לעלעל בהם עם פנס. זה היה אוצר של מחזות וספרים שנראו לי מרתקים, אז העמסתי הכל לאוטו. כשסיפרתי את זה לאשתי, היא ציוותה עלי לרסס את האוטו ואת הספרים, כדי שלא אכניס הביתה פשפשים. שבוע לא יכולתי להיכנס לאוטו בגלל הריח. את הספרים שמתי בעליית הגג ושכחתי מהם.
"אחרי כמה זמן, מלי ניקתה את עליית הגג ונתקלה בספרים. היא פתחה אחד מהם, מחזה של מחזאי בשם דונלד צ'רצ'יל, באה אלי ואמרה לי: 'אתה חייב לקרוא את זה'. קראתי את המחזה באנגלית, נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שמדובר במחזאי בריטי נפלא, שכתב לטלוויזיה ולתיאטרון. מהר מאוד התאהבתי במחזה שלו, שמספר על שיפוצניק שמגיע לדירת גג במגדל יוקרתי ונקלע לבלאגן המשפחתי שם. פניתי לדן אלמגור שיתרגם את המחזה, והוא עשה עבודה יוצאת דופן".
אתה עושה קומדיה עממית בתיאטרון ותפקיד לירי בקולנוע. זה לא מבלבל את הקהל?
"שחקן הוא אדם עם הרבה פנים. יותר מכל הפרסים וההוקרות, חשוב לי להגיע לכל הקהלים, לא רק לאליטות. בתחילת דרכי שיחקתי בקאמרי ועשיתי תפקידים שייקספיריים. בשלב מסוים אמרתי, 'לעזאזל, אני לא מופיע בפני העם שלי'. רציתי להגיע לקהל בשדרות ובאופקים ובדרום תל אביב, והחלטתי לעשות הכל בשביל זה".
ומן הסתם, היה גם מניע כלכלי.
"בוודאי, לא אשקר לך. בתיאטרון של שנות ה־60 הרווחתי 600 לירות לחודש, וכשיצאתי לדרך של הבידור הרווחתי 1,500. כבן בכור, יכולתי לפנק את הוריי ואת האחים שלי. אבל תמיד קפצתי לתיאטרון לתפקידים דרמטיים ועשיתי סרטים שלא היו מבדרים".
"ביחד 38 שנה". עם מלי // צילום: שוקה כהן
"נשברתי ביום כיפור"
אחת מנקודות המפנה בקריירה שלך היתה מלחמת יום כיפור.
"המלחמה השפיעה עלי בצורה קשה. הופעתי הרבה בחזית, וכשחזרתי לא רציתי אף פעם לשמוע מי נהרג, נעדר או פצוע. הייתי שבור לגמרי. בעקבות המלחמה כתבתי וביימתי את הסרט 'בובה', שמבוסס על מחזה של הלל מיטלפונקט. במקור זה היה מחזה על אדם רפה־שכל, אבל בעקבות המלחמה אמרתי להלל, 'בוא נהפוך אותו לנפגע מלחמה'. הקהל, ובעיקר המבקרים, לא ידעו איך לאכול את זה שהשחקן מ'אדון ליאון' עושה סרט אחר.
"ואז הגעתי עם הסרט לברזיל, והוא זכה לביקורות אדירות. הקרינו אותו באולם של 2,000 אנשים, ובסיום כולם עמדו ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות. אני זוכר שישבתי אחר כך בחדר במלון ושאלתי את עצמי, 'מה קורה לי? בארץ לא הבינו את הסרט או שלא הבינו אותי?'"
ומה ענית לעצמך?
"הבנתי שאנשים מקובעים לגבי האופן שבו הם תופסים אותי, שיש להם סטיגמות ודעות קדומות לגבי מי אני ומה אני יכול לעשות".
ההצלחה הקאלטית של "צ'רלי וחצי", "אדון ליאון", "חגיגה בסנוקר" ו"ספר נשים" פגעה בך?
"'פגעה' זאת בוודאי לא ההגדרה הנכונה, אבל הם בהחלט טישטשו אצל הרבה אנשים את היכולת לראות בי את סך היכולות. היו גם מבקרים שכתבו עלי דברים טובים; חיים גמזו פעם כתב ב'הארץ' שאני לורנס אוליבייה הישראלי. אני זוכר שקראתי את זה ואמרתי לעצמי, 'אני? הילד שבא ממרוקו בגיל שמונה וחצי וגדל במוסררה?' עם השנים למדתי לקחת בעירבון מוגבל את הביקורות וההוקרות. זה עדיין מרגש לקטוף פרסים, אבל אני בוחר את הפרויקטים שלי לפי ההרגשה שלי, לא לפי מה יגידו".
בשנים האחרונות אתה יוצר הרבה פחות סרטים מאשר פעם. זה הגיל?
"הפקת סרט קולנוע זה דבר מתיש מאוד, אז באמת הורדתי הילוך, ועברתי לשחק בסרטים נפלאים שבהם מציעים לי לשחק. היתה גם תקופה שחזרתי לבית ליסין, ועבודה יומיומית בתיאטרון לא מאפשרת כמעט לעשות שום דבר מעבר לזה".
למה אתה לא עושה יותר תיאטרון רפרטוארי?
"כי זאת עבודה מאוד מחייבת, ואני אוהב את החופש שלי. אני אוהב לעשות הצגות שהן שלי, ובמקביל לכתוב תסריט ולשחק בסרט. בתיאטרון, בתור שכיר, יש משהו שמגביל אותך. אתה מחויב ללוח זמנים של חזרות והצגות, וזה בא על חשבון דברים אחרים. מדי פעם, כשמגיעה הצעה שממש מעניינת אותי, אני משיב בחיוב ומביא בחשבון שאצטרך להאט את הקצב במקומות אחרים.
"בסך הכל יש בי שמחה גדולה מאוד להופיע בתיאטרון, לעבוד עם שחקנים חדשים או ותיקים, ולהרשות לעצמי לחפור בעולמה של דמות במשך חודשיים או שלושה. זאת פריבילגיה שאין לכל שחקן".
לא מדגדג לך לעשות עוד סרט כבמאי וכתסריטאי?
"מדגדג, ויש משהו כזה שנמצא בפיתוח, וגם קיבל עידוד מהקרן לקולנוע. אני כותב אותו לאט־לאט ומקווה להתחיל לצלם אותו בעוד שנה. אני כותב סצנות, ואז מראה לילדים שלי שמביעים דעה. הסרט עוסק בכל העניין של מכירת איברים לא חוקית, על השוק השחור של זה ועל כל הכסף שמסתובב. ילדים בהודו מרוויחים 60 סנט ליום, ומפתים אותם ב־25 אלף דולר בשביל להוציא מהם כליה. זה מטריד אותי, ואני רוצה להביא את הנושא הזה למודעות".
רגע, איפה הפאנץ' הקומי?
"אין. זה ממש לא סרט מצחיק, זה סרט עצוב ומטריד. אני יודע שמצפים ממני לקומדיות, אבל הזמנים השתנו, אני התבגרתי ומעניינים אותי דברים אחרים. לפעמים אני מרגיש שהקהל ואנשי התעשייה נשארו מאחור, בנוסטלגיה, בזמן שאני התקדמתי הלאה. אתה יודע כמה פעמים אני יושב מול מפיקים שאומרים לי, 'יאללה, זאביק, תכתוב את "חגיגה בסנוקר 2" או את "צ'רלי וחצי 2"'? אני אומר לא. לחזור לסרטים האלה זה להרוג את הזיכרון הטוב שיש לאנשים מהם".
ועדיין השתתפת במחזמר "חגיגה בסנוקר", שלא האריך ימים. אתה מתחרט?
"כשהתחילו לדבר על זה לא חשבתי שזה רעיון נבון במיוחד, אבל לחצו עלי ושוכנעתי שזה יהיה כיף, ואין דבר שמשמח אותי יותר מלשמח קהל. לא הייתי שלם עם זה לאורך הדרך, וההצגה ירדה מוקדם מהצפוי".
אתה בקשר עם האנשים שהופיעו איתך בסרטים ההם?
"כמעט שלא, כל אחד בענייניו הוא. אנחנו נפגשים פה ושם, אבל מרבית החברים שלי הם לא מהמקצוע. לז'אק כהן יש לי אהבה מיוחדת, הוא כמו אח עבורי. אני נוסע לבקר אותו מעת לעת".
עם יהודה ברקן ב"חגיגה בסנוקר". "בוחר פרויקטים לפי ההרגשה, לא לפי מה יגידו" // צילום: יוני המנחם
"לא תראה אותי בהשקות"
בגיל שבו אנשים כבר יוצאים לפנסיה, רווח רחוק מלתכנן תוכניות פרישה. "אם אני בתקופה של חזרות להצגה או צילומים לסרט או לתוכנית טלוויזיה, היום שלי נע בדרך כלל סביב העבודה. בימים רגועים אני נהנה להיות בבית עם מלי, שהיא גם המנהלת שלי, או לצייר ציורים בצבעי שמן. גם מלי מציירת, היא הרבה יותר מוכשרת ממני.
"יש ימים שאני קם בבוקר ועולה לקומת הגג, לנבור בספרים ישנים בתקווה למצוא השראה לסרט חדש או להצגה. אני יכול לעלות לשם ב־9 בבוקר עם כוס קפה, ופתאום לגלות שהשעה כבר 3 אחר הצהריים".
בטלוויזיה הוא לא מרבה לצפות ("אני עסוק מדי"), אבל במבצע צוק איתן מצא את עצמו בוכה מול המרקע. "בשבועיים־שלושה הראשונים היתה תחושה של אחדות, ושאנחנו עושים את הדבר הנכון. ואז התחילו הסיפורים הקשים על מות חיילים, ששברו לי את הלב.
"מצד שני, התנחמתי בצעירים היפים והאמיצים שלנו. בזמן שבני 18 בארה"ב ובאירופה שותים בירות ועושים מהומות במגרשי הכדורגל, הנוער שלנו נכנס לטנקים ודוהר לשטח האויב. כאבתי את כאב המשפחות וטיפסתי על קירות בכל פעם ששמעתי מישהו מדבר או כותב בגנות המבצע. איך אפשר להתבטא נגד הצבא שלנו? הרי יש סיפורים על טייסים שהזיזו את הנ"צ שלהם בגלל ילדים ששיחקו ליד המטרות".
מה חשבת על אמנים שאמרו במהלך המבצע ש"גם בצד השני יש חפים מפשע"?
"הכל לגיטימי, השאלה היא התזמון. אני מאוד מכבד את גילה אלמגור ואת אורנה בנאי, אבל זה ממש לא היה הזמן. אי אפשר להיות מלאך בזמן מלחמה, ולתת לצד השני להרוג אותך. 'הקם להורגך, השכם להורגו'. ומי שמערער על האנושיות של העם היהודי, לא מכיר את ההיסטוריה שלנו".
גם "התרבות האמריקנית שהתפתחה פה בשנים האחרונות" מטרידה אותו. "אני מסתכל על התרבות הזאת של פפראצי וסלבריטאים והערצה של אנשים שמופיעים בטלוויזיה, ולא לגמרי מבין את זה".
איך אתה לא מבין? הרי גם אתה כוכב. לפחות עשרה אנשים קטעו את השיחה שלנו וביקשו להצטלם איתך.
"אלה אנשים שראו אותי במקרה בבית קפה. זה בסדר. אבל אני לא הולך ומזין את זה בתקשורת. לא תראה אותי באירועי השקה, בפתיחות ובסגירות, למעט אירועים שקשורים לפרויקטים שבהם אני מעורב".
יגידו שאתה מתנשא.
"זה לא סנוביזם או התנשאות, זה פשוט לא אני, וגם אין לי זמן. אני רחוק מזה מאוד. אולי זה קשור לחינוך המסורתי שלי, שחינך אותי תמיד להתמקד בעיקר ולא בטפל. אין מה לעשות, בסופו של דבר זה מחלחל.
"עם כל הצחוקים והפרצופים שאני עושה על המסך או על הבמה, אני מתייחס לעבודה שלי בשיא הרצינות ובטוטאליות. אני זוכר את הלהט של חברי הטוב, ניסים עזיקרי ז"ל, שהיה שחקן תיאטרון נהדר. את הרצינות שלו, את האהבה שלו לבמה. אני פועל מאותו מקום בדיוק, גם אם חלק מהבחירות שלי קלילות ומבדרות".
יש לא מעט ישראלים שמנסים בשנים האחרונות את מזלם בקולנוע האמריקני. לך עצמך היו כמה גיחות לסרטי פעולה כמו "כוח דלתא". חשבת פעם לעבור להוליווד?
"פעם, לפני שלושים שנה, חשבתי על זה לרגע. לנסות מעבר לים, לראות מה זה, לעשות כסף. נסעתי לכמה פגישות, ואז החלטתי לחזור לארץ. אני אח בכור במשפחה של שמונה ילדים, ואצל הספרדים אח בכור זה כמו אבא שני. לא יכולתי להרשות לעצמי להתרחק. לימים נולדו לי ילדים, ושוב זה הלך והתרחק ממני. אני מאוד אוהב את הארץ שלי ואת השפה שלי, ואני מעדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות".
עם הנכדים שולמית, חנה וזאביק (שקרוי על שם סבו) והבת מאיה // צילום מהאלבום המשפחתי
נישואיו למלי הם השניים. "הכרנו ב'סרטי רול', היא עבדה שם ואני באתי לפגישה על סרט חדש, ומאז לא נפרדנו. הקדוש ברוך הוא שלח לי מלאך". רוב ילדיהם הלכו גם הם אל עולם הקולנוע והבידור; שתי הבנות הגדולות חזרו בתשובה ועברו לנהל אורח חיים חרדי. "אורית בת 47, מתגוררת בביתר עילית, היתה עורכת סרטים לפני שחזרה בתשובה, וכיום היא דולה וסיימה ללמוד במכון אדלר. מאיה בת 43, גרה בטבריה, חזרה גם היא בתשובה, מנגנת על הרבה כלים ומופיעה בפני נשים דתיות עם שירים וסיפורים. היא מופיעה פעמים רבות עם הרבנית קוק. ג'קי בן 32, עוזר צלם בקולנוע. איציק בן 30, צלם, סיים לעבוד עכשיו ב'האח הגדול'. וחן, בת 22, לומדת בבינתחומי מינהל עסקים ושיווק - אז סוף סוף יהיה במשפחה מישהו שמבין בעסקים".
איך החיים במשפחה שחלקה הופך פתאום לחרדי? כל 11 הנכדים שלך הם חרדים.
"אני מאוד מכבד את הבנות הגדולות שלי ואת הנכדים שלי. אחרי הכל, גם חלק מהאחים ומהאחיות שלי הם דתיים וחרדים, כך שזה לא זר לי. הדבר היחיד שחבל לי עליו הוא שאנחנו לא כל כך נפגשים בסופי שבוע. הם לא מגיעים אלי בשבת, ואני לא נוסע אליהם, כי בדרך כלל במוצאי שבת יש לי הצגות ואני חייב לצאת לתיאטרון מייד עם צאת השבת.
"אבל זה לא מונע מאיתנו להיפגש בכל הזדמנות שיש, לאהוב אחד את השני ולכבד אחד את חייו של השני. כבוד הדדי הוא חלק מהערובה למשפחה טובה ומתפקדת. אני לעולם לא אפגע באמונה שלהם, יש לי כבוד גדול אליהם.
"רק לפני שבוע חיתנתי את הנכדה הראשונה שלי, רבקה. לא מזמן מלאו לה 19, וגם החתן שלה, תלמיד ישיבה, הוא בן 19. שניהם ילדים שנמצאים בתחילת חייהם, ואני מקווה לראות אותם מוצאים לעצמם מקצועות שיאפשרו להם להתפרנס בכבוד ולחיות בכבוד".
הנכדים החרדים שלך מודעים לקריירה שלך?
"תשמע סיפור. לפני שנה נסעתי אליהם לביתר עילית כדי לשבת איתם בסוכה, והצטרף אלי חברי הטוב, הסטנדאפיסט יוסי וידר. הוא נתן לנכדים שלי לשחק בטלפון שלו, והם התחילו ללחוץ על כל מיני כפתורים, תמונות וסרטונים, ומתברר שיש לו בטלפון כמה קטעים מתוך הסרטים שעשיתי.
"אנחנו יושבים בסוכה, ופתאום שומעים אותם צוחקים בקול מתוך החדר. הם גילו את 'צ'רלי וחצי', 'חגיגה בסנוקר' ועוד כמה קטעים", הוא צוחק צחוק רועם, שהפך לסמלו המסחרי, "אז אמרתי להם שזאת העבודה שלי, ושאני שמח שהם צוחקים, כי התפקיד שלי הוא לשמח אנשים. פה ושם אני מגניב להם כמה פרצופים מצחיקים, כך שהם מבינים טוב טוב מי זה סבא זאביק ומה הוא עושה בתיאטרון ובקולנוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו