נדמה היה כי לאחר התמוטטות בריה"מ לקראת העשור האחרון של המאה הקודמת הגיע "קץ ההיסטוריה", והעולם יתנהל על פי החליל האמריקני. קרי, לאט אך בבטחה, יצעד לעבר עתיד דמוקרטי יותר בעל כלכלה פתוחה וגלובלית - במידה רבה על פי תפיסת העולם האמריקנית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל מעט אחרי תחילת האלף השלישי, ב־11 בספטמבר 2001, התחולל אירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה - על אדמת ארה"ב. לכאורה נראה כאילו לא השתנה דבר בעקבות אירוע זה וכי החיים שבו למסלולם הרגיל, אך זאת טעות אופטית גדולה: אוסאמה בן לאדן וארגונו אל־קאעידה שינו במידה רבה את אורח החיים האמריקני אך אולי חשוב מכך - את התודעה הסונית. בהחלטתו לפני שבוע לצאת למלחמה נגד ארגון המדינה האיסלאמית, סימן וסימל הנשיא אובאמה כי אנחנו בעידן של "התנגשות ציביליזציות", גם אם הוא לא רוצה להגדיר זאת כך.
ארה"ב, ואולי כלל העולם המערבי־דמוקרטי, ימשיכו ויילחמו נגד האיסלאם הרדיקלי, מלחמה הנמשכת כבר 13 שנה לפחות. המלחמה הזאת נעשית עתה בעיראק על רקע מה שהאמריקנים קוראים "הסערה המושלמת" (Perfect Storm), קרי אוסף של אירועים שאינם קשורים ואינם מתואמים מראש אשר צירופם יוצר אירוע גדול יותר מכל מרכיביו יחד. לא מדובר בקונספירציה או בטעות גדולה של מישהו - זהו מהלך ההיסטוריה ולכן קשה לשנותו.
נקודת השבר - 11/9
השורשים לסערה נוראית זאת נטועים באירועים שונים ורחוקים זה מזה: האירוע המכונן הראשון מבחינה כרונולוגית היה הצלחתו של חומייני ב־1979 להפיל את משטר השאה באיראן ולבנות מדינה איסלאמית המנוהלת על ידי כוהני הדת. היה זה מהפך היסטורי שחילץ את השיעים ממאות שנים של פסיביות וכניעה למעמדם הנחות כמיעוט בקרב המוסלמים, והראה כי מדינה יכולה להתנהל על פי עקרונות האיסלאם.
האיראנים ניצלו את הצלחתם כדי לקדם אינטרסים שיעיים בכל רחבי המזרח התיכון, ובלבנון הם אף הצליחו בכך. במעשיהם הם הזריקו למזרח התיכון כוחות דינמיים חדשים שעוררו אי נחת ומדי פעם גם אי שקט במדינות ערביות. האיראנים פיתחו את יכולות הטרור השיעי (חיזבאללה) והסוני (חמאס והג'יהאד האיסלאמי) במסגרת מאמציהם לשינוי המזרח התיכון.
האירוע השני הוא עמידתם האיתנה של הסונים הקיצונים באפגניסטן מול המעצמה החילונית הכי גדולה, בריה"מ הקומוניסטית, וגרימה - כך לדעתם - לנפילתה. הצלחה זאת שימשה הוכחה לכוחו הבלתי מנוצח של האיסלאם הסוני הרדיקלי. כמו כן, הצלחה זו גררה התעוררות סונית שהביאה להקמת אל־קאעידה בסעודיה, העברתו לאפגניסטן והפניית המאבק לעבר המעצמה שנותרה יחידה בעולם, הלוא היא ארה"ב. כאמור, הביטוי הבוטה ביותר למהפך הסוני היה אירוע הטרור הגדול ב־11 בספטמבר.
בעקבות אירוע הטרור על אדמתה, ארה"ב הכריזה מלחמת חורמה על הטרור הסוני והפעילה את עוצמתה הצבאית בפלישה לאפגניסטן, מעוז אל־קאעידה, וכן בכיבוש עיראק.
האירוע הגדול השלישי שהביא למצב החדש הוא מה שכונה האביב הערבי, שחיסל באחת חלקים ניכרים מההסדרים שיצרו המדינות הקולוניאליסטיות אחרי מלחמת העולם הראשונה. בכך פתח צוהר לכוחות אפלים שדוכאו בכוח המשטרים הטוטליטריים שבמדינות אלה. המשפחה, השבט, העדה והדת - כולם הפכו למוקדי המשיכה והנאמנות, במקום שבו עמדה פעם המדינה.
המערכת המדינתית שכפתה את עצמה על האזרחים ומנעה את התפרצותם של הכוחות הללו נעלמה לחלוטין בחלקים גדולים של המזרח התיכון (לוב, סוריה ועיראק הן המדינות היותר בולטות בקבוצה זאת), אך גם במדינות שנותרו שלמות לכאורה חייב השלטון, שנותר דיקטטורי, להתייחס אליהם ולהביא אותם בחשבון בהחלטותיו.
לכך הצטרפו שינויים טקטוניים אך מקומיים: השינוי הראשון הוא תוצאה ישירה של המלחמה בעיראק, שבה הצליחה ארה"ב להוריד מכן השלטון את אחד השליטים היותר חזקים בעולם הערבי - סדאם חוסיין. שינוי זה יצר תקדים בחיסולו של עריץ ובמידת ההתערבות של מדינה אחת בענייניה של מדינה אחרת. כמו כן, המלחמה הזאת הובילה להתפרקותה של עיראק, עם אובדן מוסרות הברזל הנוקשות שבהן הוחזקה על ידי סדאם.
השינוי השני התרחש בשלושה מקומות שונים ובשלוש מערכות בחירות נפרדות - אצל הפלשתינים, במצרים ובטורקיה - נבחרו נציגי האחים המוסלמים ודומיהם על ידי רוב האוכלוסייה מרצון וללא כפייה.
הצלחה זאת הצביעה על כך שחיזוק האיסלאם הפוליטי באזור אינו אפיזודה מקרית ומקומית, אלא תהליך בעל אופי היסטורי עמוק ורחב, ומציאות שרבים רוצים בעולם הערבי־מוסלמי.
במצרים, כנראה בעקבות הניסיון הטורקי, הבינו הגנרלים את הסכנה וביצעו מהפכת נגד. בטורקיה מסמן השינוי את סופו של הניסיון המרשים והארוך ביותר להפיכתה של מדינה וחברה מוסלמית למדינה חילונית שאזרחיה מוסלמים.
לאירועים גדולים אלה יש להוסיף כמה גורמים משפיעים נוספים שחשיבותם פחותה אך עדיין יש להם משמעות בבניית האיום האיסלאמי: קטאר, מדינה ננסית במפרץ עם כמות כסף אינסופית, מממנת ומחזקת ארגוני טרור כגון חמאס, האופוזיציה האיסלאמיסטית בסוריה והאחים המוסלמים במצרים. נוסף על כך, היא עושה כל שביכולתה כדי לערער שליטים מתונים, רבות באמצעות הרשת שהיא מממנת, אל־ג'זירה.
לסיכום, האביב הערבי הביא לחיזוק כוחו של הרחוב. השליטים, שאיש מהם אינו עומד בראש דמוקרטיה, לא יכולים להתעלם ממנו ומתגובותיו אך אין הם רוצים לוותר על השלטון למענו.
אפקט קטאר
לאירועי המזרח התיכון, שמקורם בעיקר בתהליכים פנימיים, חברו שלוש תופעות חיצוניות משפיעות: לא קיים היום ארגון בינלאומי המתפקד כבורר, כמפשר או ככופה סנקציות על מדינות סוררות המערערות את היציבות, המתערבות בנעשה אצל שכנותיהן, המממנות טרור ומפעילות טרור או ההורגות את אזרחיהן. האו"ם פשט את הרגל הן מבחינה מעשית והן מבחינה מוסרית, איש אינו לוקח אותו ברצינות.
אירופה נאלמה ונעלמה מהמשוואה המזרח־תיכונית. אין לה את הרצון, את האמצעים ואת המבנה הפוליטי המאפשר קבלת החלטות וביצוען. למדינות בתוך האיחוד יש חשיבות גדולה יותר משל האיחוד כגוף מדיני אחוד.
ארה"ב של אמריקה מנסה להקטין את המחויבות שלה לבעלי בריתה בכלל ולמזרח התיכון בפרט ואינה מוכנה, בחלק מהמקרים, לשלם את המחיר הנדרש לשמירת ה"פקס אמריקנה". היא נותרה הסופר־מעצמה היחידה בעולם, גם בזמן שכוחות אחרים צוברים כוח (בעיקר סין), אבל נמאס לה להיות השוטר של העולם אף על פי שאין לה תחליף.
יתר על כן, לאחר המשבר הכלכלי החמור ב־2008 ארה"ב נתפסת כמי שאינה כתמול שלשום - גם מבחינת כוחה וחוסנה הכלכלי. לכך יש להוסיף את האכזבה מכך שהזניחה ידידים והתעלמה מהם בעת שהיו במצוקה (מצרים של מובארק למשל).
החיבור שבין ההתפוצצות המזרח־תיכונית לבין היעדרותו של כוח חיצוני, מעצמתי או בינלאומי, שיכול ורוצה לעצור את הכוחות הפראיים המשתוללים במזרח התיכון, מעצים את האפשרות לתוצאות נוראיות באזור.
בתוך הים הסוער הזה ניצבת מדינת ישראל, החריגה, היהודית והדמוקרטית. על גבולותיה מתבססים כוחות מעולם האופל של המזרח התיכון הרוגש. סלפים קיצונים בחצי האי סיני, הזרוע הפלשתינית החמושה של האחים המוסלמים, חמאס בעזה ובמידה מסוימת גם ביהודה ושומרון.
בלבנון הוקם על ידי האיראנים ארגון הטרור החזק בעולם ובעל יכולות צבאיות מתקדמות - חיזבאללה. בסוריה עצמה בוקה ומבולקה בחסות קבוצות סוניות קיצוניות ברמה זו או אחרת, כשבקצה הקיצוני ניצב הארגון המכונה על ידי עצמו המדינה האיסלאמית, דאעש בפי אחרים ו־ISIS באנגלית.
חשוב לזכור כי על אף ההבדלים ביניהם, יש לכל ארגוני האיסלאם הרדיקלי יסוד משותף: כולם מאמינים שהאיסלאם צריך לשלוט בעולם. הוויכוח ביניהם, לרוב עד מוות, הוא על השאלה: איזה איסלאם. לכן הם מאוחדים בשנאה לישראל. הם אפילו מוכנים להתגבר על המאבק ביניהם ולסייע זה לזה להילחם בישראל משני צידי המתרס האיסלאמי. כך יכולה איראן, ההורגת בימים אלה סונים בסוריה, בעיראק ובסיסטאן־בלוצ'סטאן, לבנות ארגון סוני כגון הג'יהאד האיסלאמי ולשלוח עזרה ככל שאפשר לחמאס הסוני־רדיקלי.
לא שכחנו את איראן
בין שישראל רוצה בכך ובין שלא, היא נתפסת באזור כגורם זר, כמוצב־חוץ של העולם האחר, העוין, הדמוקרטי־ליברלי, כידו הארוכה של המערב בהובלת ארה"ב. והאמת היא שאכן כאלה אנחנו. לכן אסור לשכוח את העיקר: בעולם אכזרי זה, שבו אויבינו משתמשים בנשק של המאה ה־21 אך על פי כללי ההתנהגות של המאה השביעית, לא יהיה לנו מקום אם נאבד את כוחנו או את הנחישות הנדרשת כדי להשתמש בו.
יחלוף הרבה זמן ויהיו לא מעט מלחמות עד שיהיה אפשר להשליך את הכללים של אירופה הנוכחית או את אלה של מערכת היחסים בין קנדה לארה"ב על המזרח התיכון בלי לגרום לקטסטרופה. לאחרונה אמר לי מנהיג של מדינה מערבית שפרש מתפקידו כי הוא מבין שישראל עומדת בחזית המאבק של העולם הדמוקרטי והמודרני נגד כוחות האיסלאם הרדיקלי. לא כולם מבינים זאת.
הצהרתו של הנשיא אובאמה על המלחמה נגד דאעש, אחד הנציגים הבולטים של כוחות האופל שציינתי, חשובה ביותר כי היא תאפשר לבלום את התפשטות הארגון, גם אם לא יחוסל.
עם זאת, אסור שהלחימה נגד ארגון רעשני זה, שהצליח למשוך תשומת לב בגין כריתת ראשים, תאפיל על הצורך להילחם ולבלום גם תנועות טרור אחרות של איסלאם רדיקלי. דאעש אינו בודד, יש אחרים כמוהו, אך ללא תמונות של כריתת ראש. המאבק של ישראל בחמאס, כמו בהתגרענותה של איראן, אינו מנותק מהמאמצים השונים נגד הגורמים הרדיקליים בעולם המוסלמי.
מכל הבחינות הנוגעות לישראל, אך לדעתי גם לכלל העולם, איראן מסוכנת מדאעש ואסור להתבלבל בסדרי העדיפויות, גם אם סרטוני עריפת הראשים המזעזעים מעוררים בנו חלחלה ותחושת קבס מוצדקת.
איראן גרעינית תיתן חסות לארגונים שלא יהססו להרוג את כל מי שיעמוד בדרכם. זה סיכון עתידי בלבד, אבל אם יתממש יהיה חמור בהרבה מאיום ארגון המדינה האיסלאמית, שנגדו מתארגנת בימים אלה קואליציה בהובלת ארה"ב.
לסיום שתי הערות, הראשונה פילוסופית והשנייה מעשית:
ברוח תורת הכאוס אפשר לומר שגם אם יש בידינו מידע טוב ומפורט על הגורמים השונים שהביאו למצב הנוכחי, אין שום דרך לדעת מה יהיה מעתה והלאה על בסיס אותן תופעות בדיוק. יתר על כן, התערבות חיצונית בתהליך, כגון התקיפה של ISIS על ידי הקואליציה שהובילה ארה"ב, יכולה להביא, מעבר לפגיעה כזאת או אחרת בארגון, לתופעות שונות ומשונות שאיש אינו מעלה כיום בדעתו. בלשונו של פרופ' יוסף דן בנוגע לכלל התופעות בעולם הטבע ובחברה האנושית: "קיימות סיבות, אך תוצאותיהן המדויקות אינן ניתנות לניבוי, ומתוך מערכת בעלת גורמים מעטים מתפתחות תוצאות מגוונות גיוון אינסופי, שאין יכולת לנבאן בדייקנות". קרי, צריך לנקוט מידת ענווה ביחס ליכולתנו להעריך את ההתפתחות העתידית באזור.
לאור זאת כדאי לפעול על פי שני כללים בתחום המעשי: הכלל הראשון הוא שכדאי לחשוב כיצד מתכוננים למצב החמור יותר שעלול לנבוע מהמצב הנוכחי, לאחר שמציירים כמה אפשרויות לגבי העתיד. מה יהיה - אין אנו יודעים, לכן צריך לתאר מרחב של אפשרויות הגיוניות בעתיד, כדי לדעת למה להתכונן ואילו סיכונים נלקחים, לאור האפשרויות האחרות.
הכלל השני נוגע לנטילת סיכונים. מאחר שישראל היא מדינה קטנה, כדאי לה במצב מורכב זה להימנע ממעשים שיש בהם סיכון, גם אם שכר גדול בצידם. נכון להעדיף על פניהם מהלכים המצמצמים סיכונים. אין זאת העת להעזה שסיכון בצידה - אלא לצמצום סיכונים, ככל שאפשר.
במצבה של ישראל, ללא שולי ביטחון של ממש, עדיף להתנהג בזהירות מרובה, גם כשיש לכך מחיר, ודאי שמול השינויים הדרסטיים במזרח התיכון וחוסר הוודאות המוחלט באשר לעתיד. את האנרגיה אין לבזבז אלא מול האיום העיקרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו