כבר שבועות אחדים נחקרים מאחורי סורג ובריח 740 עצורי ההתפרעויות בירושלים ומשרטטים בהדרגה את דיוקנה של האינתיפאדה השלישית בבירה. מי שסבר שהכל שם ספונטני, בוודאי יופתע: מדובר בהתנערות או בהתקוממות שיש בה לא מעט דפוסים שמאפיינים ארגון. הפעם, בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, אמנם אין ועדות עממיות, אבל יש עשרות התארגנויות מקומיות־שכונתיות. הן שואבות את הלגיטימציה לפעילותן מ"רוח המפקד". הרוח הזאת מעודדת מאבק עממי, שבירושלים מוביל גם לאלימות. השימוש בשלב זה הוא בנשק קר, מאבנים ועד בקבוקי תבערה וזיקוקים, אבל הקו שמפריד בין שימוש בנשק קר לבין שימוש בנשק חם - שמצוי בשכונות ובכפרים של מזרח ירושלים - הוא קו דק מאוד. יש במזרח ירושלים כאלה שכבר חצו את הקו הזה, בעיקר במחנה הפליטים שועפט.
• • •
לא נבוך מהמשחק הכפול. אבו מאזן // צילום: אי.פי
בכל אחד מהכפרים במזרח ירושלים יש גורם דומיננטי אחר. בא־טור זה פת"ח, בעיסאוויה החזית הדמוקרטית והחזית העממית, בג'בל מוכאבר - חמאס, ובמחנה הפליטים שועפט יש דומיננטיות הן של פת"ח והן של חמאס. מישהו, עדיין לא ברור מי, מסבסד את אלפי כוורות הזיקוקים שהפלשתינים בירושלים יורים באינטנסיביות בעשרת השבועות האחרונים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התשלום - מאות שקלים לכוורת - אינו מגיע בדרך כלל מכיסי המתפרעים עצמם. את ההגנה המשפטית על מאות עצורי ההתפרעויות בירושלים מממנת הרשות הפלשתינית, ובאתרי האינטרנט של חמאס קוראים לילד בשמו: "האינתיפאדה השלישית". אין כמעט פעולות יחיד. הפרות הסדר הרבות מספור מתבצעות בקבוצות. כך במארב המתוכנן למשפחת כהן, שעשתה את דרכה לכותל המערבי ביום שישי שעבר; כך בעת שהוצתה תחנת הדלק בגבעה הצרפתית ובעוד עשרות ומאות אירועים.
ככל הנראה, יש גם תיאום בין שכונות וכפרים. הקשר מתבצע באמצעות הפייסבוק, כרוזים, הפצה של מועדים ותוכניות פעולה במפגשים, וכן באמצעות שליחים. חלק מהעצורים מספרים בחקירתם שמעל הדרג המקומי קיים דרג מכוון. עדיין לא ברור בדיוק למה ולמי הכוונה, והשאלה הזאת עדיין נבחנת. מה שברור הוא שהפעם מישהו הכין היטב את הנחקרים לאפשרות שייעצרו וייחקרו. רבים מהעצורים אומנו כך שיוכלו לעמוד בחקירה בלי להסגיר פרטים ולספק ראיות. עקב כך זרועות הביטחון מתקשות להפוך את החומר המודיעיני הרב שמצוי ברשותן לחומר ראייתי קביל בבתי המשפט.
החלק המדאיג ביותר של תמונת האינתיפאדה השלישית בירושלים הוא הנשקים הבלתי חוקיים שמוחזקים בשכונות ובכפרים ערביים במזרח ירושלים. במוצאי שבת האחרונה שוב ירו על פסגת זאב ממחנה הפליטים שועפט, אבל הפעם ממש אל עבר מרכז השכונה, ולא על קו התפר.
באחד הבתים ברחוב מאיר גרשון, סמוך למרכז המסחרי של פסגת זאב, מצאה אחת מבנות משפחת קליימן בחדר השינה שלה קליע רובה. למחרת גילו בני המשפחה שצינור המזגן של השכנים מטפטף אל תוך ביתם ואת חור הקליע שניקב אותו בגג האלומיניום שבמרפסת. האם, תמר קליימן, מספרת שאנשי מז"פ שהגיעו לבית המשפחה אמרו לה שמדובר בקליע שנורה מרובה עוזי מאולתר, שכמוהו מוחזקים כנראה לא מעטים במחנה הפליטים שועפט.
גם בתוך המחנה יורים. רק השבוע העבירו תושבי המחנה לאתר ynet סרטון שצילמו, שבו נראים שני רעולי פנים יורים בנשק חם, לא ברור על מי או על מה. תושבי המקום מספרים כי במחנה מסתובבות חוליות חמושות באקדחים, ברובי קלצ'ניקוב וברובי M-16. בשב"כ מוגדר המקום זה זמן מה כסוג של שטח הפקר. יש אמנם מחסום שמפריד בין המחנה - שפורמלית מהווה חלק מירושלים, אך נמצא מחוץ לגדר ההפרדה - לבין ירושלים, אבל אין כל חסימה אפקטיבית בין המחנה לבין הגדה.
גם שיעור העבריינות הפלילית בתוך המחנה גבוה. רבים מעברייני הרשות נמלטים דווקא לשטח זה, שהוא בבחינת אקס־טריטוריה, מתוך הנחה ששם לא יצליח איש לשים עליהם יד. כוחות ההצלה והחירום הישראליים, בין שמדובר בכבאיות ובין שמדובר באמבולנסים, אינם נכנסים למחנה הפליטים שועפט ללא ליווי של צה"ל, וההזנחה במקום זועקת לשמיים. העובדה שהלכה למעשה ישראל ויתרה על המקום, הביאה לאורך השנים לבנייה בלתי חוקית בהיקפים אדירים, ולא פעם גם לכך שהרשות או חמאס אכפו במקום "חוקים" וכללים משלהם. גם עם מציאות זו ישראל השלימה.
הקלות הבלתי נתפסת שבה מסתובבים כלי ירי במחנה הפליטים שנמצא בתחומה של בירת ישראל, מגולמת בקורותיה של חוליה ירושלמית אחת, שבה היו חברים בשאר עביידי, מוחמד חמד ובאסם שלאלדה. השלושה, עם מוחמד אבו חדיר (23) שסייע להם להסתיר נשק, עומדים עתה לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. עביידי הוא בן דודו של מילאד עייאש, שנהרג במהלך עימות עם שוטרים בכפר סילוואן לפני כארבע שנים, והחליט לנקום את מותו.
החבורה הזו היא בדיוק הדוגמה לחציית הקו שמפריד בין המאבק העממי האלים לשימוש בנשק חם. עד הקיץ האחרון "הסתפקו" חברי החוליה הזו, שמשתייכת לחזית העממית, ביידוי אבנים ובהשלכת בקבוקי תבערה, אך בסתיו האחרון ביקש מוחמד חמד, תושב שועפט, לרכוש נשק. גיסו הפנה אותו ל"אבו עזיזה", כינויו של אחד ממוכרי הנשק באזור. "אבו עזיזה" פגש את חמד ואת בשאר עביידי במחנה הפליטים שועפט ומכר להם תת־מקלע מסוג "קרלו", מחסנית וכן 45 קליעים תמורת 8,450 שקלים. זמן קצר לאחר מכן תהפוך האקס־טריטוריה הירושלמית שועפט למחנה אימונים בעבור החבורה. עביידי, חמד ושלאלדה נסעו לשטח פתוח באזור שועפט וירו כל אחד חמישה כדורים באוויר. איש לא הפריע להם.
במאי כבר ירתה החבורה באוויר לעבר בתי שכונת רמת שלמה. המחבלים שקלו לתקוף בירי את הרכבת הקלה, אבל לבסוף החליטו לוותר ולחפש מטרה מוגנת פחות - תושבי רמת שלמה. כעבור שבועיים נשלף הנשק מהמסתור. הקבוצה התקרבה לגן שעשועים ברמת שלמה, ואחד מחבריה ירה 17 כדורים לעבר יהודי ששהה במקום מתוך כוונה להורגו.
הקליעים שפגעו במתקני השעשועים במקום הניסו ממנו קבוצת תושבים, ואך בנס החטיאו את מטרתם. האירוע הזה הגיע אמנם לכותרות, אולם על אירוע הירי באוויר לעבר בתי רמת שלמה, דוגמת הירי באוויר לעבר בתי פסגת זאב, דווח בצנעה, או שלא דווח כלל.
אירועי הירי על פסגת זאב עדיין בודדים, אבל הם מעלים את מפלס החרדה של התושבים. לעומת זאת, ההתקפות על הרכבת הקלה רבות, והשפעתן מוחשית. יעל ענתבי, תושבת השכונה וחברת מועצת עיריית ירושלים, שמשמשת כתובת ומאפשרת לתושבים רבים במקום פתחון פה, סיפרה השבוע כי בשל הירידה הדרסטית בשימוש ברכבת הקלה מצד תושבי השכונה, שבו פקקי התנועה הקשים בין השכונה לבין הגבעה הצרפתית, פקקים שבשעות העומס סותמים כליל את הכניסה לפסגת זאב - על 45 אלף תושביה - ואת היציאה ממנה.
בחברת "סיטיפס", שמפעילה את הרכבת הקלה, מדווחים על ירידה של 20 אחוזים במספר הכולל של הנוסעים ברכבת הקלה בחודשים יולי־אוגוסט, ועל ירידה של 70 אחוזים בחודשיים הללו בחלקו הצפוני של הקו, בין הגבעה הצרפתית לפסגת זאב. ענתבי מוסיפה שגם כביש 20, שנפתח רק לפני שנה ומחבר את פסגת זאב דרך בית חנינא לדרך בגין, ננטש בשל החשש הביטחוני. "אנשים פשוט מפחדים", היא מסבירה.
מזרח ירושלים ריקה
הצניחה והפגיעה החריפה אף יותר היא בענף התיירות בירושלים. רחובות העיר העתיקה אינם הומים כפי שהיו טרם החטיפה והרצח של שלושת הנערים מגוש עציון. המלונות בעיר עובדים בתפוסה של כ־25 אחוזים לעומת 80 אחוזים בקיץ רגיל, ומדריכי הטיולים מדווחים על עוד ועוד ביטולי הזמנות. לא רק התיירים נעלמו. הישראלים שחזרו בשנים האחרונות בהמוניהם לעיר העתיקה ולמזרח ירושלים, מדירים את רגליהם מהאזורים הללו.
המשמעות היא פיטורים וצמצומים בענף התיירות ובמלונות ופגיעה קשה בהכנסותיהם של הסוחרים בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים. בהר הבית מניפים מפגינים כמעט בחופשיות דגלי חמאס, וברובע היהודי של העיר העתיקה מתלוננים התושבים ששכניהם הערבים תולים על גגות בתיהם דגלים שחורים שדומים מאוד לדגלי דאעש.
ההבדלים המינוריים בין דגלי דאעש לדגלים הללו אינם מאפשרים לנקוט צעדים משפטיים נגד מניפי הדגלים, אבל עוד אור אדום נדלק בירושלים. תמונת הראי שמצמיחה המציאות הזאת היא קו חלוקה מחודש (הלכה למעשה) של ירושלים, שפרנסי העיר וישראלים רבים, בפרט ירושלמים, חוששים מפניו.
שני הארגונים הגדולים שמטילים כיום את חיתתם על הרחוב המזרח־ירושלמי הם פת"ח וחמאס, שבמידה כזאת או אחרת מעורבים באירועים. לדוגמה חליל גיוסי, שהואשם השבוע בארגון ההתפרעויות בשכונת א־טור בירושלים, הוא פעיל פת"ח מובהק שנשא בעבר עונש מאסר בכלא הישראלי. מעמדה של ישראל בשכונות הללו נמצא בירידה בשל ריק שלטוני רב־מערכתי ורב־שנים, שנותן את אותותיו במיוחד עתה, כשהמציאות הביטחונית מידרדרת.
במזרח ירושלים חיים כיום 300 אלף תושבים ערבים וכ־180 אלף תושבים יהודים. רק כחמישה אחוזים מהערבים, כך לפי ההערכה, משתתפים במהומות. הרוב הדומם חושש לשלומו, ולכן אינו מעז להתנגד לאלימות או לדבר בזכות המשך החיים תחת הריבונות הישראלית, כפי שנהג עד לפני חודשים אחדים.
חמאס חזק בעיקר בשכונות דרום העיר ובהר הבית. אנשיו דומיננטיים בעיקר במסגרת פעולות שונות בתחומי הדת, החינוך והרווחה, שנועדו לקרב אליו את הציבור המזרח־ירושלמי ולהכשיר את הלבבות לאידיאולוגיה של הארגון.
בוואדי ג'וז, שם כמעט בוצע לינץ' בשבוע שעבר במשפחה ישראלית, פעלה בשנים האחרונות במסגד עאבדין קבוצה בשם "מולתקא שבאב אל־מוסתקבל", שלמדה וספגה תוכני איסלאם, חינוך ותרבות, ושבראשה עמדו פעילי חמאס שאדי זאהדה, מוחמד הדמי ואמג'ד עאבדין. ספרי הקריאה שעברו מיד ליד שם או במבני דת נוספים, מלמדים עד כמה משקיע חמאס בבניית תודעה של מורשת ומודעות של מאבק.
ספר בשם "הצרצרים", שנכתב על ידי מוחמד נאג'י צבחה, עוסק בשיטות החקירה של השב"כ הישראלי ומזהיר מפניהן; ספר אחר, "המדריך לאסיר", כולל הנחיות בנושאים שונים לאסירים בכלא הישראלי; הספר "שביתת הכבוד" עוסק בשחרור אסירים ובשביתות רעב; הספר "אינתיפאדת המנהרות" עוסק במאורעות לאחר פתיחת מנהרת הכותל ב־1996. ולסיום ראוי לציין גם את הספר "ביטחון המבוקש", שכולל הקדמה משותפת של איסמעיל הנייה ומוסא אבו־מרזוק, מבכירי חמאס בעזה.
בעוד חמאס פועל בעיקר במחתרת, פת"ח פועל כמעט בראש חוצות. דובריו מגיעים לאוכלוסייה הפלשתינית בכלל, ואל האוכלוסייה שבמזרח ירושלים בפרט, בעיקר דרך אמצעי התקשורת הרשמיים של הרשות הפלשתינית, שאותם מתעד מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית".
די להביט בהתבטאויות של בכירי פת"ח לאחרונה כדי להבין שהשפה שבה פונה הארגון לאוכלוסייה הפלשתינית היא אחרת. שפה זו מתחרה בשנאת חמאס ליהודים ולישראל, בעוד השפה שאבו מאזן נוקט היא שפה של פיוס והיעדר אלימות.
הכובע הכפול שחובש אבו מאזן- הוא עומד גם בראש הפת"ח - אינו מביך אותו. הנה כמה דוגמאות: עבאס זכי, בכיר בפת"ח, אומר כי אינו רוצה שהרשות הפלשתינית תצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מפני שאם פלשתינים יירו בעתיד על ישראל, עלולים להעמיד אותם לדין. ג'יבריל רג'וב מגדיר את היחסים עם הישראלים כ"יחסים בין אויבים" ושואל את מראיינו, "האם אני עוצר בעדך מלשחוט התנחלות? אף אחד לא עוצר אף אחד". חברת הוועד הפועל של אש"ף, חנאן עשראווי, תוקפת את נשיא ארה"ב ברק אובאמה מפני שלדבריה הכיר בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. על פי עשראווי, עיסוק ב"שיבת היהודים לארצם הוא חלק מהשיח האידיאולוגי־ציוני". בטלוויזיה הפלשתינית משווים בין הפצצת בניין בן 12 קומות בעזה שממנו פעלו מחבלי חמאס לבין פיגוע מגדלי התאומים, ואבו מאזן עצמו, באמצעות צו נשיאותי, הופך את המשרד לענייני אסירים ברשות הפלשתינית לרשות לענייני אסירים באש"ף.
ואם הטריק לא ברור: כך תוכל הרשות הפלשתינית להמשיך להשתמש בכספים אמריקניים ואירופיים כדי לשלם משכורות למחבלים הכלואים בישראל, כשהדבר אינו נעשה ישירות דרכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו