חיים תחת השפעה

עד תחילת שנות ה־80 תופעת הכתות לא היתה מוכרת בישראל. למעשה, רק בשנתיים וחצי האחרונות מתחילים להידרש אליה משרד הרווחה על לשכותיו, הרשויות המקומיות, המשטרה והפרקליטות. עם התפוצצותה של פרשת גואל רצון בשנת 2010 ופרסום הפרטים בדבר ההתעללות הפיזית והנפשית שידעו נשותיו של רצון, נחשף הציבור הישראלי למשמעות הימצאותו של אדם בכת, על כל נגזרותיה הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והחברתיות: הניתוק מהמשפחה, השעבוד המלא לאדם אחד המציג עצמו כמורם מעם ואף כאל, תחושת ההשפלה המתמשכת לצד גילויי האלימות הפיזית והנפשית.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עם פרסום פסק הדין בפרשת רצון וכן חשיפתה של כת נוספת מאזור חברון, אשר על פי החשד, מנהיגיה אילצו נשים לשכב עם גברים שונים למטרות "הבאת הגאולה", עלה מפלס החרדה הציבורי לגבי הסיכוי ליפול קורבן לכת שכזו. אלא שהמומחים מזהים פלח אוכלוסייה מסוים מאוד כבעל סיכון גבוה. 

דוד דבש  //  צילום: קונטקט

"המסה הקריטית של אנשים המצטרפים לכתות היא אנשים מגיל 18 עד 35", אומר ד"ר גבי זוהר, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, חוקר תופעת הכתות המיסטיות ומטפל בנפגעי כתות. "הסיבה לכך היא שמדובר בתקופה קריטית בחיי אדם צעיר, שבה הוא עובר את מרבית השינויים המעצבים של חייו, החל מעזיבת הקן המשפחתי וההתגייסות לצבא, דרך השחרור, הטיול שאחרי הצבא, התהיות לגבי העתיד, בחירת מסלול הלימודים ועד הזוגיות והקריירה. לכל השינויים האלה יש משקל עצום בחייו של כל אדם". 

לדברי זוהר, "בשלב הזה של החיים לרוב עולות בנו תהיות קיומיות לגבי מהו תפקידנו בעולם, מהי משמעות קיומנו. במקביל, זוהי גם לרוב תקופה שבה נחשפים לתרבויות אחרות, לאידיאות ולצורות חיים שונות. החיפוש הוא לגיטימי, רצוי וחיובי לרוב - אך לעיתים נוצר קשר עם קבוצות או עם אנשים שהם לא תמיד טובים ולעיתים אף פוגעניים".

זוהר מדגיש שכל אדם המתחבט בשאלות קיומיות עלול להגיע בעקבות החיפוש למגע עם קבוצה פוגענית, ועל כן אף אחד אינו חסין בפני חברות בכתות, ובכל זאת "יש מקרים מעט יותר קשים, שכבר למדתי לזהות בעבודתי כמטפל", הוא מסביר. 

למה הכוונה?

"למשל, אנשים שנקלעו למציאות משפחתית סבוכה או בעייתית, אשר החסך הזה או הטראומה הזו דוחפים אותם לחפש משפחה חלופית; אנשים שעברו איזושהי חוויה טראומטית שלא נפתרה על ידי טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי, והם מחפשים אותו אצל מנהיג הכת; אנשים המחפשים השתייכות חברתית שהם אינם מוצאים בקרב החברה החיצונית; אנשים בעלי בעיות בתקשורת בינאישית, המחפשים רשת חברתית שתעזור להם להתגבר על בעיות". 

שרון דוני, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת קלינית במרכז הישראלי לנפגעי כתות, מבהירה כי אירועים בודדים בחיים עשויים בהחלט להשפיע בכל הנוגע לכתות. "אובדן של אדם יקר, משברים, מחלה קשה ואפילו הריון ולידה הם מצב מעברי", מבהירה דוני, "זו טלטלה גדולה בחיים שמחדדת את הצורך בחיפוש ובמציאת תשובות. לפעמים נמצא קבוצה טובה שתעניק לנו תמיכה נפשית וחברתית ותעשיר את עולמנו, אבל לפעמים זו קבוצה הרסנית שמבחוץ נראית חמה ועוטפת, והדמויות שמובילות אותה הן כריזמטיות, בעלות ידע רוחני ויש להן תשובות לשאלות - אך הן לא כאלו באמת. כשנכנסים לתוך קבוצה כזו, זה מאוחר מדי". 

מסיכה הומנית

מהי למעשה כת? כיצד אפשר להבחין בין, למשל, קבוצת לימוד אלטרנטיבית או שיעור המועבר על ידי מנחה המלמד את תלמידיו אידיאולוגיה או פילוסופיה, לבין כת המונהגת על ידי שליט הכופה את רצונו על "נתיניו"? כל המומחים מסכימים כי התחום האפור רחב ויש להיזהר שלא לקטלג כל קבוצה הנראית לאדם הרגיל כהזויה או כמוזרה ככת.

על פי זוהר, כת היא "קבוצה המציעה תשובות חד־משמעיות ודטרמיניסטיות לשאלות קיומיות, שפירושן אינו פתוח לדיון. לרוב, כת גם תיתן את היכולת לזכות בתשובות הללו למי שיפגין מחויבות מוחלטת למנהיג הקבוצה".

המרכז הישראלי לנפגעי כתות ניסח כמה פרמטרים שלפיהם נבדק האם קבוצה מסוימת יכולה להיות מוגדרת ככת. "הדברים הראשונים שבודקים הם האם לקבוצה יש מנהיגות מובחנת - אדם אחד או יותר המנהיג את הקבוצה - והאם לקבוצה יש אידיאולוגיה מסוימת, כי כמעט כל כת מושתתת על אידיאולוגיה", מסבירה דוני. "זו יכולה להיות אידיאולוגיה דתית, פוליטית או חברתית, אבל תמיד היא תיראה כלפי חוץ מאוד הומנית ותקדם ערכים אוניברסליים. אבל מה שקורה בפנים - זה כבר סיפור אחר לגמרי".

מה קורה שם?

"לרוב, המצע היפה הזה ישמש מניפולציה לשאוב אנשים לתוך הקבוצה ולהחזיק בהם. הוא משמש בסיס שעליו מושתתים יחסי ניצול והתעללות מצד המנהיג בחברי הקבוצה. ברוב הכתות הניצול אף פעם לא יהיה חד־מימדי אלא תמיד מרובד ובכמה רמות של פגיעה - נפשית, פיזית וכלכלית. דוני מתארת את התהליך כ"זחלני"; "לאט לאט קורים לאדם הנמצא בתוך קבוצה פוגענית דברים שפוגעים בו אף שהוא לא מבין זאת, עד שהוא נשבר ופעולת העזיבה כבר כמעט בלתי אפשרית מבחינתו. זהו תהליך איטי, שמשתרש ומתחזק ככל שעובר הזמן, ותורמים לו גם המנהיג וגם שאר חברי הקבוצה". 

הסודיות והדיסקרטיות בכתות הן קריטיות. "כאשר המטרה היא לייצר חיץ בין האדם בקבוצה לבין העולם החיצוני", מבהירה דוני, "אסור לדבר על מה שהולך בקבוצה עם המשפחה או עם החברים כי הם לא יבינו, כי הם ינסו לשכנע אחרת. זה תהליך עדין שהולך ונמשך, עד שהסמכות של המנהיג נבנית בהדרגה מתוך המסגרת הרוחנית שהוא מתווה". 

משמעת עצמית חזקה

אז האם האידיאולוגיה הקיצונית שמושרשת בכתות אינה אלא רק מסיכה? זוהר מבהיר שכן. "האידיאולוגיה שלרוב קוראת לסובלנות, לאהבה, למימוש ולשלמות עצמית היא מבחינתי עורבא פרח כי אי אפשר להגשים את כל הערכים היפים האלה אם הם פועלים מעיקרון הפוך לחלוטין, מהעיקרון שלו מנהיגי הכתות מטיפים. הם משתמשים בטכניקות שמטרתן לנתק את האדם ממערכות החיים והמשפחה שלו ולהעביר לו תכנים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים באופן אפקטיבי כך שיהיה תחת שליטתם".

אילו טכניקות למשל? 

"אמצעים סוגסטיביים, אלמנטים של היפנוזה, שכנוע, טכניקות של השתלת זיכרון כוזב, שימוש בהפחדה, יישום חוקים וכללים נוקשים. גואל רצון, למשל, השתמש בטכניקה של וידוי - כלומר מכריחים את חברי הקבוצה להתוודות על מעשיהם ומחשבותיהם. רצון הכריח את נשותיו לחשוף את מחשבותיהן בפניו ומנגד אסר עליהן לקיים מחשבה עצמאית".

שיעור הנשים בכתות גבוה ביחס לשיעור הגברים, אולם לא בהרבה. על פי מחקרים שנעשו בישראל בשנים האחרונות, מסתמן כי חלקן של הנשים הוא 60 אחוזים, ואילו של הגברים 40 אחוזים. את הסיבה לכך תולים זוהר ודוני בכך שנשים, מטבען, מחוברות יותר לפן המטפיזי, ונוטות למיסטיקה ולחיפוש אחר רוחניות, "אבל כל אחד יכול להיפגע", מסייגת דוני. "אני תמיד שואלת משפחות שבאות לקבל ייעוץ במרכז אם בן המשפחה שירת ביחידה קרבית או בתפקיד מבצעי. רוב הזמן אני מקבלת תשובות חיוביות ולא מפליא אותי שאותו אדם שנמצא בכת עבר שירות צבאי קשה, ראה אנשים מתים או נאלץ להרוג בעצמו. לרוב אלה אנשים שלא קיבלו טיפול נאות עבור טראומות אלו וגם הם נמצאים בסיכון".  

גם את התפיסה שלפיה קורבנות הכתות הם אנשים משכילים פחות, מנפצים המומחים. "רבים מנפגעי כתות הם מאוד אינטליגנטיים", מבהירה דוני. "רובם המכריע משכיל, ומניסיוני אף חדור משמעת עצמית. הרי קשה מאוד לעמוד בכל ההשפלה הזו, העבודה הקשה וההתעללות הנפשית והפיזית שכרוכים בהשתעבדות לכת. אם המנהיג של הכת פסק שעליך לשתוק עכשיו 12 שעות ביום, ויש לך ילדים בבית שאת לא יכולה לדבר איתם בעקבות זה - רק אדם עם משמעת עצמית חזקה יכול לעמוד בחוויה הקשה הזו".

איך אנשים יוצאים מכתות אם כך?

"יש קבוצות שמתפרקות מאונס, כי משהו קרה בתוך הקבוצה וגרם להתפרקותה, או בגלל שהמדינה מפרקת אותן, בדרך כלל בגלל עבירות פליליות כגון ילדים בהזנחה או אי ביקור סדיר במוסדות החינוך. יש גם אנשים שלא עוזבים, שנשארים כל חייהם או עשרות שנים. אלה שיוצאים - חלקם מוקעים החוצה וחלקם נמשכים החוצה על ידי המשפחה". 

אבל יש עוד סיבה, שלדברי דוני עולה לא אחת בטיפול שלה עם נפגעי כתות. "זהו בור התחתית; לכל אדם יש את בור התחתית שלו - הוא משתנה מאדם לאדם ויכול להיות רדוד או עמוק; אבל לכל אחד יש כזה, ויש אנשים שמגיעים אליו במסגרת הכת, ולאחר מכן מתפכחים ואומרים "זהו, זה הקש ששבר את גב הגמל'". 

חשבו שזה רק בחו"ל

לפי נתונים של המרכז הישראלי לנפגעי כתות, כיום פועלות בישראל כ־100 כתות, אשר בהן חברים כ־20 אלף ישראלים. לפני כשנתיים וחצי, עם פרסום כתב האישום נגד גואל רצון, הקים משרד הרווחה יחידה משרדית לטיפול בנפגעי כתות, הנמצאת בקשר רציף עם עובדים סוציאליים בשטח, עם לשכות הרווחה בערים, עם הרשויות המקומיות ועם המשטרה. המטרה שהוגדרה ליחידה היתה בחינה לעומק של תופעת הכתות בישראל וגיבוש המלצות ודרך פעולה לטיפול בה.

בראש היחידה עומדת אפרת שרעבי, המפקחת על הנושא מאז 2012. "לאחר התפוצצות פרשת רצון, הבנו שמדובר בתופעה שצריכה לקבל התייחסות אחרת", אומרת שרעבי. היא מודה כי בעבר לא יוחסה לנושא רצינות רבה, וכי "המקרה של רצון העלה את הנושא למודעות, גם בציבור וגם בקרב אנשי מקצוע. עד אז כת היתה נחשבת למשהו מיסטי שקורה רק בחו"ל".  

ומה מעמדן של הכתות כיום במדינת ישראל?

"כמדינה דמוקרטית שהדת לא מופרדת בה מהמדינה, אנחנו נעים על ציר חמקמק שמצד אחד שלו ניצבת שאלת חירויות הפרט והחופש שלו ובצד השני ניצבת החובה של המדינה להגן על אזרחיה, ובפרט על קטינים ועל חסרי ישע. הציר הזה מאוד מתעתע כשמדובר בכתות, מכיוון שלא כל קבוצה רוחנית היא כת הרסנית, ולעיתים גם אחרי שאנחנו נכנסים ועושים את הבדיקות שלנו הגבול נסתר לחלוטין". 

האם דריסת הרגל היחידה שלכם בתוך ענייני הכת מגיעה מתוך הפן הפלילי של העניין, כגון הזנחת קטינים או עבירות מיניות?

"זה תלוי. אם מדובר בקטינים וחסרי ישע, יש סעיפים שמרשים לנו להתערב ולהגן עליהם, גם ללא תלונה רשמית. אולם כשמדובר בבגירים, חייבת להיות תלונה של המבוגר. עבירות כמו שראינו השבוע בפרשת רצון של סרסור, החזקה בתנאי עבדות, אונס והתעללות מחייבות שתהיה תלונה כלשהי שדרכה יכולה להיפתח חקירה. אי אפשר שבאופן עצמאי תיפתח חקירה". 

כיצד צוברים ראיות נגד קשר שתיקה ודיסקרטיות? 

"לפעמים נפגע כת משתחרר ומתלונן, או שאנחנו עוקבים אחרי תלונות שמגיעות. בפעמים אחרות אנחנו מבקשים מגורמי הרווחה המקומיים מידע לגבי אותה קבוצה, למשל מידע על הילדים מצד גורמי חינוך, אם יש כאלה".

לאחר שמתבררות כמה ראיות לגבי קבוצה החשודה ככת, מתכנסת היחידה לדון בשאלה האם אפשר להגדירה ככזו. אחת הדרכים להגיע למסקנה היא לברר הימצאותם של אלמנטים פוגעניים, נורות אדומות אשר משמעותן סבל ועבדות מתמשכת של חברי הקבוצה תחת שלטונו של המנהיג. 

"אלמנטים כאלה יכולים להיות שינוי של שמות, שינוי במראה החיצוני כגון שיער או לבוש", מתארת שרעבי. "שימוש במילים שלהן משמעות אחרת לחברי הכת השונה ממשמעותן בעולם שבחוץ; שינוי של התנהגות ברמה של צומות או תזונה אחרת; שינוי של תעסוקה, למשל מישהו שלמד משהו או בעל מקצוע מסוים שעוסק בעבודה שממש לא מתאימה לכישורים או להשכלה שלו, לרוב עבודות כפיים שהמטרה שלהן היא להתיש את האדם כדי שלא יידע מה קורה איתו ולא יגלה התנגדות".

שרעבי מגלה כי גם חינוך ביתי של הילדים חשוד, כי הוא מונע מגורם חיצוני להכיר את הילד. כך גם העברה חלקית או מלאה של כספי חברי הקבוצה למנהיג, שהיא תופעה שכיחה בכתות. אם היחידה החליטה שאכן נעשים מעשים פוגעניים ועבירות על החוק, היא מערבת את יחידת הימ"ר, "ואז", אומרת שרעבי, "אנחנו נכנסים למהלך של פעולה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו