פרשת אשכנזי: על הפלילים - ושיבושי החקירה

המקהלה המדברת של פמליית גבי אשכנזי זורה חול בעיני הציבור כאילו המשטרה קבעה שלא היה "פוטש" בפרשה הנושאת את שמו. היה גם היה, אפילו לפי הסעיף הצמחוני בדו"ח המסכם של כחולי המדים. נאמר בו במפורש כי אשכנזי, ארז וינר, אבי בניהו ובועז הרפז "עסקו באיסוף חומר, שיש בו כדי להטיל דופי בהתנהלות שר הביטחון (אהוד ברק) ואנשי לשכתו, בין היתר באמצעות הפעלת אחרים". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לשיטתי יש לראות בכך "פוטש" - מילה שנכנסה לשימוש סיטוני בלקסיקון הפוליטי כאשר קבוצות של אנשי צבא גרמנים עירערו אחרי מלחמת העולם הראשונה את יציבותה של הממשלה האזרחית החוקית, והדבר דומה למה שאירע כאן. גם ראש אגף החקירות במשטרה מני יצחקי עמד על כך. אמנם לדעתו התנהלות זו אינה חוצה את הרף הפלילי "אבל ללא ספק מעלה שאלות ערכיות".

אז היכן קבעה המשטרה שלא היה "פוטש"? 

האם זה פלילי? המשטרה סבורה (תוך כדי מחלוקת פנימית) שלא. זו תקלה בהבנת פרק המבוא בלימודי מדע המדינה בכל מכללה אקדמית.

למה הדבר דומה? זו ליבת טיעוניי: 

קביעת המשטרה כי ההתנהלות של אנשי אשכנזי באיסוף מידע על ברק היא נורמה פסולה, אבל אינה מגעת כדי אישום פלילי, מקבילה לפסק הדין של המחוזי בירושלים כאילו הכסף שקיבל אהוד אולמרט במעטפות מאוס, אך הוא זכאי. הבל, שני המצבים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

הצידוק לערער על פסק הדין של מוסיה ארד וחבריה במשפט אולמרט לא היה רק הצורך להרשיעו ולהענישו אלא בעיקר כדי לקבוע נורמה שמדינה מתוקנת רואה מעשה פלילי במתן כסף לפוליטיקאי במעטפה אפלה.

במדינה מתוקנת ראוי להבהיר שאיסוף מידע על שר הביטחון על ידי לשכת הרמטכ"ל הכפופה לו - הוא מעשה פלילי. מפני שלאחר דו"ח כזה של המשטרה - אם לא יתוקן - אין מניעה שלשכת כל מנכ"ל בכל משרד תעקוב אחרי מהלכיו של השר הממונה עליה. הבילוש אחרי "הבוס" אינו פלילי? זו חגיגה ל"פוטש", מין היתר לאנרכיה על פי ההלכה שקבעה המשטרה בפרשת אשכנזי.

ייתכן שכמעט 60 שנים אחרי שסטודנטים אמיצים כמו אליקים העצני ושלמה סימונסון ושמעון אפלבאום וחנן רפופורט התייסרו בבתי המשפט עם עורך הדין שמואל תמיר עד שלימדו את המשטרה לקח כי טובת הציבור קודמת לאינטרסים צרים - יש צורך להקים מחדש את אירגון "שורת המתנדבים". מפני שאיסוף חומר בלשכת השר הוא עבריינות פלילית.

ניסיונות לשבש חקירה

מאז שערוריית ווטרגייט ב־1972 שגרמה להדחת ריצ'רד ניקסון מהבית הלבן, יודע כל אדם כי היקף הניסיונות לשבש הליכי חקירה ולהטות עדויות ולתאם גרסאות מראש הוא צילום הרנטגן המצביע על חומרת הפרשה הציבורית. עומק הפליליות כנפח השיבוש. 

גבי אשכנזי מבין זאת היטב, ולכן חזר לסוגיית הקלטות בלשכת יריבו, אהוד ברק. כאילו גם שם היה סוג של שיבוש חקירה או עדויות. הכל כדי ליצור מראית עין של איזון באחריות בין שני המתקוטטים. אך גם הוא יודע, שלא נעלמו מלשכת ברק קלטות מביכות. ידידו, ראש המלמ"ב אמיר קין, יכול לאשר לו זאת, ולא במקרה נקבתי בשמו.

גם לא במקרה כל המלצות המשטרה להעמיד לדין משבשי חקירות לכאורה ממוקדות רק בפמליית אשכנזי. על כך אמר השבוע הפרשן הצבאי של "הארץ" עמוס הראל בראיון רדיופוני עם קלמן ליבסקינד כי הכף נוטה לטובת ברק, נגד אשכנזי.

המלצות המשטרה - אם הן נכונות - נצברות לאוסף מבעית של ניסיונות שיבוש מסוגים שונים. ארז וינר ואבי בניהו חשודים בהשמדת ראיה. קין הדליף לאשכנזי, ובשרשור גם לווינר ולבניהו ולעיתונאי, כי בנימין נתניהו הורה על חקירה. וינר הורה למחוק מיומנו של אשכנזי פגישות מביכות (של מי? גם זה סוד? או שהמפגשים ותוכנם עלולים להביך את אשכנזי או את אורחיו ומארחיו?) 

ארז וינר וד"ר גבי סיבוני חשודים בתיאום גרסאות לקראת עדויותיהם (אותי זה משעשע. פעם הסביר לי סיבוני כי למיטב ידיעתו לווינר אין הסתייגות מגרסתו. אם אכן תיאמו ביניהם - מה הפלא?) היה עוד קטע משעשע. בשבוע שעבר הביא נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" את גירסת אשכנזי. לגיטימי, אלא מה? לפי ברנע, התחרט אשכנזי על שבמקום לגרוס את מסמך הכזב עד דק, טמן אותו במגירתו. אבל רגע, האם אכן טמן במגירה? הרי הוא הפיצו לעיונם של גדי אייזנקוט ובני גנץ וטל רוסו ואבי מזרחי ואחרים. אילו טמן במגירה לא היתה שערורייה כלל ועיקר.

יבול החשדות לשיבושי חקירה המשתקף במסמך המשטרתי מציף מעצמו את השאלה המרחפת מעל לכל חקירה: מי נהנה מהחשדות המיוחסים להם? הרי לא לעצמם ולמענם עסקו קציני אשכנזי בשירות פעיל ובמילואים בשיבוש חקירות. אז למען מי? התשובה ברורה: כולם למען גבי, וגם גבי למען גבי, וגם זה משעשע.

ארז וינר. הורה למחוק מיומנו של אשכנזי פגישות מביכות // צילום: יוסי זליגר

למי הועבר המידע?

מילה על הפרקליט הצבאי הראשי בדימוס אביחי מנדלבליט: ככל אזרחי המדינה ידע כי המשטרה פנתה לבית המשפט לצוות על ערוץ 2 למסור לה את מסמך הכזב. כאשר אשכנזי סיפר לו באיחור כי הוא מחזיק במסמך, היה עליו להורות לו למסור אותו למשטרה מייד, ללא דיחוי. אך לנוכח העובדה שאשכנזי כבר הסתירו כמה ימים - לא נורא שמנדלבליט ביקש "לישון עליו לילה אחד". 

אך בהודעת דוברת המשטרה ורד ויניקוב נכתב במפורש כי מנדלבליט העביר מידע שקיבל על אודות החקירה מתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי למעורבים בחקירה עוד בטרם סיומה. סליחה, מה זה? למי העביר? האם גרם בכך לשיבוש? והרי כפרקליט הבין שזה שיבוש. קטע זה יותר מסקרן ועלום ומסתורי מאשר ליל השינה הנוסף שהעניק לאשכנזי עם המסמך מתחת לכר.

הרגישות של אשכנזי

שתי מילים על אשכנזי: המשטרה מצאה כי העביר מידע ברמה שסיווגה יותר מ"סודי ביותר" במסגרת תדרוכי עיתונאים ושיחות רקע בניגוד להנחיות ראש הממשלה ולפקודות הצבא. על זה הוסיפו איילה חסון ואמיר בר־שלום כי מדובר בפעילות שנעשתה על ידי זרוע ביטחונית שאינה נתונה למרותו.

אילו נכחתי בתדרוך הייתי נשאר לשמוע. זה תפקידו של עיתונאי. היות שידוע לי במה מדובר - אילו הייתי אביו של בחור אשר נטל חלק בפעילות - היתה חמתי בוערת בי להשחית. זה ההפך הגמור מ"תדע כל אם עברייה". הייתי תובע את פיטורי הרמטכ"ל גם אם ההדלפה לא הזיקה כהוא זה. זה לא תדרוך שנועד לערער ולהרהר אחרי המדיניות הביטחונית של הממשלה או להביע דעה הקשורה במחלוקת אסטרטגית.

אשכנזי הבין היטב מה פיטפט, לכאורה. שכן הוא דווקא רגיש להדלפות ביטחוניות. בשנת 2000, זמן מה לאחר שאלחנן טננבאום נחטף בדובאי והועבר בשיטה מסוימת דרך בקעת הלבנון לחיזבאללה, ירדנו אשכנזי ואני במעלית מדירת ידידיו. הוא כיהן כאלוף פיקוד הצפון ואני תהיתי על השיטה שבה הועבר טננבאום לחסן נסראללה. 

אשכנזי החסיר פעימת לב: "מי סיפר לך? איך זה דלף? אסור שזה יקרה". מה ששאלתי אותו היה זניח בהשוואה למה שמייחסת לו המשטרה.

האם הכין את המסמך לבדו? בועז הרפז // צילום: יוסי זליגר

מקבלי הצל"שים

גם שתי מילות תודה: מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ידע עליות ומורדות בחקר פרשת אשכנזי־הרפז. שני הצדדים - מחנה ברק מול פמליית אשכנזי - סתרו זה את זה. עד שבמאי 2012 הגיעה לידיו גירסה מפורטת של הרפז, שהדירה שינה מעיניו. מייד פנה ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין וביקש לפתוח בחקירה פלילית. לא מפני שלינדנשטראוס אימץ או דחה את גירסת הרפז - אלא מפני שאי אפשר לא לחקור אותה בכלים העומדים לרשות המשטרה. צל"ש. חבל שהיועץ המשפטי התעקש לדחות.

צל"ש גם לפרקליט הצבאי המכהן דני עפרוני. כמו במירוץ שליחים נטל את המקל מלינדנשטראוס, ולאחר ששמע את הקלטות ו"תצילינה שתי אוזניו" שיכנע את וינשטיין כי אין מנוס מחקירה פלילית. רק שהיא חודשה מקץ 13 חודשים. זמן יקר אבד, או כפי שהתבטא ראש אגף החקירות יצחקי - "החומר הזדהם".  

אין סיבה לדאגה

מה יעלה מעתה ואילך בגורל הרשימה הנאה אך החלקית מדי של כתבי האישום שמציע ניצב מני יצחקי בחסות המפכ"ל יוחנן דנינו? בקרב "בני האור" מתנהל ויכוח ערני. דעתי פסימית. להערכתי, היועץ המשפטי וינשטיין יקצץ בסעיפים ויותיר מהם מזער כפי שנהג בהכנת כתבי האישום נגד אביגדור ליברמן. אילו רצה לרדת לחקר האמת היה מגיש כבר את כתב האישום המתיישן על המדף נגד הרפז כדי לפתח עימו דיאלוג ולהופכו לעד מדינה.

זה לא נעשה. אולי מפני שאין לווינשטיין רצון שדברים קשים יותר יוטחו בחלק מחברי פמליית אשכנזי. אולי. להערכתי, אשכנזי אינו צריך להיות מודאג. מכינים לו תיק מודל אביגדור ליברמן. מזער עם עיסקת טיעון חביבה, ואולי אפילו זיכוי.

עמיתיי סבורים אחרת. תקוותי שהצדק והתבונה עימם, לא עמי. 49 חודשים מאז פרסום הכזב של המסמך נגד יואב גלנט, והמערכה נותרה בעיצומה.

מחווה לאמריקנים

גוש עציון הוא חלק בלתי נפרד מישראל. כולם יודעים, גם הפלשתינים. אם כן מה היה כה דחוף לממשלה לספח עתה 4,000 דונמים באזור? לא כלום, לבד מפוליטיקה פנימית להרגיע את ימין הליכוד והבית היהודי, ולהכביד שלא לצורך על ציפי לבני ויאיר לפיד.

בנימין נתניהו ער לכך שישראל סיימה זה עתה חיכוך מדיני ודיפלומטי עם הממשל בוושינגטון. במהלך מבצע צוק איתן נקטה ישראל עמדה נכונה נגד כינון תיווך להפסקת אש בחסות טורקיה וקטאר, ובעידוד אמריקני, אבל פגעה אישית בג'ון קרי. ארה"ב עיכבה סמלית משלוח טילי אוויר־קרקע לצה"ל. יש צלקת. מקום הפציעה טרם אוחה. התפר עדיין טרי, רוטט, מדוע נתן נתניהו יד לפרום אותו? 

נתניהו ומשה (בוגי) יעלון הסכימו לכל הפסקת אש שהוצעה להם במהלך הקרבות. היתה תועלת במדיניותם. אם כן ראוי להם ליזום גם הפסקת אש עם ארה"ב. כי היא בעלת ברית וידידה ומקור סיוע, והטעויות שאנו מונים 

בהתנהלותה המדינית לא יתוקנו בקטטה עימה.

ישראל עשתה מחוות רבות ונבונות למצרים ולפלשתינים ב־50 ימי הלחימה. אולי אפשר להקצות מחווה אחת גם לאמריקנים? לא גדולה, למחצית השנה בלבד.

ג'ון קרי. ממשלת ישראל הסכימה לכל הפסקת אש שהוצעה במהלך הקרבות.//  צילום: GettyImages

רק שאלה

שאילתה לצדקנים ולמטיפי המוסר: אילו זיהה מל"ט מערבי (אמריקני, בריטי, ישראלי, פולני) את הרוצח מדאעש שולף את סכינו לכרות את ראשו של העיתונאי סטיבן סוטלוף - האם מותר היה לבצע בו סיכול ממוקד או שהיה נדרש הליך משפטי בטרם ייהרג? ושאילתה קשה מזו: ואילו שהו בסביבה כפריים סורים או עיראקים - האם היה מוצדק לפגוע ברוצח ובשולחיו ובחפים מפשע על פי "נוהל חניבעל"?

לפיכך, האם מה שמותר לעשות במאמץ נואש ומסוכן למען סוטלוף אסור להפעיל למען הדר גולדין? או נגד האחראי לרצח כל כך הרבה ישראלים כמוחמד דף?

כמה כן?

החל המאבק על תקציב הביטחון. ברור כי הקיצוצים לפני צוק איתן לא היו במקומם. גם אלה אשר היו בקנה צריכים להישאר שם. ישראל צריכה לעוד קנה ועוד קנה. יעסקו בכך בשבועות הקרובים.

שלשום פירסמה ראשת מרצ זהבה גלאון הודעה כי בקשתם של משה (בוגי) יעלון ובני גנץ לתוספת של כתשעה מיליארד בשנה "הזויה", כלשונה. ייתכן. הרי בבזאר המזרח תיכוני חייבים לתבוע הרבה כדי לקבל מעט.

הביקורת ממרצ סבירה. חסר בה רק נתון אחד: אם לא תשעה מיליארד בשנה - כמה כן? ה"לא" קל, ה"כן" סבוך, אבל הוא ההבדל בין דברים בעלמא לבין חלופה פוליטית רצינית.

כשהיינו פליטים

על רקע התצלומים הצורבים והמדכאים משהו של נטישת היישובים בעוטף עזה לא יכולתי להניח מידי את ספרה הצנוע של נורית כהן־לוינובסקי "פליטים יהודים במלחמת העצמאות". עיתוי הופעתו מושלם. היא חקרה מה התרחש ביישובים שהתרוקנו מנשים ומילדים תחת האש הערבית, שפרצה ב־1947 מייד עם החלטת האו"ם להקים מדינה יהודית. ההשוואה מרתקת. 600 אלף יהודים חיו אז בארץ, ו־10 אחוזים מהם הפכו לפליטים. ב־69 מכלל 148 הקיבוצים פונתה אוכלוסייה בלתי לוחמת. לא בפעם הראשונה. כבר היו דברים במאורעות בשנות ה־30. היה גם פינוי מכפר גלעדי ב־1941, שתושביו בושו בו. אך בעיקרון היתה מסורת אידיאולוגית נגד פינוי, וההנהגה דבקה בה. 

רק דוד בן־גוריון, כתבה ההיסטוריונית ממרכז רבין והמוזיאון בגבעת התחמושת, הבין כי המציאות השתנתה. המלחמה שבשער אינה עוד מאורעות ופרעות. יש להיערך לקראתה בצורה אחרת. בן־גוריון שלל נסיגה מהיישובים, אבל צידד בשקט בפינוי נשים וילדים.

מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין התנגד לכל פינוי, והמפקדים בשטח נהו אחריו. בלט בהם תלמידו, מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שאסר לפנות נשים וילדים מצפת הנצורה. כאשר סיפרו לו על כוונה לפינוי רמות נפתלי איים אלון להציב מקלע בתחתית השביל ולירות בנוטשים. כמותו נהג גם מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן אשר חשש כי פינוי "עלול לרפות את רוח הלחימה של היישובים".

בן־גוריון לא נקשר למילון הרומנטי ולסמלים של ארץ ישראל העובדת, כתבה הפרופסור אניטה שפירא. הרציונליזם שלו לא הלם את הלך מחשבתם של מנהיגי הקיבוצים. דווקא קושי זה הקל עליו לעבור מתנאי מחתרת לצבא סדיר שהיה נחוץ לניצחון במלחמת השחרור.

המסקנות מורכבות. לפי כהן־לוינובסקי הפינוי הקל על הלוחמים להילחם בחירוף נפש על ביתם בלי לדאוג לנשים ולילדים. בהפצצות האוויר על תל־אביב נהרגו 172 תושבים, אבל החיים בעיר לא פסקו. היא ציטטה עדות ש"כדורים תועים ברחובות תל־אביב וילדים הולכים לבית הספר... הציבור לא רפה עצבים אלא מחושל פלדה".

אמנם היתה השתמטות משירות צבאי ומג"ד־53 בגבעתי יצחק פונדק השתמש באקדחו כדי הביא עריקים ליחידתו; וגם נרשם גידול במספר מבקשי אשרות היציאה מהארץ, ששעריה נחסמו. אך שיעור הגיוס היה הגבוה בעולם שידעה ההיסטוריה הצבאית מעודה. 

בן־גוריון שיצא מן המחקר משכמו ומעלה השאיר מעין צוואה באומרו כי "מה שהספיק בעבר ומה שהספיק לאחרים לא יספיק לנו". גם עמוס קינן שכתב לפני 37 שנים כי "מלחמת 48' בעצם לא הסתיימה, וכל הדברים שהציקו לנו ולא רצינו לתת לעצמנו דין וחשבון עליהם - מתעוררים שוב ושוב". כאילו עמדו לעיניהם תושבי עוטף עזה, 2014. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו