נכון שבנימין נתניהו נכנס למבצע צוק איתן צולע על עקב אכילס שלו, שהסתכם בספרים ובמאמרים הקוראים ומתחייבים למיגור הטרור ולמיטוט חמאס. זו היתה הגיבנת הציבורית שלו מאז ועד עולם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
צילום: רויטרס
אך עם חטיפת שלושה הנערים ורציחתם בחלחול לא הציב את תמצית תורתו האופוזיציונית כמדיניותה של הממשלה שבראשותו. הוא הציע "שקט ייענה בשקט" - והציבור שמע כאילו תבע את "מיטוט החמאס". ככל שהמערכה החריפה נתניהו דיבר על החזרת הביטחון והשקט לתקופה ארוכה - אבל הציבור שוב שמע במילותיו את "מיטוט החמאס".
רבים התעלמו מצליליו. הם שמעו את המנגינה הישנה. על כך הוא משלם עתה מחיר פוליטי כבד, ועימו משה (בוגי) יעלון שבפועל לא השמיע בעבר קולות אחרים מאלה אשר ליווהו במלחמה העכשווית. יעלון טען כבר בספרו "דרך ארוכה קצרה" כי יש סכסוכים שבשלב הנוכחי אין להם פתרון. צריך לנהלם בלבד.
עד שחל שינוי מהותי. עד שהיחסים משתנים. כמו בין ישראל לבין מצרים ב־1977. עד שברגע המתאים מגיעים לצמרת אישים כמנחם בגין וכאנואר סאדאת.
הוא הדין בצלע השלישית בצמרת. בני גנץ התנהל בעוצמה אבל בזהירות. הקפיד להציג לפני הממשלה כל תוכנית, ופעל בקור־רוח ובאיזון. למשמע המילים המתלהמות והדברים הקשים שמטיחים בו וביעלון אפשר להיתפס להשוואה הנושאת בחובה סיוט מוכר.
זכורים היטב ימיה של מלחמת לבנון הראשונה ב־1982. מערכת הביטחון והצבא היו נתונים בידי אריאל שרון ורפאל (רפול) איתן. שר הביטחון והרמטכ"ל עשו ככל העולה על רוחם. מנחם בגין הבטיח מעל דוכן הכנסת לנשיא רונלד רייגן כי פני ישראל למערכה שתיעצר 40 קילומטרים מצפון לגבול, אך שרון ואיתן שיטו בו ודחקו את הצבא קדימה לעבר ביירות.
הגיע הרגע שבו העיר בגין בסרקזם צורב שכראש ממשלה הוא יודע על כל מהלך, לעיתים לקראתו ולעיתים רק בדיעבד. מימדי השבר בלבנון־1982 צרובים בתודעת דורות של ישראלים ותיקים.
לא הפעם. להערכתי הפעילו נתניהו ויעלון וגנץ כמה מדדים בניהול המערכה, שיקללו אותם ביעילות והגיעו לתוצאה המירבית על פי הפשרה בין מגמות מנוגדות: מכה שהלכה וגברה תוך בחינה מתמדת של תוצאותיה כדי שפגיעתה בחמאס תהיה מספקת להשגת התוצאה המבוקשת; העמדת היעד המבוקש בהשוואה למחיר הקורבנות תוך ידיעה פנימית כי הנכונות הציבורית לשאת באובדן אינה כה גבוהה כפי שהמנהיגים הרבו לשבח בה את האומה מן הפה ולחוץ; הבנה כי ישראל מצויה בגירעון מתמיד בעיני דעת הקהל בעולם, ומאמץ לצמצמו על ידי הצבעה על האלימות המתפשטת בעולם האיסלאם ונכונות להסכים להפסקות אש בסיטונות.
ברור שלכל הישענות־יתר על מדד אחד בהשוואה לאחרים יכלה להיות השפעה ניכרת על התוצאה הסופית. אילו הסכימו ללוות 500 ארונות קבורה - יכלו לכבוש את רצועת עזה ולהבריח את הנהגת חמאס להקים לה ממשלה בגולה. בקבינט לא נמצא שר המוכן לתמוך בכך. רק מול מצלמות הטלוויזיה ובלי לנקוב במחיר הדם. על יסוד זה אפשר להעריך את התוצאה:
• חמאס הוכה שוק על ירך. הדבר נעשה בהדרגה. אילו צה"ל תקף מן הרגע הראשון את "מגדלי הטרור" בפצצות עומק היה מאבד באחת את תמיכת ידידות ישראל בעולם. ההדרגתיות בלחימה, כלומר השימוש באמצעים יותר חריפים בכל פעם שחמאס הפר את הפסקת האש, איפשרה להגיע למכה האנושה שניחתה על חמאס תוך צמצום בשחיקת התמיכה של ממשלות המערב בישראל. כרופא אחראי שאינו משתמש באזמל־המנתחים עם הופעת הכאב הראשון.
• האם יושג שקט לאורך ימים? ימים יגידו. לי נראה כי התשובה חיובית. נתניהו, יעלון וגנץ נמנעים מלהינבא שמא בסיבוב הבא - אם יתרחש בטווח של שנתיים - יוציאו עורכי תוכניות הטלוויזיה את הקטעים מהארכיון וילעגו להם.
• איום הרקטות נמחק בכיפת ברזל. זה הפך במידה רבה את המבצע בעזה למלחמה נינוחה, יחסית. צריך לקוות כי תקציב הביטחון יוגדל כדי להבטיח שהאויב אינו יכול לנהוג כפלשתים המקוריים, ולא נשמע כבימי שמשון התנ"כי "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". נוסחת הפעלת כיפת הברזל חייבת להישמר כסוד כמוס ויש להוסיף לה ביצועים, ולהגן עליה לקראת המבצע הבא שעלול להיפתח בפעולת קומנדו פלשתינית להרס הסוללות. לולא כיפת הברזל איני משוכנע כי נתניהו ויעלון היו יכולים לשבח את כושר העמידה של העורף הישראלי. חוסנו טרם עמד למבחן אמיתי.
• שרי הקבינט שלחצו להקצנת המבצע טענו כי חסרו בו מהלכי תקיפה יצירתיים, תחבולות, עורמה, מהלכים מבריקים. נכון ולא נכון. היו כמה מהלכים כאלה שלא פורסמו לבד מפעולת השייטת, שפורסמה מפני שארבעה חיילים נפצעו. אך כעיקרון זה נכון, וטוב שכך. היה מקרה שבו השייטת הכינה לפרטי פרטים מבצע "ג'יימס בונד" אך בהגיעה סמוך לביצועו התברר כי חיל האוויר יכול לבצע את המשימה בלי לסכן חיי אדם. מלחמה היא "תדע כל אם עברייה..." של דוד בן־גוריון, ולא סרט קולנוע רב פעלולים.
• צה"ל ידע על המנהרות מראש. היה לו אפילו מידע רב. הוא דיווח עליהן לממשלה, אבל היא לא קלטה. מפני שהיה סדר עדיפויות אחר - איראן והחיזבאללה, ורק לאחר מכן חמאס.
המאה ה־21 רוויה במידע כה רב שידיעה אינה מתניעה שלטון או הנהלות ציבוריות. כדי להפנות את הציבור לבעיה יש לקיים מסע, קמפיין תקשורתי, לטרטר ולזעוק באורח סדרתי ולא להרפות. לא רק בחזית הצבאית. גם נגד טייקונים ובעד בני האור או לשיפור ספרי הלימוד, ואפילו לסובסידיה לחקלאות. בגלל ההתמקדות באיראן ובחיזבאללה לא נערך קמפיין בנושא המנהרות בעזה. ישראל הרי ידעה כי גלעד שליט נחטף בידי מחבלים שיצאו ממנהרה, ולא דלקה נורה אדומה. זה מצב שיש ידיעה ואין הפנמה שלה.
• צה"ל הכין את תגובתו למנהרות באורח מסודר אך איטי מפני שהעניין נדחק מן המקום הראשון בתוכניותיו. הכוונה היתה לפגוע בהן בשלהי 2014. האירוע לא היה מתרחש כי כבר בראש השנה הקרוב התכוון חמאס לשגר את מחבליו דרך כמה מנהרות ולפגוע בקיבוצים וביישובים בעוטף עזה. למרות שלא גילה ערנות בנושא זה התעשת "תוך כדי תנועה", במהלך הלחימה.
משהבינו את חומרת העניין גילתה השלישייה המובילה גמישות ושיגרה כוחות רגליים לרצועת עזה. הצידוק לחדירה הרגלית היה המנהרות, ומשהן נכבשו וטוהרו הזדרז צה"ל להוציא את החיילים מן השטח, שכן לא התכוון להתפתות להצעות להמשיך ולכבוש את כל הרצועה.
יכולים גדעון סער ונפתלי בנט ואורי אריאל ואביגדור ליברמן, לתבוע להרחיב את מטרות המבצע. זו אפשרות. אבל בחינת מטרות צוק איתן מעידה כי הממשלה השיגה את יעדיה הצבאיים המוצהרים בתוספת תיקון טעותה, שלא כללה בהן מלכתחילה את המנהרות. מה עוד נחוץ? כמעט לא־כלום.
בני גנץ. הרמטכ"ל התנהל בעוצמה אבל בזהירות // צילום: איי.אף.פי
החמאס נסוג מכל דרישותיו
הצד השני של המטבע הוא המאזן המדיני. שם התשובות נראות כמו חידון טריוויה:
• ישראל תבעה הפסקת אש כתנאי למשא ומתן. חמאס סירב. הוא נסוג. חאלד משעל זועם.
• חמאס תבע שקטאר וטורקיה ינהלו את המשא ומתן. ישראל נשענה באורח בלעדי על היוזמה המצרית. חמאס סירב, ונסוג.
• חמאס חתר לכלול במשא ומתן דיון על הקמת נמל ימי ושדה תעופה בעזה. ישראל הסכימה בתנאים של הסכם אוסלו (לעג הגורל, דווקא ממשלת הליכוד נזקקת לאוסלו). כי באוסלו נקבע שעזה תהיה מפורזת מנשק, כתביעת ישראל וכהצעת ארה"ב. חמאס ויתר.
איסמעיל הנייה חדל לשלם משכורות. ישראל מסכימה. מצרים מסכימה. אך בתנאי שהכסף יעבור דרך אבו מאזן. לפי שעה הכסף מקטאר נותר בדוחא.
• חמאס דרש לפתוח את המעברים. מצרים וישראל מסכימות בתנאי שמהצד הפלשתיני יוצבו אנשיו של אבו מאזן. עוד מגבלה שנשק - או מה שיכול לשמש לייצורו ולחפירת מנהרות - לא יוכנס מהמעבר ברפיח או בכרם שלום לרצועה (כדאי אולי שמבקר־המדינה יחקור כיצד אירע שישראל נהגה בקלות דעת ואיפשרה במשך שנים לייצא מלט כחול־לבן למנהרות החמאס בעזה). המלחמה פרצה מפני שחמאס היה במצוקה. היא נסתיימה כאשר מצוקתו גברה. אמנם שלשום חגג בפנים כואבות ניצחון מדומה, אבל ירון שניידר הציג בערוץ 2 את כל נאומי הניצחון של הנייה לאחר עופרת יצוקה, עמוד ענן וכן צוק איתן. כולם ללא יוצא מן הכלל דקלום אחיד.
חאלד משעל. נאלץ לוותר על כל דרישותיו // צילום: איי.אף.פי
ללא שאר רוח
ישראל שילמה מחירים כבדים תמורת הצלחתה. הכבד שבכולם הוא 70 הרוגים ופצועים רבים. לאחריו - פינוי היישובים בעוטף עזה. אפשר להבין ללב המשפחות שיצאו לעורף. זו זכותן. גם לכבד את מי שבחרו להישאר בבתיהם. האכזבה היא מן המנהיגים. שמעתי וחזרתי ושמעתי את מי שצריכים להיות המנהיגים האזוריים, ואולי הם חולמים גם על תפקיד ברמה הלאומית. הם כילו את זמן המסך שלהם בטלוויזיה וליד המיקרופון ברדיו בהתבכיינות בלתי פוסקת. האחד במריבה עם שר והאחר בזריעת אווירת ייאוש ודיכאון ואין־אונים.
אלה דברים קשים ומחייבים הסבר: מותר להם לבוא בתביעות לממשלה. זה תפקידם. גם לצבא. גם זה תפקידם. עמדתם פופולרית בקרב ציבור בוחריהם, שבצדק חש ברע נוכח הירי המתמשך. אבל מנהיגים צריכים גם לדעת לחזק ולעודד ולהגביר את השליטה העצמית.
מצפים מהם לצטט מישעיהו בן־אמוץ מילים המדברות בעד עצמן: "חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות אמצו". לא ראיתי בהופעותיהם את שאר הרוח, שכה נחוץ לצאן מרעיתם גם במצבים בהם הוא רוטן, וכדין.
חוזרים לקיצוצים
מבצע צוק איתן טרם הסתיים ואנשי הכספים ממשרד האוצר עם שופרותיהם בתקשורת כבר הגיעו עם הגרזנים לקצץ בתקציב הביטחון. בשכר של הקצין והנגד שעשו עתה 50 ימים רצופים מחוץ לבית; ובטנקים אשר נחיצותם הוכחה עתה במערכה של לוחמי היבשה.
הלחץ לשוב ולפגוע בתקציב הביטחון ראוי למענה. נכון, היתה בעיה פנסיונית והיא בהליך של פתרון, וברור כי בשוליים יש שומן. בצה"ל ובאוצר ובמשרד האוצר והחינוך כמו בתחומי הבריאות והמדע והחינוך. אך בזבוז כזה בטל בשישים. הפעם לא מדובר רק בשכר. המדינה חייבת שורה של אימונים הדוקים ללוחמי הרגלים. מפני שבשערי עזה הופרכו טיעוני ההבל מפי אנשי האוצר כאילו הארץ שקטה ל־40 שנים לפחות. ראיתי השבוע במטכ"ל תצלום של שני כלי רכב משוריינים. זה שעולה כמה רבבות דולרים נפגע ולוחמיו נהרגו. אך לוחמים שנסעו בכלי העולה כ־400 אלף לא חשו כלל כי שריונו נשרט.
יותר מכל נחוץ להשקיע סכומים מיוחדים בפיתוח מדעי טכנולוגי ובלימוד ערבית. זה ידחה בכמה שנים את פתרון בעיית הזקנים המתאשפזים במסדרונות בבית החולים. אין ברירה.
צמד מפתיע
מלחמה לחוד והחיים השוטפים לחוד. תנועת שלום עכשיו עתרה לבג"ץ נגד שורה של בתים בשכונת גבעת היובל, שבהתנחלות עלי. לפי הטענה, הם נבנו על קרקע פלשתינית פרטית.
שופטי בג"ץ השתכנעו. אלא שאחד הבתים שייך למשפחת פרץ. כאן צריך הסבר: הבעל רב־סרן אלירז פרץ נפל בקרב, וכיום חיה בו אלמנתו עם הילדים. אגב, בבית שכן גרה אלמנתו של רועי קליין ז"ל שבמלחמת לבנון השנייה זינק על רימון יד, ונתן את חייו כדי להציל את חייליו. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז.
האם מרים פרץ שכלה בלבנון ובעזה שני בנים, אוריאל ואלירז, שלחמו בסיירת גולני וכתבה אוטוביוגרפיה מרטיטה יחד עם סמדר שיר, "שירת מרים". רק שאת הבית צריך היה לפנות ככל השכנים האחרים. לא נעים.
יריב אופנהיימר משלום עכשיו חש כי יהיה זה משגה "ללכת עם הראש בקיר". העותרים הודיעו לבית המשפט כי לנוכח הנסיבות הטרגיות אין שלום עכשיו עומדת על אכיפת צו ההריסה לבית פרץ.
שופטי בג"ץ נשמו לרווחה. למרות שיש להרוס את הבית "נוכח עמדת העותרים לא מצאנו לתת סעד בכל הנוגע למבנה זה".
בית פרץ ימשיך לעמוד על תילו. איזה זיווגים מזווגת לה הפוליטיקה, מתנחלי משפחת פרץ השכולה חבים את ביתם דווקא לאופנהיימר משלום עכשיו. רק בישראל.
מרים פרץ // צילום: יואב ארי דודקביץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
