פעמי הסתיו מתדפקים, ויום לאחר שהפסקת האש יצאה לדרך, האזור סמוך ליישובי עוטף עזה נראה עירום לחלוטין. הגבעות סביב, בין עצי האיקליפטוס הגבוהים, מטונפות במידה מסוימת מאבק דק שהצטבר במהלך הלחימה, תוצאה ישירה מכך שהאדמה היבשה נטחנה משרשראות הטנקים והפכה ל"פודרה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכביש משדרות ליישובי עוטף עזה ריק למדי. חבל הארץ היפה והפסטורלי הזה, שבימות השנה מהווה גן עדן למטיילים והפך ב־50 ימי הלחימה לסיוט עבור רבים מתושביו בשל קרבתו לרצועת עזה, עומד כיום כמעט שומם שכן רבים מהם העדיפו לעזוב.
בקיבוצי הקו הקדמי, צמודי הגדר, עדיין מסרבים לחזור לשיגרה וחיים בתחושה של חוסר אמון מכך ששכניהם העזתים ינצרו הפעם את האש. בנחל עוז הוחלט להשאיר את המשפחות בהפגה מחוץ לקיבוץ, עד שיתבררו פני הדברים לאור הפסקת האש הנוכחית. כך גם בכיסופים, בעין השלושה ובנירים. "אנחנו מנסים להמשיך ולקיים את חיי הקיבוץ עם תקווה להסדר ארוך טווח, אבל אני מאוד לא אופטימי", אומר חיים בן ארי, מנהל הקהילה בכיסופים, "אנחנו מכירים את השכנים שלנו כנראה יותר טוב מרוב התושבים במדינה".
מפנים מכוניות בסמוך לבית משפחת טרגרמן בנחל עוז
"לצערי אנחנו מחכים לסיבוב הבא", אומר פליקס מרגולין מנתיב העשרה, חקלאי המתגורר כ־180 מטר מקו הגבול, "אני מקווה שבמשהו אנחנו שונים מהם", אומרת ציפי הראל מנחל עוז, "יש כאן מצד אחד חרדה להמשך קיומו של היישוב ומצד שני תקווה שלמרות מה שקרה אנשים כן ירצו לבוא לפה וכן לגדל כאן את ילדיהם".
במשך יותר מ־14 שנים נמצאים היישובים סמוכי הגדר במלחמת התשה. המתח הביטחוני וחוסר הוודאות הקיומית שחקו לאורך השנים את כושר עמידתם של מרבית היישובים והתושבים. חלק לא קטן מהם חשים כיום לאור תוצאות הלחימה, שכתושבי המדינה, הם יכולים לסמוך בעיקר על עצמם. מבצע צוק איתן היה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. הרבה מאוד מהחוסן החברתי נחלש ובעטיו גם כוח העמידה של התושבים. "משהו בנחישות שאפיינה את התושבים לאורך כל שנות קיומם נשבר, וספק אם ניתן יהיה לאיחוי", אמר אברהם מנצ'ר דבורי, מזכיר קיבוץ בארי, "צריך לנצל את ההזדמנות לקידום הסכם שלום ואם אנחנו אכן מכירים בשתי מדינות לשני עמים".
ציפי הראל ודני רחמים מנחל עוז. דני: "מגמת ההתרחבות נעצרה"
רבים מתושבי עוטף עזה חשים עדיין שלאורך השנים הם משמשים בשר תותחים ואחרי כל מבצע המדינה נוטשת אותם לאנחות, מתעלמת מדרישותיהם ומצורכיהם הביטחוניים. "התחושה שלנו היא שאנחנו מתחילים לבנות את הסבב הבא", אומר עופר מניר עם, "אנחנו חוזרים לשיגרה והשיגרה זה מה שמתחולל כאן ב־14 השנים האחרונות. הטפטוף יחזור עד הסיבוב הבא".
מור שלי, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, החליטה לעזוב את הקיבוץ ואינה מסתירה את דעתה על המצב. "אתמול היו לי שני מבחנים ולא הלכתי בגלל המצב. זו הפסקת אש שקרית, זו אחיזת עיניים. גרתי שנתיים בניר עם, אבל בגלל איום המנהרות אני עוזבת. אני לא מעודדת צעירים לעזוב, אלא שההורים שלי פשוט התחילו להחליף צבעים. מניסיון העבר אין על מי לסמוך, העובדות מדברות בעד עצמן".
הדרך מניר עם לנחל עוז נמשכת כרבע שעה. שדות הקיבוץ הטובל בירוק נוגעים בקו הגבול עם רצועת עזה מול שכונת סג'עייה. למרות קרבתו לעזה, הקיבוץ היה עד לאחרונה במגמת התרחבות, אולם כיום לאור המצב הביטחוני התהפכה המגמה ואנשיו מתקשים לאכלס משפחות חדשות. "היו כבר מגעים עם משפחות", מספר דני רחמים, "עם חלק זה נעצר, חלק מתלבטים". את השקט המפחיד ששורר ביישוב מאז עזבו אותו מרבית תושביו הפר אתמול רעש מכונית הגרר המשטרתית, שבאה לאסוף את שרידי המכוניות המפויחות סמוך לבית משפחת טרגרמן, שנותרו כעדות אילמת לטרגדיה שהתרחשה במקום כאשר פצצת מרגמה קטפה את חייו של דניאל בן ה־4.5.
המציאות הבלתי אפשרית, שאיתה נאלצים התושבים להתמודד, משתקפת מבעד לחלון הזכוכית בלוח המודעות הממוקם בדרך לחמ"ל, בכניסה לחדר האוכל, שבו תלויים זו לצד זו מודעת אבל על מותו של דניאל ומודעה המזמינה את תושבי הקיבוץ להצגת בגדי המלך החדשים שאמורה להתקיים בחודש הבא. "מה שקרה בנחל עוז הוא הרבה יותר מאירוע מקומי", אומר רחמים בכאב, "אם לא ישקמו את היישובים ברמה המקסימלית, יש סכנה מוחשית לעתיד ההתיישבות".
החשש הגדול של התושבים הוא שמה שהיה כבר לא יהיה. "יש כאן אנשים עם תודעה חברתית גבוהה. התאהבנו במקום, יש כאן משהו ממגנט. היום אנחנו מאוד חרדים להמשך קיומו של הקיבוץ. החשש הוא שעד שלא יהיה פה ביטחון אמיתי אנשים לא ירצו לגדל כאן את הילדים", אומרת ציפי הראל, אם לארבעה שבחרה להישאר בקיבוץ גם בימים האחרונים שבהם ספג הפגזה כבדה. "כאן הבית שלי במובן הכי בסיסי", היא אומרת, "הילדים לחצו, הם ראו בהישארותי מעשה לא אחראי, אבל בית זה בית. אני פה כדי לקיים חיים. אני מאמינה שהאדם הוא אדם באשר הוא נמצא ובאשר הוא ישנו. בזמן המבצע הייתי בעד למצות בעזה הכל ברגע שהאויב מתנהג כמו אויב. אבל בסופו של דבר שום דבר לא יתקדם בלי הידברות".
בקיבוץ בארי מרבית התושבים העדיפו להישאר. "חרדות ופחדים אלו לא דברים שהאדם שולט בהם", אומר מזכיר הקיבוץ, "לאורך השנים נבנתה כאן חברה נחושה ועמידה בתנאים של קשיים ולחץ. יש לנו אמנם כוח עמידה, אבל אנחנו חייבים גיבוי ממשלתי". קיבוץ בארי ידוע בשבילי האופניים שמסביבו. בימי שלום המקום נחשב למועדון המדווש, אך כעת חוששים שהאזור מוצף בנפלים של מרגמות שנורו לאזור, מה שעלול לפגוע בתיירות במקום.
ובעוד הגדר המערבית של קיבוץ נחל עוז נמצאת פחות מקילומטר מדרך המערכת של הצבא, מול סג'עייה, קיבוץ כיסופים נמצא כשני ק"מ מול יישוב דיר אל־בלאח. תושביו עזבו ומי שנותרו מנסים להמשיך את שיגרת החיים. "החברים חוששים ונגד חשש אתה לא יכול להתגונן. חייבים למצוא פתרון חד־משמעי, לא נוכל לקבל יותר טפטופים", אומר מנהל הקהילה בקיבוץ, חיים בן ארי, ומוסיף כי "אני לא מנאמניהם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, אבל המערכה נוהלה על ידם בצורה לא מתלהמת, שקולה ואחראית. היום אנחנו חיים בתקווה להסדר ארוך טווח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו