רגעים אחרונים של תקווה

הבוקר (שישי), קיבלתי מסרון, כזה שממש לא רציתי לקבל. "לצערנו נפטר", כך כתב לי שרון בן דוד, גיסו של נתנאל ממן, שמת הבוקר מפצעיו לאחר שנפגע מרקטה בדיוק לפני שבוע בגן יבנה. בשבוע החולף ליוויתי את בני המשפחה שלא משו ממיטתו של נתנאל, ויחד איתם חיכיתי לבשורות טובות במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בילינסון.

בתחילת השבוע, כשנתנאל עוד היה בבית החולים, החדר היה מלא באנשים וקרובים. אמו, רבקה ממן, הסתובבה בחדר הקטן כסהרורית. ימים ספורים עברו מאז שבנה נתנאל (22) נפצע אנושות מרקטה באזור גן יבנה ואושפז. מאז, היא ושלמה בעלה לא עזבו את בית החולים. חדר ההמתנה הקטן מחוץ למחלקה מלא כל הזמן באנשים. לא נותנים להם להיות לבד.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

נתנאל, רב"ט בחיל חימוש, היה בעזה בעת המלחמה. דווקא כשחזר הביתה לסוף השבוע, נפגע. ההורים לא מוצאים מנוח, משחזרים שוב ושוב את אירועי הערב ההוא, לפני שבוע בדיוק. כל בשורה טובה, קטנה ככל שתהיה, נותנת להם תקווה.

לפני כמה ימים נכנסה רבקה לחדר של בנה, נגעה בו ודיברה אליו. "קראתי לו, 'תותי', ככה אנחנו קוראים לו לפעמים במשפחה", היא מספרת נרגשת. "ואז המכונות התחילו להשתולל, כל המדדים התחילו לעלות, והרופאים אמרו לי לא לדבר איתו, שלא יתרגש. שהוא צריך שקט. להירגע. ואז את מבינה שהוא שומע הכל, מבין הכל".

שבעה ילדים יש במשפחת ממן. שחר (40), שגר ביחידת דיור ליד בית ההורים; אייל (38), שעבר לפני כמה חודשים לגור במיאמי; איילת (36), שגרה בגן יבנה; יוספה (34), שמתגוררת בקריית מלאכי; ושלושת "הצעירים", שנולדו 11 שנים אחרי יוספה ומתגוררים עדיין עם ההורים בגן יבנה - אדיר (23), נתנאל (22) ותמיר (20). "לפעמים היא אפילו מביאה להם בבוקר מגש עם שוקו למיטה", מספרים קרובי המשפחה, "עוטפת אותם כמו כשהיו ילדים קטנים".

שלמה (62), האב, היה ממקימי גן יבנה, והיום חבר מועצה מטעם ש"ס. אביו היה בעל חנות מוכרת בעיר, וגם שלמה עבד בה, עד שהחליט למכור אותה. רבקה (60) עובדת כמטפלת. שניהם חזרו בתשובה לפני 30 שנה, וכל ילדיהם קיבלו חינוך דתי מסורתי.

בכל שבת מתכנסים בני המשפחה בבית של רבקה ושלמה כדי לאכול את קציצות הבשר המפורסמות של רבקה. עכשיו הם כולם מתפללים לשלומו של אחיהם. הבנים הולכים לשיעורי תורה של רבנים מוכרים כדי לקבל ברכה, והבנות ערכו הפרשת חלה לרפואתו השלמה. "נתנאל והאחים שלו, והחברים שלו, הם חבר'ה טובים, כולם", אומרת רבקה. "אני יודעת שהם לא יסתבכו בשום דבר. אבל אז מגיע דבר כזה, ואת לא יודעת איך להתמודד עם זה".

נתנאל ממן. תמיד ניסה לעשות לכולם שמח // צילום: מהאלבום המשפחתי 

קפצו לשנייה לקנות סיגריות

בשבוע שעבר קנתה המשפחה בריכה ביתית, וביום שישי, כשנתנאל בא לחופשה מהצבא, הוא אירח בה חברים. הם שיחקו בבריכה, שמעו מוסיקת טראנס, שרו קריוקי. "השכנה ביקשה ממנו שישנה קצת את המוסיקה, שאולי ישים מזרחית, כי זה כבר יותר מדי בשבילה", מספרת רבקה ומבליעה חיוך בלתי נשלט. "אז נתנאל עצר את המוסיקה, אמר לה, 'ניצה, אני מקדיש לך שיר', ושם מזרחית. היא היתה מבסוטה. ככה הוא היה מנסה לעשות לכולם שמח תמיד. ואז הם שמו קצת שירי שבת, להיכנס לאווירה".

אחרי ארוחת השבת נסעו נתנאל ותמיר, טוראי בחיל האוויר, להביא סיגריות. תמיר נהג ברכב המאזדה 6 של אביו. זו היתה אמורה להיות קפיצה קטנה לקיוסק בתחנת הדלק ליד הבית, וחזרה הביתה. שלמה ביקש מהם לא לנסוע, אבל הם אמרו שהם רק מביאים סיגריות וחוזרים. בשעה 21:30 נשמעה אזעקה, וכל בני המשפחה נכנסו למרחב המוגן.

שרון בן דוד, בעלה של האחות איילת, מנסה לשחזר את מה שקרה לתמיר ולנתנאל באותן שניות הרות גורל. "הם עמדו ברמזור. הטיל נפל מימינה של המכונית, תמיר יצא, ונתנאל, שלא הספיק לצאת מהרכב, נפגע מרסיסים בראשו". 

הדי הפיצוץ נשמעו היטב בבית המשפחה. במקביל החלו להגיע ידיעות על נפילה ועל פצועים בגן יבנה, ובני המשפחה התחילו לחפש זה את זה. ניסו להתקשר לאחים, שלחו הודעות. "התחלתי לקבל טלפונים מחברים, ששואלים אם הכל בסדר", מספר שרון, "אמרנו שכן, אבל היתה לי הרגשה לא טובה, לא יודע למה. תמיר ונתנאל לא ענו לטלפון, ופתאום אדיר התקשר בוכה. הוא אמר שתמיר התקשר אליו, ושהם נפגעו. הוא ביקש שנבוא לבית החולים, ואפילו לא אמר לאיזה בית חולים. הוא ביקש ממני לא להגיד בינתיים להורים. אני רק זוכר שתפסתי את הנעליים, אמרתי לאיילת שהאחים שלה נפגעו ויצאתי מהבית בריצה". 

רבקה אומרת שבזמן האזעקה, בכלל חשבה שהבנים בבית. "אני חושבת שהם פחדו שאראה שהם לקחו את האוטו אחרי כניסת השבת, אז הם כאילו ברחו, שלא ארגיש. כששמענו את האזעקה, שאלתי איפה נתנאל ותמיר, ואדיר אמר שהם נסעו. צחקתי ואמרתי, 'מה, הם רוצים לגמור אותי?' בשניות הם נעלמו. 

"ואז נפלו הבומים, השדים, ואני עוד אמרתי לעצמי, 'ברוך השם, הנה נרגע'. פתאום אדיר בא, בוכה וצועק, כי תמיר התקשר אליו שהם בדרך לבית החולים. הרבה אנשים התקבצו מסביב לבית, הם שמעו שיש פצועים בגן יבנה והבינו שאלה נתנאל ותמיר. אף אחד לא ידע להגיד לי מה איתם. הרגליים רעדו לי. שלמה נסע לבית החולים, ואני אמרתי שאני לא מסוגלת".

שרון: "התקשרנו למד"א, כדי לשאול לאיזה בית חולים פינו אותם, אבל הם אמרו שאסור להם למסור פרטים בטלפון. נסעתי עם אדיר לאזור שבו נפלה הרקטה, וכשהגענו שאלנו את השוטרים מה קרה ואיפה הפצועים. תוך כדי כל זה היתה עוד אזעקה. אמרו לנו שנתנאל פצוע אנוש, שתמיר פצוע קל ושהם פונו ל'קפלן'. נסעתי לשם כמו מטורף".

בבית החולים הם הבינו שהמצב לא פשוט. "ראינו את האחיות מנקות את הפצעים של תמיר בראש, והוא אמר לנו שנתנאל עובר בדיקת סי.טי ראש. ראינו אותו מרחוק, שאלו אם אני יכול לזהות אותו, ואפילו הביאו לי את השרשרת שענד".

תמיר נפגע קל מרסיסים בראשו וברגלו, ולאחר כמה שעות שוחרר מבית החולים. נתנאל, שבדיקת הסי.טי גילתה כי יש רסיסים בראשו, הועבר עוד באותו לילה באמבולנס לבית החולים בילינסון. ב־1 בלילה הגיע שלמה לבית החולים בילינסון, מלווה בבני משפחה. הוא הביט בבנו הפצוע בעיניים מלאות כאב. רק לפני כמה שעות ישב איתו בשולחן השבת.

האב שוחח עם ד"ר עוזי בן דוד, רופא בכיר במחלקה לנוירוכירורגיה, שהוקפץ במיוחד כדי לנתח את נתנאל. הרופא הבטיח לו כי יעשה הכל כדי להציל את חיי בנו. הניתוח ארך כמה שעות ובמהלכו הורידו את הלחץ התוך־גולגולתי. לפנות בוקר יצאו הרופאים ובישרו שהניתוח עבר בהצלחה. אבל נתנאל נמצא עדיין בסכנת חיים.

רק במוצאי שבת הגיעה רבקה לבית החולים. היא העדיפה לא לנסוע בשבת וחיכתה בבית עם בתה איילת כדי לקבל עדכונים מבעלה ומחתנה. רועדת, נכנסה למחלקה לטיפול נמרץ, מתקשה להתמודד עם הסיטואציה המורכבת.

שרון מספר שלקח את רבקה להביט בנתנאל תחילה דרך התריס שמחוץ לחדר. רק אחר כך הכניס אותה לחדר. הביא אותה תחילה לצד שמאל של המיטה, הצד שלא נפגע. ורק אז לצד ימין, שהיה חבול וחבוש. ללא מילים, החלה האם לעכל את המצב הקשה של בנה והבינה שחייהם הולכים להשתנות. 

מאז, היא ושלמה כמעט לא עזבו את המחלקה. הם ישנו בחדר בקומה החמישית, המיועד למשפחות. רק באמצע השבוע התארגנו בני המשפחה במשמרות, כדי שלא כולם יהיו כל הזמן באותו מקום וכדי שיוכלו לאגור כוחות.

"העובדים הסוציאליים של בית החולים הסבירו שזה תהליך ארוך, ולכן לא צריך שכולם יהיו כאן כל הזמן", אומר שרון. "צריך שמישהו יהיה כאן ומישהו אחר ינוח, יאגור כוחות למשמרת נוספת". הוא משתדל להיות הקול השפוי במשפחה, זה שמצליח איכשהו להתרכז בסידורי הביטוח וחקירת המשטרה. "פיגוע" הוא קורא לנפילת הרקטה, וחוזר על המילה כמה פעמים.

אבל גם הוא, הקול השפוי, מודה שכשהוא נכנס לחדר מספר 8 במחלקה לטיפול נמרץ, הוא נעמד בצד בשקט ולא מדבר. כי אם ידבר, הוא עלול להתחיל לבכות, ועכשיו זה לא זמן לבכות. 

 

"הרבה רבנים היו כאן"

ביום ראשון השבוע עבר נתנאל ניתוח נוסף, להוצאת רסיסי הרקטה מהיד. בצילום שנערך לקראת הניתוח התגלה שהוא סובל כנראה גם מפגיעה בריאות. "נתנאל הגיע אלינו מחוסר הכרה, עם סימנים של נזק מוחי משמעותי", אומר פרופ' יונתן הכהן, סגן מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון. "הוא הועבר מייד לחדר הניתוח לצורך ניתוח כירורגי להצלת חייו, שהסתיים בהצלחה. אחרי הניתוח הוא הועבר מורדם ומונשם למחלקה לטיפול נמרץ. כאן הוא מטופל על ידי צוות רב מקצועי שכולל נוירוכירורגים, אנשי טיפול נמרץ ואנשי טראומה".

אחד הרופאים נכנס לחדר ההמתנה ושואל היכן משפחתו של ממן, ובלי לשים לב, שרון רועד לרגע. נדרך. הוא בכלל חשב לנצל את השקט כדי לטפל בענייני הרכב הפגוע והביטוח, לקבוע חקירת משטרה לתמיר, שנפגע עם נתנאל, לעשות סידורים טלפוניים. אבל עכשיו מגיע הרופא, וליבו מחסיר פעימה. אבל הרופא רק ביקש למסור שאחד הרבנים התקשר כדי לאחל רפואה שלמה לנתנאל. שרון נושם לרווחה.

"הרבה רבנים היו כאן", יספר לי מאוחר יותר. "הרב דוד כהן, הרב רוני כהן, הרב נתנאל שריקי מנתיבות. הרב שריקי הסתכל על נתנאל, ובלי שאמרנו לו מילה על מה מצבו, הוא ידע להגיד מה איתו. אמר שצריך להתפלל. שמצבו קריטי. שאנחנו צריכים להיות חזקים, צריכים לשמור עליו ועלינו. מישהו גם נתן את שמו של נתנאל לרב אברג'יל, שאולי גם הוא יוכל להגיע לכאן. הכל בשביל נתנאל". 

"תבקשי מהציבור להתפלל לרפואתו", מבקש שלמה שוב ושוב, מאמין שבנו יצליח להתגבר. אחרי שאושפז הוסיפו לו שם שני, חיים, לרפואתו. לכן הם מבקשים לייעד את התפילות לנתנאל חיים בן רבקה. שלמה מודה לכל מי שבא לבקר, לעזור - אם זה במילה טובה, באוכל, בתמיכה. 

רבקה יושבת ומחבקת את נכדה הבכור, עמית (13), הבן של איילת ושרון. מלטפת, מנחמת, מחפשת נחמה. משתדלת להיות עסוקה, לארח את האנשים הרבים שמגיעים. מחזקת את המטפחת לראשה ומתפללת בשקט. נתלית בכל זיק של תקווה. כואב לה בכל פעם שהיא מסתכלת על בנה שוכב שם במיטה, חבוש, מחובר למכשירים תומכי נשימה. בחור יפה, חסון וגבוה, שנאבק על חייו.

בני המשפחה מספרים על הידיים הטובות שלו, על הכוח שלו. "הוא ילד חזק, רציני, לא מחפף", אומרת האם. מספרים על החוש הטכני שלו, על כישרון הציור. הוא היה זה שתלה את המנורות אצל שרון ואיילת בבית, עזר בגינה, התקין מכשירים. רק לאחרונה בנה דגם גדול של טירה מחימר עבור אחיינו עמית, לעבודה לבית הספר. 

"נתנאל הוא כמו הבן שלי", צוחק שרון. "בגלל הפרש הגילאים בינו לבין איילת, היא כמעט גידלה אותו מגיל צעיר. כשהצטרפתי למשפחה נקשרתי אליו מאוד. כשהתחתנו ובאנו לאסוף את הציוד מבית ההורים, נתנאל היה בן 8. הוא בכה וצעק, לא רצה שנזיז את המשאית, כדי שלא נעזוב. עד כדי כך כעס עלינו שאנחנו הולכים".

האם רבקה בבית החולים. פחדה לראות אותו // צילום: מהאלבום המשפחתי 

צריכים להיות חזקים

זרם המבקרים לא פוסק. שכנים מגן יבנה, מכרים של האחים, קרובי משפחה, חבריו של נתנאל מהיחידה. חלקם נמצאים כאן כבר כמה שעות. לא זזים מחדר ההמתנה, מסתכלים עליו דרך התריס הפתוח למחצה. מתפללים.

כמה מהנוכחים מבקשים להיכנס לחדר, ורבקה מבקשת שלא. מסבירה שגופו רגיש מאוד לזיהומים, שהוא רגיש מאוד לקולות רקע. צריך להיות במנוחה מוחלטת, בלי ריגושים, להתאושש. רק שיחלים. 

ציפורה ויהודית, השכנות מגן יבנה, מגיעות לבקר. מנסות לדבר כל הזמן עם רבקה, להעסיק אותה, לא לתת לה לחשוב על הנורא מכל. "יש ניסים, כל המלחמה הזאת מלאה בניסים", הן מנסות להרגיע, כשעל מרקע הטלוויזיה שוב מופיעות הכתוביות הכתומות. אזעקה בעוטף עזה. ובאשדוד. ובאשקלון. אותה אזעקה ששינתה את חיי משפחת ממן.

כשהאזעקה נשמעת שוב, בערב, תמיר כבר מתכווץ בתוך עצמו. על הפגיעה הפיזית התגבר, אבל הפגיעה הנפשית עדיין נותנת בו את אותותיה. הוא הרי היה שם, ראה הכל, היה לצד אחיו, ועכשיו מנסה לאסוף את השברים.

אחד החברים מהיחידה מציץ שוב ושוב אל חלונו של נתנאל, ולא מצליח לעצור את הדמעות. דמעות של חייל, דמעות של ילד, שיושב ליד מיטת חברו ורק מחכה שיתעורר. כבר כמה שעות הוא לא זז מכאן, מחכה לשמוע רק בשורות טובות. "אל תבכה", אומרים לו בני המשפחה. "אנחנו צריכים להיות חזקים. גם אתה צריך להיות חזק, כדי שיראו שאתה חזק ואולי יתחזקו ממך. אסור לאף אחד מאיתנו להישבר".

"צריך לזכור שנתנאל לא נפגע בתאונת דרכים או משהו בסגנון", אומר שרון. "הוא נפגע מרסיסי טיל. אנחנו מאוד מקווים שהרקטות שנורו לפני הפסקת האש יהיו האחרונות, ושלא יהיו יותר פצועים והרוגים. זה כואב, זה פוגע, ואנחנו חווים את זה במקום הכי קרוב אלינו עכשיו. רק שזה לא יקרה שוב לאף אחד". 

האב שלמה מחוץ לחדרו של בנו. חש ברע // צילום: מהאלבום המשפחתי

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו