לא לפחד לערב את העולם במשבר

מוחמד דף- חי או מת? השאלה הזו העסיקה אתמול, מן הסתם, את אזרחי ישראל ותושבי עזה. כל צד המתין לאות מסוג אחר: בעזה לאות חיים, בישראל לאות מוות. גם אם המשך קיומו של ארגון חמאס אינו תלוי בגורלו של הטרוריסט בעל תשע הנשמות שניצל (עד שלשום?) מארבעה ניסיונות התנקשות, יש במזרח התיכון שלנו השפעה של ממש לכל הצלחה מודיעינית־צבאית שכזו.

היו כאלה שהטילו דופי בטכניקת הסיכולים הממוקדים.חיסול בכיר חמאס סלאח שחאדה, ובעיקר חיסוליהם של עבד אל־עזיז א־רנתיסי ושל אחמד יאסין, במארס ואפריל 2004, תרמו להצלחת המאבק במניעת פיגועים.לטכניקת החיסול הממוקד יש גם את מרכיב הענישה, ובעיקר היא מבהירה לראש הנחש כי הוא המטרה הראשונה. נכון, אזרחים משלמים את המחיר. גם במקרה זה צריך חמאס לראות עצמו כאחראי למותם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

חמאס ספג מכות קשות בצוק איתן. תיקו זה לא, גם אם הם עדיין יורים לעברנו אחרי 45 ימים. הירי לא מעיד על ניצחון אלא על תבוסה, גם בזירה הצבאית וגם בזירה המדינית. במערכה הזו דרושה סבלנות. לא חוסנו של היריב הופך אותה ללא פשוטה אלא הא־סימטריות שלה, הן במאזן הכוחות והן בסולם הערכים וביחס לחיי אזרחים.

להתאחד עם המערב

בזמן שהכותרות הראשיות אצלנו עסקו בחידוש הירי של חמאס לעבר יישובי ישראל ובחידוש הלחימה בעזה, עסק העולם המערבי בהוצאתו להורג המזוויעה של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי, שנעלם בסוריה לפני שנתיים. צעיר איסלאמיסטי בעל מבטא בריטי איים על הנשיא אובאמה ונקם את ההפצצות האמריקניות על דאעש בשיסוף גרונו של פולי מול המצלמות. זה היה מזעזע. מחליא. מחריד. כל אזרח אירופאי, אמריקני, אוסטרלי, מערבי, היה צריך להבין אתמול סוף סוף שאנחנו נמצאים במרכזה של מערכה בין הטרור הג'יהאדיסטי למערב. המלחמה בישראל היא רק חלק ממערכה כוללת. המערב שמבקר אותנו צריך להבין שאנחנו באותה חזית. הסכין שערפה את ראשו של פולי מבקשת לערוף את ראשו של המערב, לא של ישראל. המערב עדיין לא מבין זאת. אבל גם אם מזכ"ל האו"ם אתמול מתח ביקורת כללית על חידוש הלחימה בעזה, במקום להטיל אחריות ישירה על חמאס - שהפר בפעם ה־11 הפסקת אש - עדיין לא צריך לפחד לערב את הקהילה הבינלאומית במשבר, בתנאי שאנחנו יוזמים ולא נגררים.

ב־2005 היה לנו נוח ורצינו ב־70 הפקחים הבינלאומיים במערב רפיח. ישראל מעוניינת בכסף בינלאומי לשיקום עזה ובכלל לסייע לרשות. ישראל הסתייעה במועצת הביטחון כדי להשיג החלטה שהגבילה את חיזבאללה בדרום לבנון (1701). הסכמים מושגים בתיווך בינלאומי, וגם פירוז הרצועה יושג בזכות הקהילה הבינלאומית. לא צריך לפחד באופן אוטומטי מהדחליל הזה שנקרא קהילה בינלאומית, אבל צריך לדעת להתנהל נכון מולה כי היא שואפת היום לצמצם את מרחב התמרון שלנו, ובעיקר לפגוע ברעיון הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה.

מצד אחר, אנחנו שומעים יותר ויותר לאחרונה מפרשנים ומפוליטיקאים על הוועידה הבינלאומית יחד עם סעודיה שתוציא אותנו מהפלונטר בעזה. סעודיה? מי אמר שהיא מוכנה להשתתף? הסעודים התנו את השתתפותם בנסיגת ישראל לקווי 67'. מישהו מוכן לתת לסעודים את המתנה הזו תמורת הבטחה לשום דבר? צריך גם לזכור שבעידן אולמרט ישראל היתה מוכנה לשבת איתם ואף לדון איתם ביוזמה הסעודית. מישהו זוכר את ה"התלהבות" הסעודית? אבל כולם מומחים ולכולם פתרונות. המציאות היא קצת יותר סבוכה. לא רק הצבאית. גם, ובעיקר, המדינית.

אז עצה אחת למייעצים: לפני שמבקרים בסעודיה, מנצחים בעזה.

הרמטכ"ל: "חיילי גולני דרוכים ללחימה בכל דרך"