בחודש האחרון, בין אזעקה אחת לאחרת, מצא את עצמו השחקן שמואל וילוז'ני מנסה להצחיק, כנגד כל הסיכויים, בתקופה שכזאת. זאת במסגרת החזרות להצגה "תעלת בלאומילך", שעלתה אמש (מוצ"ש) בתיאטרון הקאמרי. גורי אלפי ואלי ביז'אווי אמונים על העיבוד ועל הבימוי לתסריט של אפרים קישון לאחד הסרטים המיתולוגיים של הקולנוע הישראלי. לצידו של וילוז'ני משחקים גורי אלפי, נטע גרטי, שלומי אברהם, יצחק חזקיה, עזרא דגן, קובי פרג', יואב לוי, איה שבא, אבי טרמין, גולן גרוס רוני גולדפיין. על המוסיקה חתומה קרן פלס.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בתוך הסיפור המוכר על חולה רוח שנמלט ממוסד סגור, מוצא פטיש־אוויר עזוב ומתחיל לקדוח בלב תל אביב, מגלם וילוז'ני את דוקטור אביגדור קובישבסקי, מנהל מחלקת הדרכים (תפקיד שבסרט המקורי גילם שרגא פרידמן), שלדבריו, "מה שמעניין אותו זה המזכירה שלו והכבוד העצמי שלו. הוא נהנתן אמיתי, פקיד עירייה שעלה לגדולות והפך למנהל מחלקה, תפקיד כיפי לגמרי".
עד כמה ההצגה נאמנה למקור?
"המסגרת נשמרה אבל בגלל שזה תיאטרון יש שחקנים שמשחקים כמה וכמה תפקידים. לי היתה הזכות לשחק רק את הדמות הססגונית הזאת".
הדמות מתכתבת עם חוויותיך בתקופתך כחבר מועצת העיר תל אביב?
"יש איזו התכתבות (צוחק), בסך הכל העירייה כאילו השתנתה אבל היצרים של האנשים לא השתנו. הרדיפה אחר כבוד ותהילה ומה שנקרא קרדיט נשארו. וכמובן הביורוקרטיה, שהיא אבי אבות הטומאה, והמנגנונים העירוניים והפוליטיים שהם כמו מסכת קורי עכביש שכשאתה נכנס אין דרך יציאה".
העובדה שהמחזה מבוסס על סרט מוכר מלחיצה?
"אני חושב שהיוצרים דווקא ניסו להתרחק מהסרט עד כמה שאפשר כי הוא פשוט נפלא. הם לקחו על עצמם אתגר גדול מאוד ועשו את זה באופן יוצא מן הכלל. צפיתי בסרט, האמת היא שאני מכיר אותו עוד מתקופתי, אבל במהלך העבודה חזרתי לצפות ולהיזכר בו, וזו בהחלט היתה חוויה. זה סרט כמו שרק קישון ידע לעשות ולהראות את האבסורד בחיינו. אני לא מרגיש לחץ בגלל שזה מבוסס על הסרט כי זה תיאטרון, ולתיאטרון יש חוקים משלו, יש לו את היתרונות והחסרונות שלו, המון אתגרים שיש לפתור באופן בימתי. אבל אני די בטוח שקהל שיישב באולם וצפה בסרט ייזכר בסצנות ובדמויות".
זה היה חודש מוזר לנסות לעבוד בו על קומדיה.
"החודש האחרון תפס אותנו כמו את כל עם ישראל באזעקות ובריצה לשטחים מוגנים. דווקא חדר החזרות היה אחד האזורים היותר מוגנים בתיאטרון כך שזה נסך בנו ביטחון, אבל הידיעה שזה חופש גדול, הילדים בקייטנות, היו דאגות מסביב ואני יכול לומר תודה לאל שהיתה לי את העבודה כי זה מחזיק אותך במסגרת שפויה. דווקא בתקופות האלו אתה מגלה שכנראה הכוח להצחיק קיים בתוכנו, ובמצב כזה, שגדול ממך, ושבו אתה משווע לשיגרה, אתה מבין שזה כוח החיים, הרצון לטיפה שקט. אתה גם רואה ושומע על הטרגדיות של הפצועים וההרוגים ואתה אומר, מי אני שאקטר?
לקהל יש כוח לבוא ולצחוק?
"יצא לי להופיע עם מופע הסטנד־אפ שלי, והקהל הגיע וצחק. זו בהחלט היתה תחושה סוריאליסטית בתוך כל המזרח התיכון הבוער הזה, אבל הקהל גם הפגין גילויים של ביחד שחיממו את הלב. תפקידנו בד"כ לגשר בין שמיים לארץ ולחבר אנשים בינם לבין עצמם, ובתקופה הזאת הצורך הזה עלה. ברור שנרשמה ירידה בקהל שהגיע להצגות אבל אני חושב שזה היה חשוב שהתיאטרון פעל עד כמה שהיה יכול לפעול".
עברו כמה שנים מאז יצא הסרט, אתה מאמין שהקהל של היום יוכל להתחבר לסיפור של קישון?
"אני רוצה להאמין שיש איזה רצון לנוסטלגיה, ואני חושב שההצגה מספקת את זה, את התמימות הזאת שאנו יכולים לראות בפרספקטיבה של זמן, להתגעגע או להתענג עליה רגע ולהמשיך הלאה.
"אז נכון שהיום יש אינסוף משקאות מתוקים בכל מיני צבעים, אבל כשאתה שותה גזוז אז זה גזוז, ואפרים קישון - לא נס ליחו. ההצגה יכולה לתת טעם של פעם לשעה וחצי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו