עזה עדיין מעבר לגדר

מעטים הם האנשים בישראל שיודעים עד כמה צה"ל היה קרוב, שלשום בלילה, לחזור לעזה. הפקודות ניתנו, הכוחות תודרכו, והאמת היא שגם תודעתית האסימון כבר נפל; המשלחת שחזרה מקהיר דיווחה על חוסר הסכמה במו"מ, שתוצאתו האחת היתה ברורה לכולם: חוזרים להילחם, גם על הקרקע.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה היה הלקח המרכזי מהפסקת האש הקודמת, שבה הפסידה ישראל בכל החזיתות. חמאס ראה בנו מי שמפחדים להילחם, ותושבי הדרום - מי שלא מספקים ביטחון. הנזק היה עצום: תודעתית, פסיכולוגית, הרתעתית. חמאס עם 15 אלף הלוחמים שלו היתל בצבא החזק במזרח התיכון.

לא ברור מה מנע את ההסלמה הזאת שלשום, רגע לפני חצות. אולי אולטימטום מצרי לפלשתינים, ואולי הבנתם את העובדה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד סיבוב מביך של לחימה עקרה. הסכמתם להאריך את הפסקת האש בחמישה ימים נוספים היא איתות, חיובי, שפניהם להסדרה, לא ללחימה. בעזה מבינים שהחבל מתוח עד לקצה, ובפעם הבאה טנקים לא ייסעו להרתעה מדרום לצפון, אלא לפעולה ממזרח למערב.

ולמרות זאת, אסור להתבלבל. חמאס לא פראייר, והוא מנהל את המו"מ בקשיחות. סיבה אחת לכך היא חאלד משעל, שממשיך לנסות לטרפד את המסלול המצרי ולקדם תחתיו את המתווה הקטארי־טורקי. סיבה שנייה היא מצוקת הארגון, שנכנס ללחימה מתוך תחושת מצור וללא כסף למשכורות, ולא יכול לצאת ממנה עם משהו שלא יצדיק את מחיר הנפגעים וההרס. וסיבה שלישית היא תחושתו שישראל לחיצה ומדברת בכמה קולות.

דוגמה לכך היא עניין פירוז הרצועה. ישראל הבהירה פומבית שלא תסתפק בפחות מכך, אבל בחדרי הדיונים כבר דיברה על שלב נמוך יותר: לא פירוז שמשמעו לקיחת יכולות קיימות מחמאס, אלא "אי התעצמות" - כלומר מניעת הוספת יכולות חדשות.

אלא שבשביל זה אין צורך בהסדר רחב; מספיקה הסכמה עם מצרים על פעילות למניעת הברחות של נשק ואמצעים לייצור רקטות, והנחיה לצה"ל לפעול בכל מקרה של התעצמות ממערב לגדר (בדגש על חידוש פעולת כריית המנהרות ההתקפיות).

העניין הזה יעמוד בלב הדרישה הישראלית גם בימים הקרובים, ומנגד - הנמל, המעברים והמשכורות. בתווך תישאר סוגיית החזרת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, תמורת גופות מחבלים שמוחזקות בארץ (כהצעת ישראל) או גופות פלוס מחבלים חיים (כדרישת חמאס). פתרון אפשרי לתסבוכת ההומניטרית הזאת עשוי להיות בפשרה: לא לשחרור אסירים ממשוחררי שליט שנעצרו מחדש אחרי חטיפת הנערים בגדה כפי שדורש חמאס, כן לשחרור אנשי הארגון שנשבו חיים במהלך הלחימה בעזה.

ההיגיון אומר שבסופו של דבר יושג הסכם, בעיקר משום ששני הצדדים מעוניינים בו. אבל הדינמיקה השלילית של השבועות האחרונים וקשיי התיווך מחייבים להשאיר בינתיים את הספק - וגם את הצבא הסדיר לאורך גבול הרצועה.

הפקולטה למשפטים

ההחלטה הישראלית שלא לשתף פעולה עם ועדת החקירה שמינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם היתה צפויה. גם תחנוניו של ראש הוועדה, פרופ' וויליאם שבאס, בראיונות לכלי התקשורת לא יכלו לשנות את התחושה (המוצדקת) שהעולם נגדנו, שהוועדה מוטה, שפסק דינה נכתב מראש.

ההשוואה לעיראק ולסוריה, לעומת זאת, היתה מוטעית. אסור לישראל לשים את צה"ל באותה מדרגה עם צבא סוריה או עם אל־קאעידה ודאעש. נקודת הייחוס שלנו צריכה להיות המערב: איך נהגו צבאות מודרניים של מדינות נאורות בסיטואציות דומות - ארה"ב ובריטניה בעיראק ובאפגניסטן, נאט"ו ביוגוסלביה - ואיך נוהגים האירופאים, למשל, במיעוטים שלהם.

הנתונים מאירי עיניים. האמריקנים, במצור על פלוג'ה, הרגו 5,000 אזרחים; בחיסולים מהאוויר הם היו הרבה פחות בררנים מישראל בנוגע לאפשרות של הימצאות אזרחים במטרה. הצביעות חוגגת גם מחוץ לעולמות המלחמה: אוסטרליה תקפה בשבועות האחרונים בחמת זעם, במחאה על זכויות אדם בסיסיות שנשללו מתושבי עזה, ובמקביל המשיכה לגרש ספינות עם פליטים בחזרה ללב ים.

ועדיין, הבעיה היא שלנו - והיא לא תיעלם. אם ישראל מחרימה את ועדת שבאס היא חייבת להמציא לעצמה מנגנון חליפי לבירור עובדות. זה טוב כדי לבדוק לעצמנו ביושר שאכן עשינו את הדברים כמו שצריך, ובעיקר כדי לצמצם את הסכנה שקצינים ישראלים יגיעו לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג.

צה"ל כבר אוסף בשקדנות את החומרים לוועדה הזאת. כל תקיפה תועדה וגובתה בייעוץ משפטי, כל אירוע חריג מתוחקר על ידי ועדה בראשות אלוף. צוות מיוחד גם הוקם באגף התכנון בצה"ל כדי להכין מערכה נרחבת יותר, משפטית־דיפלומטית, שתעסוק בהפללת חמאס ובעיקר כדי להתמודד עם הסוגיות המשפטיות שהפעם, יותר מתמיד, מחייבות התמודדות רצינית, על רקע מספר ההרוגים והיקף הנזק בעזה.

בעולם לא יכירו בוועדות או בתחקירים צבאיים כתחליף לחקירה אמיתית. הפתרון הוא בהקמת ועדה משפטית נקייה, בראשות פיגורה בעלת שם ומשקל. אלא שמכך בדיוק חוששים הפוליטיקאים; שוועדה כזאת תהפוך - כמו אגרנט, כהן ווינוגרד - למאכלת שתערוף את ראשי ההנהגה. מכאן גם הרצון לחפש ועדת חקירה שתהיה מעין נגיף מוחלש: מחקירה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ועד לבדיקת מבקר המדינה, שופט עצמאי וחוקר בעיני עצמו, אבל בפועל ראש של ארגון חלש שמרבית ממצאיו נקברים ואינם מטופלים.

הפתרון היחיד הוא בוועדה אמיתית שתעשה לעזה את מה שעשה טירקל למרמרה - תשים את הדברים בפרופורציה. אהרן ברק הוא שם שמתגלגל במסדרונות (ספק אם יסכים), גם אשר גרוניס (כאקורד הסיום של כהונתו כנשיא בית המשפט העליון) יכול להיות פתרון מצוין שיאפשר לישראל להגן משפטית על מי שהגנו עליה בגופם במהלך המלחמה בעזה.

עוטף תל אביב

היתה השבוע הרבה תמימות בדרישת תושבי עוטף עזה לשינוי עמוק בסדר העדיפויות הלאומי. מה שהתחיל בחיפוש אחר תעסוקה של כמה אימהות, הפך למסיבת פיג'מות מאולתרת של מי שאינן ישנות בלילה והתגלגל לכדי עצרת המונים בכיכר רבין תחת הכותרת "דין העוטף כדין תל אביב".הצדק עם תושבי הדרום כמובן, אבל עם צדק, קובעת הקלישאה, לא הולכים למכולת. אם בעוטף מחפשים הוכחה, שישאלו בקו העימות בצפון. עשרות שנים התנהלו שם תחת קטיושות ופיגועים, בזמן שבתל אביב שתו אספרסו. זה יצר אי צדק משווע, אבל זה גם יצר מדינה שהשפיות התל־אביבית שלה איפשרה לה לנהל מלחמה ביד אחת, וכלכלה משגשגת, רווית משקיעים זרים ותיירים, ביד השנייה.

טווח הטילים אמנם הכניס גם את תל אביב למשוואה, אבל רק למראית עין. השיגורים והיירוטים הפכו במהרה מאיום לפולקלור, והתל־אביבים שבו לשגרתם. מלחמת לבנון השלישית, על הרקטות הכבדות והמדויקות של חיזבאללה, עוד תעיר גם את התל־אביבים מהחלום, אבל בינתיים - אין ולא תהיה משוואה בין מי שחיים כבר 14 שנה לצלילי "צבע אדום", לבין מי שחוויית המלחמה שלהם מסתכמת בתמונות באינסטגרם של מפגש שכנים מקרי בזמן אחת האזעקות.

על הפער הזה יש שתי דרכים לגשר: יחס וכסף. החלק השני מובן לכאורה מאליו, ובכל זאת; אין די בפיצוי שמתכוון האוצר להעניק לעסקים ולאזרחים במעגל 40 הקילומטרים. ההחזר הזה הוא כסף קטן, פנקסני, שאין בו כדי לפצות על ההקרבה של מי שמשכפ"צים את כולנו מול עזה. נדרשת חשיבה אחרת שתביא לאזור - בעיקר לעוטף - תושבים חדשים ותעסוקה.

הביטחון הכלכלי הזה יעשה חצי עבודה. את החצי השני אמור לעשות היחס. למרות דרישתם (המוצדקת) לשקט מוחלט, לתושבי הדרום אין אשליות. מה שהם דורשים זה שיפסיקו לעבוד עליהם. הם מבינים שאין ביטחון של 100 אחוז, הם לא מבינים איך הסכימה ישראל למצב שבו ירו עליהם מלמעלה וחפרו להם מלמטה. לו הממסד היה מחבק אותם, משתף אותם, מסביר להם - לו לא היו מקצצים להם את רכזי הביטחון רק כדי להוסיף חודשיים אחר כך גדודים של חיילים - כנראה שהם היו חורקים שיניים כרגיל, ויוצאים לעבוד בשדה.

מי שלא עשה את זה, קיבל אותם אתמול בכיכר. את הקיבוצניקים קשי העורף של העוטף, ולצידם את כל מי שביקש לנצל את ההזדמנות כדי לסדר כמה עניינים בעזה. מבחנם האמיתי של כל אלה, ובעיקר של נציגיהם בממשלה ובכנסת, יהיה ביום שאחרי: מצופה מכל אחד מהם לשמש דוגמה אישית ולהעתיק את מגוריו לשנה לפחות לדרום, שהרי דין העוטף כדין תל אביב.

בארץ אהבתי

מי שראה בימים האחרונים את הרמטכ"ל לא יכול היה להחמיץ את העייפות, המועקה, התסכול מהמצב. אוהביו טענו שזה מה שקורה אחרי חודשיים של עבודה נון־סטופ מסביב לשעון, מאז חטיפת הנערים; חודשיים שבהם אפשר לספור את השעות שבהן הוא יצא הביתה או עשה משהו שלא קשור לצבא־מבצעים־ישיבות.

יש לדברים גם צד אחר. גנץ באמת מאמין בהפעלת כוח כמוצא אחרון, והוא באמת מאמין שסופו של המעשה הצבאי - כל מעשה צבאי - הוא במעשה מדיני. לא בטוח שזה הפרופיל המושלם של רמטכ"ל ישראלי במזרח התיכון, ועדיין - ספק אם מישהו בציבור מתגעגע באמת ליהירות של דן חלוץ או לתחמנות של גבי אשכנזי.

כל הסקרים, גם הפנימיים שעורך צה"ל, מצביעים שהציבור משוכנע שגנץ הוא רמטכ"ל ראוי, ובעיקר אדם ראוי. אפשר לפטור גם את חוכמת ההמון הזאת באמירה שכל רמטכ"ל פופולרי כל עוד הוא במדים, ובכך שלנצח יחשוד הציבור בפוליטיקאים ויעריץ את הגנרלים. יכול להיות שזה המצב: שאם ייקחו לציבור גם את האמונה ברמטכ"ל שלו (ובמשתמע בצבא שלו), אפשר יהיה להתחיל לארוז.

דווקא משום התמיכה הציבורית האינסטינקטיבית הזאת מצופה מרמטכ"ל להיזהר שבעתיים. גנץ נהג כך במשך שלוש שנים וחצי, במעשים ובדיבורים, וכשמעד בשבוע שעבר - מעד בגדול. דבריו, שזכו לכותרת "נאום הכלניות" ("יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה"), נתפסו בציבור כמנותקים עוד יותר ממדינת תל אביב; בעוד הוא מדבר על פריחה, הדברים היחידים שליבלבו בדרום - היו הרקטות והפצמ"רים.

גנץ התכוון בוודאי לטוב. כמושבניק בוגר הכפר הירוק הוא דיבר על החזרה לשיגרה שאחרי הקרב: על "החיטה צומחת שוב" של עוטף עזה 2014. אלא שמרמטכ"ל מצופה ליותר. כשהוא אומר לתושבים שבטוח לחזור הביתה, הם מאמינים לו, וכשהוא טועה - משהו מאוד יסודי באמון שלהם נשבר. טוב עשו אלוף פיקוד הדרום ומפקד אוגדת עזה שהרכינו ראש בפני תושבי העוטף ואמרו "טעינו"; לא טוב עשה צה"ל כשעסק בהבהרות, בהתפתלויות ובהכחשות של הדברים.

לאירוע הזה יש רק סוף ראוי אחד. גנץ מסיים בעוד חצי שנה את כהונתו. את ראיונות הסיכום כדאי שיעשה בדרום, ב"שטחי הכינוס" שיחזרו להיות מרבדי כלניות. תושבי העוטף יקבלו אותו בוודאי בחום: קיבוצניקים, כאמור, אוהבי אדם ואדמה. טוב יעשה הרמטכ"ל אם יבקש בהזדמנות הזאת את סליחתם.

שושלת פלביוס

חילוקי דעות היו נחלתה של מלחמת עזה הראשונה עוד מיומה הראשון. למעשה, עוד קודם שהחלה - מרגע חטיפת הנערים. חילוקי דעות היו גם בעבר, בכל מבצע ומלחמה: על הדרך, על השיטה, על האסטרטגיה. הפעם, דומה, גלשו הדברים הרחק ממחוזות הענייניות.

בחודש האחרון קשה היה להבחין בין הלאומי, הפוליטי והאישי. כל סיטואציה, כל הצעה וכל דיון נוצלו לתעמולה - לטובתו של הדובר כחלק ממלחמות היהודים. סביר שאם היתה מתקיימת חקירה על הדלפות, היינו נדרשים להחליף חצי ממשלה; אם החקירה היתה עוסקת גם בהשמצות, כבר היינו נדרשים לערוך בחירות כלליות.

הגועל הזה לא פסח גם על צה"ל. בתקופת כהונתו התגאה גנץ, בצדק, במטכ"ל נקי דעת ומעשה, פלורליסטי וקולגיאלי. צוק איתן שבר גם את העניין הזה. לקח זמן, אבל זה הגיע. עוד לא בלכלוך הבוטה של שלהי מלחמת לבנון השנייה, אבל זה כאן, עמוק בחדרי המטכ"ל, בין האגפים, הזרועות והפיקודים, ובתוכם.

חלק מהביקורת מוצדקת, חלקה ניצול הזדמנות לשיפור עמדות אישי. מעורבים בה קצינים שמשרתים, כאלה שלא, וכאלה שעזבו ומקווים לחזור. כמה מאלה טיפסו במהלך המבצע על מקפצות גבוהות במיוחד; הדברים שאמרו עמדו בחלקם בסתירה מוחלטת למה שהם־עצמם עשו כשניתנה להם ההזדמנות.

בסופו של יום, כשהאבק ישקע, יידרש צה"ל ללקחים. יש הרבה כאלה, שכבר עסקו ועוד יעסקו בהם בהרחבה: טעויות טקטיות בלחימה (הנגמ"ש בסג'עייה, חלק מהמפגשים עם מחבלים שיצאו ממנהרות, הפצמ"רים בשטחי כינוס), ליקויים

 בהכשרות (בדגש על חוסר מוכנות של כוחות ואמצעים להתמודד בתווך התת־קרקעי) ותעדוף של אמצעים ורכש (היקף ההצטיידות בנגמ"שי נמ"ר ומערכות "מעיל רוח" לטנקים ולדחפורים, וסוללות כיפת ברזל).

ויש עוד עניין, חשוב יותר מכל אלה וספק אם יעסקו בו: איך מתקבלות ההחלטות בישראל. הרמטכ"ל אמר, באחד המפגשים שקיים במהלך הלחימה, שכל מה שצה"ל הציג וביקש אושר, ושום דבר שהצבא לא רצה בו לא קרה. גנץ ציין זאת לחיוב, אף שבפועל מדובר בתקלה. לצה"ל יש יותר מדי כוח; במודיעין, בתכנון, באמצעים ובביצוע. הוא כופה את רצונו על הממלכה, ואז משכנע את עצמו שהוא רק משרת אותה.

כל מי שהיה אי פעם בישיבת קבינט מכיר את התמונה: המון קצינים, מעט אזרחים; הצבא "ממליץ", השרים "מאשרים". כך זה היה בעבר, כך זה היה גם עכשיו. המועצה לביטחון לאומי, שתפקידה היה לאזן ולהציג אלטרנטיבות, היא צל חיוור שראשה, יוסי כהן, מעורב ביותר מדי קטטות - מול משרד החוץ, מול משרד הביטחון, מול המוסד (ובעיקר מול ראשיהם).

ראש הממשלה בנימין נתניהו הקים את המועצה על רקע הליקויים המבניים שהתגלו בתהליכי קבלת ההחלטות ברמת הלאומית במהלך ניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן. 17 שנים עברו, ועולם כמנהגו: ישראל עדיין מתמודדת עם אותו משעל, ועם אותן הבעיות. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו