בחושך כמעט מוחלט, לאור נרות השבת, עמדו עשרות לוחמי הנח"ל מהפלוגה המבצעית של רס"ן גלעד פסטרנק בסלון בבית ערבי נטוש בבית חנון. הם ערכו קידוש עם יין התירוש שהביאו להם בבוקר מישראל, ושרו שירי שבת. שעה קלה אחר כך, הם נקלעו לקרב הקשה בחייהם. לא כולם חזרו ממנו בחיים. אחרים נפצעו קשה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פסטרנק עצמו נפצע באותו לילה פעמיים. פעם אחת חטף רסיסים מרימון שנזרק לעברו, והמשיך להילחם. בפעם השנייה נפגע מכדור של צלף. עד הרגע האחרון, נאנק מכאבים ומדמם, מנע עם חייליו, באומץ לב נדיר, חטיפה של אחד מהרוגי הקרב.
"הוא גיבור אמיתי", לוחש לי "מוגלי", סגן ד'- קצין ההנדסה שהיה צמוד לפסטרנק בלילה ההוא. "היו לנו הרוגים ופצועים בקרב הקשה הזה, אבל מעל הכל, לא יוצאת לי מהראש התמונה הזאת של פסטרנק הפצוע, נותן הוראות ומנהל את העניינים באומץ גדול".
סמ"ר גל בסון ז"ל (מימין) וסמ"ר אבי גרינצוויג ז"ל
היעד: אבטחת המנהרות
הפלוגה המבצעית של גדוד 931, שבעים לוחמים, התמקמה בעיירה בית חנון, בשלושה בתים שננטשו מיושביהם בתחילת המבצע. משם יצאו הלוחמים לפעולות בשטח. היעד שלהם היה לתת חיפוי לכיוון דרום (לכוחות שלחמו בעזה) ולאבטח את לוחמי ההנדסה שחשפו וניטרלו את המנהרות בגיזרה.
מדי כמה שעות יצאו הלוחמים לפטרולים ברחובות. מדי פעם ביצעו ירי לכיוון דרום, לעבר מטרות חשודות או בתים חשודים, גם כדי להראות נוכחות ולהשיג הרתעה. כל לוחם ישן בערך שלוש שעות בלילה.
יום שישי ההוא, לפני שלושה שבועות בדיוק, היה היום השמיני ללחימה הקרקעית בעזה. המשימה של חטיבת הנח"ל לאותו יום היתה הרחבת ההתקפה על בית חנון. ב־5 בבוקר, כמדי בוקר, הורה פסטרנק על "כוננות עם שחר": בדיקה שבכל אחד משלושת הבתים כולם ערים, מוכנים ודרוכים ליום החדש. ב־7 התחיל היום: ניקוי נשקים, מסדרי ציוד, שיחות עם הלוחמים.
"הסתכלתי על העיניים שלהם", אומר פסטרנק. "הם היו מוכנים. לא ראיתי שם פחד".
ב־9 בבוקר נרשמה בפלוגה התרגשות גדולה. ארגזים מלאי כל טוב הוכנסו לרצועה מישראל. "הביאו לנו כמויות אדירות של משקאות אנרגיה, סיגריות, קרואסונים ובורקסים, מכתבים מההורים שלנו וציורים וברכות מקסימות מילדי ישראל. זה היה הקשר הראשון של החיילים שלי עם הבית אחרי ימים ארוכים. ברגע הזה היתה לנו תובנה מאוד מחזקת: העם לגמרי איתנו, תומך ואוהב אותנו. זה שיפר מאוד את המוראל".
בסביבות 11 בבוקר, בתוך סלון נטוש באחד הבתים, על קפה שחור של בוקר ועם כמות מסחרית של אדרנלין, ישבו פסטרנק והרטמן לתכנן יחד את המתקפה הגדולה שתוכננה להם ללילה. סגן יניב הרטמן (25) הוא סגן מפקד הפלוגה של פסטרנק, והאיש הכי צמוד אליו בחצי השנה האחרונה, מאז התמנה לתפקיד. יש להם קילומטרים של שיחות נפש על החיים ועוד שעות ארוכות אל תוך הלילה של דיבורים צפופים על המצב המבצעי של הלוחמים.
ואז אירע הפיצוץ. הרטמן, שרוב הזמן יש לו מבט חצי מחויך שמדבר עם פסטרנק דרך העיניים, מוחק את החיוך כשהוא נזכר.
"זה היה פיצוץ אדיר. דלת של אחד החדרים ממש ניתקה מהמקום ועפה לכיוון שלנו. הכל התמלא באבק, לא ראינו כלום. אחרי רגע ירו עלינו פצצת מרגמה. גל גנון, שהיה בעמדת שמירה, נפגע".
פסטרנק התעשת מייד. "גררתי את גל לאחור וקראתי לרופא, שהיה בסמוך. ראיתי שהוא פצוע מרסיסים. הלוחמים שלי השיבו אש. גל פונה מהמקום אחרי זמן קצר באכזרית, והועבר לשטח ישראל".
אני שואל את פסטרנק איך אירוע כזה משפיע על הלוחמים בקרב. הוא מתבונן עלי כמעט בתמיהה. מסתכל שוב על הרטמן. הם נותנים יחד את "החיוך הקטן".
פסטרנק מדבר בשטף. גופו הרזה וה"בייבי פייס" שלו מרחיקים אותו מדמות המפקד הקשוח, למרות שהוא מנסה להיצמד כל העת לסיפור הלחימה המבצעית. קשה לו עם שאלות על רגש.
"תקשיב", הוא אומר לי בטון של מפקד. "גברים, לוחמים, לא בוכים. בטח לא במהלך קרב. חבורת אמיצים כמו שיש לי הולכת קדימה למשימה הבאה. זה בטח לא היה להם קל. היו שם לוחמים רבים שראו איך חבר שלהם נפגע. ידעתי שאני צריך להעביר אותם לבית אחר, גם מהבחינה המבצעית, כדי לשמור אותם בפעילות. הסתכלתי להם בעיניים וראיתי שהם נחושים להמשיך".
ופתאום, באמצע השטף הוא עוצר לרגע. "אני רוצה להגיד לך מילה על איתן ברק".
סמ"ר איתן ברק, לוחם בפלוגה של פסטרנק, נהרג מאש כוחותינו ממש בשעות הראשונות של הכניסה לרצועה.
"איתן היה אחד הלוחמים הכי טובים שלי", אומר פסטרנק, והקול הקשוח מתרכך. "איבדנו אותו ממש כשנכנסנו. זה היה רגע כואב מאוד, וגם רגע מכונן לפלוגה. איבדנו לוחם גדול, היו לנו פצועים באירוע הזה, אבל אמרנו שממשיכים להילחם, גם בשביל איתן. כמעט שבוע הפצועים לא הסכימו להתפנות מהשטח, למרות שספגו רסיסים. רק אחרי שהרופא זיהה שנגרם להם נזק משמעותי, אילצנו אותם להתפנות לבית החולים".
בשתיים בצהריים כינס פסטרנק את מפקדיו בבית הספר לבנות בבית חנון, שננטש והפך למוצב אחורי של הנח"ל. הם ישבו יחד על מפות הגיזרה ועל תצלומי האוויר שהגיעו מהמודיעין. אחר כך החלו הלוחמים בהכנות אחרונות להתקפה, שיועדה לשתיים אחר חצות. המשימה היתה להשתלט על הקסבה של בית חנון.
פסטרנק. "גברים, לוחמים, לא בוכים. בטח לא בקרב"
המלכודת: דלת ברזל כבדה
בשש בערב הציגו מפקדי הכוחות את תוכנית הלחימה. הערב ירד, ובבתים שבהם התמקמה הפלוגה השתררה חשיכה מוחלטת. פסטרנק מספר שלא היה שם חשמל מהרגע הראשון שהם הגיעו לשם. "אולי עיריית בית חנון דאגה לזה", הוא צוחק.
הם השתמשו במקלות סטיקלייט ובנרות שבת כדי לערוך את ארוחת השבת. הדריכות המבצעית הגיעה לשיא.
"התארגנו בבית שבו היתה בצהריים התקרית עם הפצמ"ר. הכוח שלי כלל ארבעה כלבנים מ'עוקץ', ארבעה לוחמים ככוח אבטחה, ארבעה לוחמים של יחידת יהל"ם בראשותו של סגן דור מוגליאנסקי ("מוגלי") והקשר שלי ירון סניטמן. בשעה עשר בערב, כוחות אחרים של הגדוד היו אמורים להתחיל את ההתקפה.
"ירדנו לסמטה שצמודה לבית, ולוחמי יהל"ם היו אמורים להתחיל את ההתקפה הגדודית, תוך כדי הפעלת שרשרת מטענים שנועדה לחשוף אם יש ברחוב מטעני חבלה או אמצעי לחימה אחרים שהמחבלים הניחו. כמה שניות לפני שהם הפעילו את המטענים, נורה עלינו טיל נ"ט. כל רביעיית הלוחמים של יהל"ם נפגעו, ובהם גל בסון, שנהרג במקום. נפתחה עלינו אש תופת, יריות מנשק קל ורימונים ופגזי אר.פי.ג'י.
"הבחנתי ששני לוחמים שלי, אורי לוי ואלעד ברזילי, נפצעו ונלכדו תחת דלת ברזל שנפלה עליהם. ידעתי שאני חייב לייצר אש, אז ביד אחת יריתי וביד השנייה, במאמץ גדול, הרמתי את הדלת והם זחלו מתחתיה. זרקתי על המחבלים שלושה רימונים, חלק מהם לקחתי מהקשר שלי, שנפצע גם הוא. הכרזתי בקשר על אר"ן (אירוע רב נפגעים). המחבלים התחילו לאגף אותנו, וראיתי שניים שמתקרבים אלינו. זרקתי עליהם עוד רימון ויריתי.
"אחרי חמש דקות הגיעו אלי סמ"ר יוגב אופיר, שהוא לוחם שלי, עם הרטמן והקשר שלו, אבי גרינצוויג. אבי התחיל לחלץ את הפצועים לאחור תחת אש כבדה, וכשחזר קדימה, נפגע מכדור ונהרג. יוגב, הרטמן והאחרים השיבו אש לעבר המחבלים. יוגב נפצע, אבל המשיך להילחם".
פסטרנק ביצע מייד נוהל "ירוק בעיניים" (ספירת הכוח במספרי ברזל, כדי לוודא שכולם נוכחים; ע"נ). בכל המלחמה, הוא אומר, שינן לעצמו שאין מצב שיחטפו לו חייל, חי או מת.
"בתוך הקרב הקשה הבחנתי שהגופה של גל בסון עדיין מוטלת על הכביש. אחד הלוחמים ניסה לפנות אותו לאחור תחת אש תופת, ולא הצליח. מהצד ראיתי את המחבלים מנסים להתקרב אליו. צעקתי להרטמן 'תפוס לו את הרגליים!' זינקנו אליו שנינו, אני תפסתי את פלג הגוף העליון והרטמן את הרגליים. זה לא דבר רגיל שמפקד הפלוגה והסגן שלו עוזבים לכמה שניות את הלחימה ומתעסקים בפינוי נפגעים, אבל ידענו שאם אנחנו לא מחלצים אותו, המחבלים יגיעו אליו ויחטפו את הגופה.
"ברגע שהרמנו אותו והתחלנו לרוץ לאחור, נזרק לעברנו רימון. הרטמן הספיק לתפוס מחסה. אני כרעתי מעל גל כדי לגונן עליו. אמרתי לעצמי, מה שיהיה יהיה, אנחנו לא עוזבים את גל".
הרימון התפוצץ. פסטרנק נפצע מרסיסים בצוואר, ברגל ובפנים, אבל המשיך בריצה עם הרטמן וגופתו של בסון, עד שהגיעו למקום מוגן. "בכלל לא הרגשתי שנפצעתי", הוא אומר.
17 דקות ארך הקרב. המחבלים עשו לכוח איגוף ממערב, השליכו רימונים ולא הפסיקו לירות, אבל הלוחמים של פסטרנק לא ויתרו. בינתיים הגיעו למקום כוחות נוספים. פסטרנק חטף כדור ברגל, אבל המשיך להילחם.
"לא ראיתי כלום בעיניים, רק לירות עליהם בחזרה. אחרי שלוש דקות לא יכולתי עוד לעמוד על הרגל, וגררתי את עצמי לתוך הבית. הרטמן תפס את הפיקוד ופעל בצורה מצוינת. לשמחתי, הקריסה שלי היתה ממש לקראת סיום הקרב, כשהאש של המחבלים כבר דעכה. ביקשתי מהרטמן שיעשה שוב נוהל 'ירוק בעיניים', להיות בטוח שאף אחד לא נחטף לנו".
הרטמן: "המשכנו להילחם. בינתיים הגיע מפקד הגדוד, וקיבלנו סיוע של שריון וחיל אוויר. זה היה קרב קשה ביותר, אבל עמדנו בו".
בסמטת הדמים נהרגו שני לוחמים, סמ"ר אבי גרינצוויג וסמ"ר גל בסון, ונפצעו עשרה. 15 מחבלים חוסלו.
פסטרנק חולץ לאחור עם הפצועים האחרים. סמ"ר אבי אגמון, שלחם בקרב והיה כמה מאות מטרים מאחור, קיבל את הפצועים, עם לוחמים אחרים ועם צוותי הרפואה.
"ניהלנו שם תאג"ד שלם", הוא מספר "חלק מהפצועים שהגיעו אלינו אפילו לא ידעו שהם פצועים, רצו להמשיך להילחם. טיפלנו בהם, ושמענו כל הזמן בקשר את ההוראות המדויקות של פסטרנק, ואחר כך של הרטמן, שתפס את מקומו".
הרטמן כינס את הפלוגה בבית הספר לבנות בבית חנון. השעה היתה 23:30. למרות הקרב הקשה והתוצאות הקשות, היה להם ברור שיוצאים להתקפה הלילית כפי שנקבע מראש.
"דיברתי עם הלוחמים, וראיתי שהם נחושים לצאת. חילקנו גזרות ופקודות, והתכוננו להמשיך קדימה. בסביבות חצות וחצי הודיעו לנו שהדרגים הגבוהים החליטו שמבטלים את התקיפה. היתה אכזבה מסוימת, בעיקר כי רצינו להשלים את המשימה".
יניב הרטמן בשטח. המחבלים איגפו את הכוח ממערב
היום שאחרי: ניצחנו בגדול
רס"ן גלעד פסטרנק (29) הוא בן למשפחה דתית. השלישי מתוך ארבעת הבנים של עידית (60) ושמואל (62), שהיה בעצמו קצין בצה"ל ומפקד גדוד תותחנים במילואים. גם האחים אורי (35), יהונתן (33) ודרור (26) היו קצינים, בתפקידים ובחילות שונים. יהונתן, רופא במקצועו וקצין גבעתי במילואים, לחם במבצע צוק איתן כרופא גדודי באזור דיר אל־בלח.
פסטרנק התגייס לנח"ל לפני 11 שנים, והצטרף לגדוד 931. ב־2005 יצא לקורס קצינים, ובמלחמת לבנון השנייה (2006) כבר היה מפקד מחלקה ולחם בין היתר בקרבות הסלוקי. "איבדנו שם לוחם, היו לנו קרבות קשים. אבל אף אחד מהם לא דמה לקרב הזה בבית חנון", הוא אומר.
אחרי המלחמה המשיך לקורס מ"פים וסיים תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת בר־אילן. בשנה וחצי האחרונות הוא מפקד הפלוגה המבצעית, ומתברר שכבר הספיק להיפצע בתפקיד הזה לפני שלושה חודשים וחצי, כשהפלוגה תפסה קו בשכם.
"זרקו עלינו מטען בזמן פעילות בקסבה של שכם, ונפצעתי מרסיסים בירך. נתנו לי גימ"לים ל־21 יום. אחרי יומיים אמרתי לכולם שיפסיקו לבלבל לי את המוח. אני מפקד פלוגה, ויש לי אחריות. חזרתי מייד ללוחמים שלי".
הפעם שכב בבית החולים שיבא במשך שבוע. הוא עבר ניתוח ברגלו להוצאת הכדור, שאותו הוא שומר בקופסה מיוחדת. בעת שהיה בבית החולים הגיע פצוע להלוויה של הלוחם שלו, אבי גרינצוויג, ועם שחרורו נסע לבקר את משפחותיהם של גל בסון ואיתן ברק.
"דבר אחד ברור לי: אם הפלוגה שלי היתה נשארת שם וצריכה להמשיך ולהיכנס פנימה, הייתי עף מייד מבית החולים והולך לפקד עליהם בכיסא גלגלים. שום רופא בעולם לא היה עוצר אותי. אתה יודע, בהתחלה אמרו לנו שנכנסים רק ל־72 שעות, עושים את מה שצריך ויוצאים. אחרי שלושה ימים בפנים, כשהבנו שלא יוצאים החוצה, הלוחמים שמחו מאוד. הם רק רצו להישאר שם כמה שיותר, להילחם ולהיות ביחד. זה חיזק את הביחד שלנו".
מה הרגשת כששמעת שצה"ל יוצא מהרצועה?
"אומר לך בכנות: אני הייתי מוכן להיכנס עד הסוף בעזה. לא היה לי קל לראות שאנחנו שם והם ממשיכים להמטיר רקטות על יישובי הדרום והמרכז, ומאוד מציק לי שזה נמשך גם אחרי שיצאנו משם. אבל אני מפקד, אני דרג מבצע. יש לי אמון מלא במפקדים שמעלינו".
אני שואל את הרטמן ופסטרנק אם הם חושבים שמישהו מהלוחמים יזדקק עכשיו לסיוע פסיכולוגי. "אני לא חושב", הם עונים כמעט במקהלה, והרטמן מנמק: "הריפוי הכי טוב שלנו זה הביחד שלנו. אף פסיכולוג לא יכול להבין אותי כמו הלוחמים שהיו איתנו שם. אנחנו מדברים בינינו על מה שקרה, זה עושה את העבודה".
אתמול סיים פסטרנק את תפקידו בפלוגה. בקרוב יתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב לקראת תואר שני בלימודי ביטחון. "זה תואר שעושים אותו בשנה, בשלושה סמסטרים רצופים. לא קל לי לעזוב את הפלוגה שלי דווקא עכשיו, אבל אני מרגיש שאני עושה את זה ברגע השיא שלי ושל הלוחמים שלי. אנחנו ניצחנו. אנחנו ניצחנו בגדול".
כשאני שואל אותו אם החל לחשוב גם על חיי משפחה וילדים, הוא נותן בי שוב את המבט הכמעט מאוכזב שלו. "עזוב את זה בצד. כל דבר בזמנו".
גם סגן יניב הרטמן עוזב את הפלוגה. בעוד חודש יפשוט את מדיו ויחזור לקיבוץ לביא, שם הוא מתגורר. פסטרנק אומר שעשה הכל לשכנע אותו להישאר במדים וללכת לקורס מ"פים, אבל ללא הועיל.
סגן דור מוגליאנסקי, לוחם יהל"ם וקיבוצניק מאלומות, ממשיך ביחידה. בסוף השבוע חנכו בקיבוץ שלו פאב חדש בשם "פרסקה", על שמו של שמעון פרס, שהיה בעבר חבר הקיבוץ, ומוגלי אומר שהיה כיף לשבת שם אחרי הימים הקשים ברצועה.
ורק אבי אגמון, שהיה יום־יומיים בבית בירושלים להתרעננות, כבר חזר לפלוגה. עכשיו הוא מסתכל בעצב על פסטרנק והרטמן. "זהו, אתם עוזבים אותי, הא?"
פסטרנק מניח עליו יד אוהבת. "אגמון, אני עוד אחזור".
אבי אגמון (משמאל) ולוחמי הנח"ל. כבר חזר לפלוגה
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו