הקרב על הפודרה

היום נערוך היכרות עם מושג חדש במלחמת עזה: פודרה. פודרה מיוחדת, יקרה, שלא תמצאו בשום חנות בישראל. פודרה שהיא ייצור מקומי של צה"ל בהיקפים מדהימים. פודרה שתהפוך בקרוב לאחד המבחנים האמיתיים של יאיר לפיד - זה שכבר הכריז השבוע חגיגית: "יצרנו כיפת ברזל כלכלית". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בעגת החקלאים המתגוררים צמוד לגדר הגבול, "פודרה" היא מה שהשאירו אחריהם מאות הטנקים, הנמרים, התותחים והשופלים הענקיים של צה"ל בשדות של יישוביהם. הם באו ויצאו וטחנו את האדמה עד דק. הם פגעו בכ־50 אלף דונמים לפחות, שבלעדיהם אין תקומה לחלק גדול מהחקלאים.

"פודרה" היא אפוא שם קוד לנזקים הכבדים שאיתם יצטרכו להתמודד עכשיו אנשי נחל עוז, עין השלושה, כיסופים, עלומים, כפר עזה, נירים, סופה, בארי, ניר יצחק וקיבוצים אחרים שיושבים בקו הראשון, כאשר במקום גבוה ברשימה נמצא מושב אחד: נתיב העשרה (שם האדמה חולית אמנם, אבל הנזקים לחממות גדולים).

"פודרה" היא שם קוד לקרב שעומדים לנהל בקרוב נציגי היישובים האלה מול משרד הביטחון בדרישה לקבל פיצויים מהמדינה. הם כבר נערכים אליו, מתייעצים, אומדים נזקים - כשברקע מרחפת השאלה: איך והאם יתגברו בכלל רוב החברים על החרדה הקיומית? האם יתגברו על הפחד או שירימו ידיים ויעקרו למקום בטוח?

רוצים לומר: אפילו נצליח להתגבר על אימת המנהרות והמרגמות, בין היתר בעזרת שמירה צמודה של הצבא בכל יישוב, אנחנו עדיין בצרות. אנחנו בבעיה כלכלית קשה. גורל צמודי הגדר, כלומר העתיד שלנו ושל ילדינו, נמצא בידיים של המדינה.

לפני הכל "צמודי הגדר"   

משפט המפתח "יישובים צמודי גדר" אינו שלי או של עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת. הוא של כמה חקלאים ונציגים שלהם, שאיתם שוחחו השבוע דיין ושבת על קרב הפיצויים שייצא בקרוב לדרך. 

הבולט שבהם הוא יוחנן קופלר, חקלאי ותיק ששדות קיבוץ עין השלושה הפכו מזמן לביתו השני והוא מגדל בהם כמות אדירה של תפוחי אדמה, חמניות, בוטנים ואבטיחים. השטחים המעובדים על ידיו, "ממש עד הגדר" כלשונו, משתרעים על פני אלפי דונמים. 

"יש הבדל עצום בין היישובים צמודי הגדר, שבתיהם נמצאים בין קילומטר לשלושה מהגבול, לבין כל האחרים", הוא אומר, בניסיון לפזר את הערפל בנושא. "זה סיפור לגמרי אחר. אי אפשר להשוות את הרס החקלאות ביישובים האלה ואת היקף הנזקים שלהם, עם הנזקים של יישובי הקו השני והשלישי. עם כל הכבוד, הם לא באותה ליגה".

לצורך המחשה מדבר קופלר על נזקים ישירים ועקיפים בשדות שהוא מעבד כאמור עד סמוך לגבול. הרשימה מבחינתו ארוכה.

"אלו לא רק הטנקים והדי־ניינים שבאו ויצאו ורמסו צינורות וטפטפות וגרמו להפסקת ההשקיה בחלק מהשדות בעין השלושה, על כל המשתמע מכך; וזה לא רק האיסור של הצבא מעת לעת לצאת לשטח, מה שהוביל להשבתת העבודה. 

"זו העצבנות של המערכת בעניין המנהרות; אלו התרעות הירי שבדך כלל נכונות; זה האיסור להשתמש במטוסי הריסוס בעת ההתרעות; זו הפגיעה במערכת הדישון. זה הכל מכל בכל, כמו שנוהגים לומר".

- איך עובדים בצורה כזו? 

"שאלה טובה. יש בעיות, אבל ממשיכים הלאה. בדרך נתקלים בסירוב מובן של קבלנים ועובדים להגיע למערכות המרוסקות לצורך תיקונים; בסירוב של חלק מהתאילנדים לצאת לעבודה בתקופת מתח; בהנחתות פתאומיות של הצבא שלא להגיע לשדות. בקיצור, אתה צריך לתמרן במציאות בלתי אפשרית כדי להישרד בשטח".

הפסדים של מיליונים

דיין ושבת התעניינו בסוגי הגידולים של קופלר באזור הגבול ושאלו אילו מהם נפגעו במלחמה הזאת.

תשובתו: "למשל האבטיחים. אני מגדל אבטיחים לגרעינים, ואלה מחכים בשטח ומתחילים להירקב. אני כבר באיחור של שלושה שבועות לפחות באסיף כי אנשים חששו להיכנס למקשת האבטיחים. אני מעריך את הנזקים בענף הזה ובחמניות, שגם הן נפגעו, בכמיליון שקלים, אבל הנזק הכבד יותר הוא בבוטנים".

קופלר מגדל בוטנים על שטח של 850 דונם, ולדבריו 120 מהם נמחקו כליל ובאחרים נגרם לו נזק של כ־30 אחוזים. בסך הכל ההפסד שלו בענף הזה מוערך בכשני מיליון שקלים - זאת עוד לפני שהוא מדבר על עלות שיקום הקרקע ו"אינסוף הוצאות אחרות".

מבחינתו, "החשבון פתוח והיד רושמת" ועכשיו, הוא נערך לקרב על הפיצוי שמגיע לו. 

"הפעם אני הולך במסלול האדום" (בניגוד למסלול "הירוק", שבו משלמים בהסכמה רק על הנזקים הישירים, ב"אדום" דורשים החקלאים תשלום מלא גם על הנזקים העקיפים תוך הצגת הוכחות), הוא אומר, "הפעם אני הולך עד הסוף. ברור לי שזה ייגמר בבית המשפט, אבל אין לי ברירה אחרת". 

- מה המצב בתקופת רגיעה?

קופלר אינו מבין את השאלה. "מה זו בדיוק רגיעה? כבר בנובמבר האחרון מצאו בשדה שלי, במרחק של 300 מטרים מהגדר, מנהרה והצבא הרס אותה. במארס השנה מצאו בשדה שלי מנהרה התקפית חדשה, ארוכה יותר, שבקצה שלה בנו המחבלים מעין בונקר. מאז הגילוי הפכו בצה"ל ובמשרד הביטחון את המנהרה הזאת למעין אתר תיירות מוגן ומדופן - עם דרכי גישה, מדרגות ומה לא. מוקד עלייה לרגל.

"אתם שואלים מי ביקרו בו על רקע חשיפת רשת מנהרות המוות מעזה? שגרירים ודיפלומטים ממדינות שונות, עיתונאים זרים ומקומיים, חברי כנסת וכמובן הרמטכ"ל - וזה בסדר גמור. רק שהאתר החשוב הזה, כולל דרכי הגישה אליו, משתרע על שטח חקלאי גדול שנלקח ממני, בלי שמישהו יחשוב שצריך להעמיד לרשותי שטח חלופי. פיצויים כספיים? הגזמתם. שקל לא קיבלתי".

מתחילה עונת המאכערים?

איך יתנהלו עכשיו "קרבות הפודרה" והקרבות האחרים מול משרד הביטחון והאוצר לקבלת פיצויים מהמדינה? אינני איש בשורות בנושא הזה. 

חקלאים שאיתם שוחחנו, שספגו נזקים בעופרת יצוקה ובעמוד ענן, מדברים על סחבת, על חוסר אמון של המערכת בתביעות, על התנהלות בעייתית שגורמת לכניסת מאכערים ובעלי קשרים לתמונה. 

"בדרך המלך", אמר לנו אחד מהם, "המדינה תכסה, אם בכלל, רק חלק קטן מהנזקים שלך. אם אין לך פטרון פוליטי או אחר, אחד שאולי גוזר גם קופה, אתה יכול לדבר אל הקיר. אחרי המלחמה לא ממש סופרים אותך".

ביקשנו דוגמה להפניית גב של המדינה למי שזכאי לפיצויים ביושר, וקיבלנו בין היתר את זו של נבו נגלר, 37 - בעל "חוות כרמלה" לגידול נאקות במושב עין הבשור, ששירת במבצע עמוד ענן כפרמדיק במילואים. 

"הייתי מגויס אז בצו שמונה, כפי שקרה עכשיו בצוק איתן, והחווה שלנו הופקרה. אסור היה לצאת לשדות, היתה תמותה של זכרים, תנובת החלב צנחה לרצפה - ספגנו מכות בגין רעש הנפילות, ירי התותחים ומטוסי חיל האוויר שחרשו מעלינו. הנזק שלנו הסתכם ב־170 אלף שקלים וביקשנו לקבל את הפיצוי ביושר ובהגינות. לא ביקשנו שקל אחד שלא הגיע לנו".

- ומה קיבלתם בפועל? 

"איך אומרים בעגת הצבא? אצבע משולשת. צחקו עלינו. רוח התגובה היתה: "קחו 4,500 שקלים, תשתקו ותלכו. תגידו תודה שאתם מקבלים בכלל משהו".

- המסקנה שלך?

"אחת ויחידה: לא לבקש עזרה מהמדינה כי היא לא תגיע. מי שבוחר לגור באזור הזה כמוני, לא הרחק מהגבול, צריך לדעת את האמת. צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש: אני חורק שיניים ונשאר או מרים ידיים והולך. אין דרך ביניים". 

עוד נס בכפר עזה (ג')

יעל כהן מקיבוץ כפר עזה נשאה השבוע דברים בראיון בטלוויזיה, אחרי שהושגה הפסקת האש, ברוח מה שסופר כאן על חשש התושבים באזור לחזור הביתה. חבר הקיבוץ, עמי כהנא, ידע היטב על מה הוא מדבר. הוא ידע מפני מה הוא מזהיר.

לא, יעל כהן לא תחזור לקיבוץ שהיא כל כך אוהבת לפני שיובטחו ביטחון משפחתה וביטחון החברים האחרים ביישוב. לא, היא לא תסכן את שלום ילדיה לפני שתוסר אימת המנהרות ופצצות המרגמה. הדברים הנחרצים של אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, בעניין החזרת הביטחון ליישובים ("כל התושבים יכולים להרגיש בטוחים ושקטים יותר"), לא שיכנעו אותה.

כהן נשמעה באותו ראיון חדה, בהירה ונחרצת בלי שתסגיר אירוע שלא הוסיף ודאי לביטחונה ולמצב הרוח שלה.

ביום ג' בבוקר, דקות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, ירו השכנים מעזה מטח אחרון של פצצות מרגמה והצליחו לפגוע באחד מבתי הקיבוץ. הבית הזה, הנמצא באזור מגורי בני המשק הצעירים, היה למרבה המזל ריק: הצעירה שמתגוררת בו, כיום "פליטה", עדיין לא חזרה הביתה. 

"הפליטה" הזאת, מתברר, למודת ניסיון מאירועים דומים: בעופרת יצוקה נחתה פצצת מרגמה על בית הוריה בקיבוץ, יעקב ואורית ארג'נטארו, ובעמוד ענן היתה פגיעה ישירה בבית אחותה הבכורה, נשואה ואם לשלושה. גם במקרים אלה לא נמצא איש בבית, אבל את הניסים לא שוכחים בקיבוץ.

בין נמר למעיל רוח      

הסיפור של יעל כהן ואחרים מיישובי עוטף עזה, החוששים כאמור לשוב לבתיהם, מחזיר אותנו אל פרק המסקנות המתחייבות מהמלחמה הזאת. אנחנו מתקרבים לשש אחרי המלחמה.

1. הצבת כוח אבטחה משמעותי בכל אחד מיישובי קו העימות בדרום. בלי מהלך כזה, במקביל לכיפת ברזל קרקעית לחשיפת המנהרות, לא תחזיק מעמד חומת המגן של צמודי הגדר. 

2. בנייה והצבה של אלפי מיגוניות לטובת חיילים ואזרחים בשטחי כינוס ובכל היישובים המועדים לפורענות. 

3. הכשרת שדה התעופה בעובדה בנגב כתחליף לנמל התעופה בן־גוריון בעת חירום, וזירוז התוכניות להקמת שדה תעופה גדול בנבטים.

4. מיגון כל הטנקים של צה"ל ב"מעיל רוח", מערכת הנחשבת לכיפת הברזל של הטנקיסטים. המעילים האלה מונעים פגיעה של טילי נ"ט.

5. הקצאת משאבים להזמנת הנגמ"ש הכבד, הממוגן והמשוכלל בעולם מדגם נמר, שרבים מסוגו חסרו במלחמת עזה. בנגמ"ש הזה יושמו כל הלקחים של מטעני הגחון והנ"ט ושל כל מה שצה"ל ספג בשעתו בלבנון ובציר פילדלפי. 

כאן אני עוצר לרגע כדי להסביר איך הגענו בכלל למצב הזה, שבו הצמרת הצבאית נתנה עדיפות למיגון הטנקים על פני הצטיידות בנמרים נוספים.

הסיפור בתמצית: אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהחלו לייצר את מעילי הרוח, הנחשבים להישג טכנולוגי גדול יותר מזה של כיפת ברזל, היתה בצמרת צה"ל ובמערכת הביטחון התלבטות: האם להקצות את המעילים היעילים האלה, שמספרם מוגבל בגין מחירם הגבוה (300 אלף דולר לאחד), לטובת הטנקים או דווקא לנמרים שהיו בשלבי פיתוח מתקדמים.

"בסיעורי המוחות האלה", אומר מי שנחשף לחלק מהמחלוקת הזאת, "נמצאו בצמרת צה"ל קצינים שהסבירו כי בראייה עתידית שלהם הטנקים לא ייכנסו לשדה הקרב. אין סיבה להשקיע במיגון שלהם כל כך הרבה כסף. עדיף להקצות את מעילי הרוח לנמרים בלבד. 

"אלא שהנמרים עדיין לא היו בידי הצבא; מעילי רוח, לעומת זאת, היו כבר בכמות מוגבלת - והתוצאה: עטפו בהם עוד ועוד טנקים".

- כלומר, לנמרים לא נשארו מעילי רוח משום שלא נמצא לכך תקציב?

"נכון, תקציב הביטחון קוצץ, חסרים עדיין נמרים רבים, אין כסף לכיסוי כל חטיבות הטנקים וכל הנמרים במעילי רוח".

- עכשיו יימצא?

"אני מאמין שכן. אחרי המלחמה הזאת ברור שצריך למגן גם את הטנקים וגם את הנמרים. צריך מעילי רוח לכולם. הרמטכ"ל, בני גנץ, יצטרך לקבוע את סדרי העדיפויות. את אסון הזלדה הלא ממוגנת, אני מניח, לא הוא, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה יצליחו לשכוח בדיוני התקציב".

לא שכחנו אותם

הקטע הזה אמור היה לעסוק בכמה מגלומנים מהתקשורת, עיתונאי "אני אמרתי", "אני ידעתי", "אני הזהרתי", לרבות מנופח האגו שהזכיר לנו השבוע שהציע לצאת מהרצועה חד־צדדית כבר לפני כשבועיים ולהציל בכך חיי חיילים.

מה שכח מרעיל הבארות לכתוב? שהכניסה הקרקעית לרצועה נועדה להשמדת המנהרות ושמנהרות התקיפה לא הושמדו עדיין בעת כתיבת היצירה שלו.

רק שהיריעה כאן קצרה, יש נושאים חשובים יותר, מתלוננים הקובלים על החלטות מושחתות המתקבלות בחסות המלחמה, ממשיכים לפנות אל עוזי דיין ומיכל שבת - אני ממהר איפוא להשמיע צפירות הרגעה: ראשונה, התלונות נבדקות. שנייה, לא שכחנו את גיבורי הפרשיות שנעלמו בחסות המלחמה.

לא שכחנו את השר לשעבר בן־אליעזר שהולך ומסתבך בתיקי השוחד שלו; את עו"ד רונאל פישר; את הלקוח המפואר שלו מהסתדרות המורים, יוסף וסרמן; את הרב פינטו; את סיפורי גבי אשכנזי, ורבים רבים אחרים. 

לא שכחנו - משמע: עוד נעסוק במעלליהם. אין מקום לדאגה.

שומרי הסיאוב 

בחסות המלחמה לא עסקנו כאן באחרונה בשכר הבכירים המטורף ובחזירון העליון של הבנקים ושל חברות הביטוח. לא עסקנו בכמה מבכירי המשק המנותקים מהעם, דוגמת מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח, ויו"ר הבנק, דוד ברודט, שמתקשים להסתדר עם 3 מיליון שקלים בשנה.

ההצעה מלפני חודש וחצי של חשבת האוצר, מיכל עבאדי בויאג'ו, לרוסק עמינח להסתפק במשכורת הזאת - כלומר לוותר על מחצית שכרה - לא נענתה עדיין.

מי אשם בכך בין היתר? חברי דירקטוריון בנק לאומי. הם סירבו בעצם להגביל את שכר הבכירים בבנק, תרמו לסיאוב ולא התפטרו.

השבוע ניסתה המדינה לגרום להחלפתם של כמה משומרי הסף האלה, ובהם ציפי סאמט ודוד אבנר, ולהושיב על כיסאם שומרי סף אמיתיים. נציגים שלי, שלך, שלנו.

קיוויתי שוועדת האיתור תכה הפעם על חטא, תפנה בין היתר ליוסי שריד ותבקש סליחה על פסילתו המכוערת לפני כשנה. קיוויתי שהיא תשלח אותו לייצג את השפיות בדירקטוריון. 

טעיתי. כשהתפזר העשן התברר שמה שהיה הוא שיהיה: אבנר וסאמט בפנים, שריד ודומיו בחוץ. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו