אני כותבת לך, בפעם האחרונה

אלמוג לא הספיקה להגיד לגל שזה בסדר לחכות לסוף המסלול שלו, וחשוב לה שיידע שגם אם היא  תראה אותו פעם בחודשיים מבחינתה זה שישבת של עולם ומלואו. אַסטָר לא יודעת מה לעשות עם כל מכתבי האהבה שנשארו לה ומבטיחה שהטבעת היפה שנירן קנה בשבילה לכבוד יום השנה לא תרד לה מהאצבע לעולם, וליאת רוצה לספר לעמרי שלה כי דויד ברוזה הגיע במיוחד בשבילו ושר להם את שיר האהבה שלהם "מתחת לשמיים". וחשוב לה גם להזכיר לו שהאהבה שלהם ניצחה, כנגד כל הסיכויים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שלושה חללים, שלוש אהובות, שלושה סיפורי אהבה רעננים, מלאי עתיד ותקווה וחלום שהגיעו לקיצם. 

שלושה מכתבים שנכתבו אל תוך לילה נטול שינה, אחד מני לילות רבים כאלה שהן חוות מאז אותו רגע של בשורה שהן משחזרות כל העת.

שלוש נשים צעירות, שבריריות, חיוורות, מדברות בלחש, רחוקות מהנשים החיוניות והזורחות שבתמונות האהבה. השבעה מאחוריהן ועכשיו מתחילה המערכה הפרטית והעצובה שלהן.

כל כך גאה בשנינו

אלמוג חיטלמן, בת 20, כותבת לסמ"ר גל בסון מחולון, לוחם בחיל ההנדסה, שנפל ב־25 ביולי במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. בן 21 היה במותו

"מכל האהבות שיש לחלום 

ביקשתי לי אותך

האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע, 

ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך מלבד להיות איתך..."

 

"כאב לך ולא אמרת לאף אחד מלבדי". גל ז"ל ואלמוג 

קוף שלי, אני עדיין לא מצליחה להשלים עם העובדה שלא תהיה כאן יותר.

עדיין מחכה שתתקשר ואני אשמע את הקול שלך מתלהב ואומר "מה קורה מאמא?"

לא מצליחה להשלים עם זה שלא אראה אותך יותר, לא אחבק אותך, לא נירדם שוב ביחד זה בזרועות זו.

דיברתי עם חברים, ודימינו את המוות לניתוח. השבעה היתה שלב המורפיום ועכשיו מתחיל הכאב האמיתי. זהו, אין מה שיטשטש יותר את המציאות ומכאן ועד שלב השיקום הדרך ארוכה וכואבת ומי יודע אם בכלל אצליח להגיע לשם בסוף.

מסביבי כולם מנסים לעזור, מנסים לחבר אותי לבנות שעברו את הטראומה הזאת בעצמן אבל אני לא מוצאת את עצמי ביניהן. אני מנסה להסביר שלא איבדתי רק את האהוב שלי. נשארתי בלעדיך, אבל גם העולם הזה איבד את גל. גל שהיה עולם ומלואו וכלום לא יוכל להכיל את האובדן הזה. 

איזה אהוב היית, איזה אדם שהיית.

היו לי הרבה תוכניות לתקופה הקרובה, אבל היו תוכניות שהיו מתוכננות רק איתך, וזה יהיה חסר משמעות להוציא אותן לפועל עם אחרים.

שנתיים היינו ביחד.

אני מסתכלת אחורה על השנתיים הללו, איך התחלנו ולאן הגענו ואני כל כך גאה בשנינו על הדרך שעברנו יחד. הקשר שלנו רק התחזק מתקופה לתקופה, למדנו לאהוב אחד את השני יותר, להגיד את הדבר הנכון כדי להרים זה את זו.

קראת אותי כמו ספר פתוח, תמיד דיברנו אחד עם השני על הכל ואם היו לנו דילמות שמנו אותן על השולחן, בלי גורם שלישי, בלי עוד צד מעורב, ככה, מתמודדים אתה ואני, שומרים על פרטיות בקשר שהיה רק שלנו. היית המקלט שלי גל, המקום אליו אני בורחת. גם כשלא היית נמצא פיזית או כשלא היתה לי אפשרות לדבר איתך, ידעתי שיש לי אותך וזה היה מספיק לי בשביל להירגע.

תמיד אמרתי לך שהמעלה הכי גדולה של הביחד שלנו היא שידענו להיות גם אוהבים וגם חברים הכי טובים. היינו הכי אמיתיים, הכי פגיעים, וככה ידענו לאהוב. בגלל זה אני יכולה להעיד שרק אני הכרתי אותך באמת - על כל יתרונותיך וחסרונותיך. רק אני יודעת מה היית חושב ואיך היית מגיב. למרות שזה קשה לי לחלוק אותך עם כולם, אני מרגישה שזו החובה שלי, הצוואה שלך, לצעוק את מי שהיית, את מי שאתה, לכולם. אני חייבת לספר עליך ולדבר עליך כי אם לא אעשה את זה לא יכירו אותך באמת.

ויפסידו. 

כל כך הרבה זמן חיכיתי לימים האלה של אחרי "סוף מסלול". קיוויתי שסוף סוף יהיה לנו יותר זמן יחד, ונאהב יותר. מה שהחזיק אותי לאורך הדרך היה ה"סוף מסלול" הזה. באחת מהשיחות האחרונות שלנו תיארתי לך איך התקופה הזו תיראה, איך ייראו הסופ"שים ושגרת היומיום, אני זוכרת שצחקנו מתוך אושר שהנה, הגענו למקום הזה כבר. אני מצטערת גל, שלפעמים לא באמת הבנתי מה אתה עובר, כעסתי על טעויות קטנות ולא הבלגתי, לא ויתרתי כשהיה צריך. מצטערת שלפעמים ערערתי אותך ונתתי לך תחושה שאני לא מאושרת, שלא טוב לי. זה סף הייאוש הזה שהייתי קרובה אליו שגרם לי להתנהג ככה. קינאתי כשראיתי זוגות אחרים סביבי שנפגשים כל סוף שבוע, שמדברים בכל יום כמה פעמים. ולי, היה לי אותך תמיד לזמן מוגבל, פעם בכמה ימים, תמיד לכמה דקות. שישבת קצר של פעם בחודשיים. היה לי קשה, נשברתי לא פעם, ואני מצטערת שגרמת לי לך לעצב.

גל, הפעם בחודשיים הזאת היתה בשבילי עולם ומלואו, שתדע. עכשיו אני מרגישה שהלכת בלי לדעת שאין לי דבר יותר טוב ממך בתוך חיי. אני כועסת על עצמי והכעס הזה לעולם לא ירפה.

לא באמת האמנתי שיקרה לך משהו, הייתי במין אופוריה לאורך כל המבצע. כן ידעתי שאתה לוחם, כן ידעתי שהפלוגה שלך לוקחת חלק משמעותי בלחימה, אבל לא האמנתי שלך זה יקרה. יומיים לפני שנהרגת ראיתי תמונה בפייסבוק של חברתו של טל יפרח בהלוויה וכאב לי עליה. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לחשוב בכלל מה היא עוברת.

עכשיו אני והיא באותה סירה.

אהוב שלי, כמה שזה נכון להגיד עליך מלח הארץ. שמת לך מטרה - להתגייס ליחידה הכי מובחרת ולעשות את השירות הכי משמעותי, עוד לפני שכולנו חשבנו בכלל על הצבא. שמרת על האני מאמין שלך תמיד גם כשדברים לא הסתדרו כמו שרצית, יותר מפעם אחת.

התאמנת עוד בתיכון כדי לעמוד בכושר הגופני של סיירות, נפצעת לא פעם ולא ויתרת. התגייסת לחיל הנדסה ועברת גיבוש יהל"ם. ידעת שלהיות לוחם עולה לך בבריאותך ובכל זאת לא הסכמת לוותר. כאב לך ולא אמרת לאף אחד מלבדי. 

בדרך כלל כשכואב, הראש נשבר לפני הגוף, השבירה המנטלית מגיעה לפני הקריסה הפיזית, ואצלך, קוף שלי, הגוף היה שבור אבל הראש לא נתן לנוח. 

כמה חיכינו ל"סוף מסלול" הזה, אהובי, והנה סיימת אותו, הלב שלי מתפוצץ.

סיימת מסלול, גל. עכשיו אתה יכול לנוח.

רק שלא כמו שדמיינתי כל כך הרבה פעמים, אני לא אעמוד ברחבה לצידך כשתעניק לי את הסיכה שחיכינו לה ותקרא לי "מאמא" בהתרגשות ולא נשמע ביחד את השיר שכל כך מספר את אישיותך... 

"הנה ברוש, לבדו 

מול אש ומים. 

הנה ברוש, לבדו 

עד השמיים. 

ברוש, לבדו איתן. 

לו רק ניתן ואלמד 

את דרכו של עץ אחד" 

 

אהבת חיי לנצח, לעולם תהיה שלי. 

כואבת אותך בכל נשימה ועדיין מחכה שתחזור.

 

אלמוג

 

אנשים לא באמת מבינים

ליאת צימרמן, בת 21, כותבת לסרן עמרי טל מיהוד, לוחם בעוצבת ברק של חיל השריון, שנפל ב־31 ביולי מפגיעת פצמ"ר בשטח כינוס בגבול הרצועה. בן 22 היה במותו

"כולם רוצים להכיר אותך, לשמוע עליך, על האופי שלך והיופי שלך". עמרי ז"ל וליאת

עמרי שלי, 

כחלק מרצף הלילות האלה נטולי השינה רציתי לשתף אותך במה שפיספסת בימים האחרונים. 

כשאמא שלך התקשרה והודיעה לי על האסון שנפל עלינו, לא האמנתי וגם עכשיו אני מסרבת להאמין.

אז רק שתדע לך שחבריך ואני החלטנו יחדיו שפשוט הלכת לטייל, כמו שתמיד היית הולך לטייל, ושאנחנו עוד ניפגש בהמשך הטיול. בכל מקרה העולם הזה לא התאים לך כל כך, היית טוב מדי בשבילו.

הדבר שהכי פחדת ממנו היה משום מה הבדידות, אז אני רוצה לגלות לך סוד קטן.

אף פעם לא היית לבד, עמרי, ומעכשיו אף פעם לא תהיה לבד. כולנו תמיד איתך, ואתה תהיה לעולמים בכולנו. ניסיתי להסביר לך שגם להיות לבד זה בסדר, לפעמים זה עושה טוב לנפש, אבל אתה התנגדת. היית אומר שאתה פשוט לא מסוגל, שאתה חייב סביבך אנשים, חייב שיהיו חברים, חייב לשתף, לספר, חייב לאהוב. 

מאז יום חמישי הארור מגיעים מאות אנשים לביתך.

כולם מכירים אותך בדרך זו או אחרת, אתה היית כזה שמדבר עם כל אחד ברחוב. הגיעו שכנים שהכרתי מהטיולים שלנו עם שוקי ברחבי השכונה, חברים מכל קצות הארץ, חיילים שמשבחים אותך ומספרים שהלכו אחריך בעיניים עצומות. הגיעו אנשים שפשוט רוצים לשמוע עוד ועוד, כי הם יודעים שאתה אחד האנשים המיוחדים ביותר שנקרו בדרכם. 

כבר כמה ימים שהטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, השארת אותי לבדי להתמודד עם סקרנות של מאות אנשים. כולם רוצים להכיר אותך, לשמוע עליך, על האופי שלך והיופי שלך. מבחינתי, לספר על היופי שלך זו המשימה הפשוטה ביותר, כי הרי אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, לא?

אבל איך אסביר להם את כל השאר? מה אגיד עליך?

את כל השאר לא ניתן להסביר במילים, לא משנה כמה אנסה, יש דברים שלא ניתן להסביר. עברו רק כמה ימים מאז שאתה אינך, אך אל דאגה, עמרי, יש לי את כל החיים, אני אדאג שתישאר בליבם של המון אנשים. 

משפחתך ואני חשבנו יחדיו איך נוכל לשמח אותך יותר מכל בדרכך האחרונה. אז למקרה שפיספסת כי אתה הרי עסוק בלטייל, ליווינו אותך רק אחרי שתומר אחיך הגיע במיוחד מהטיול שלו במונגוליה. השמש עמדה לשקוע והאוויר היה נעים במיוחד, כמעט כמו הבריזה הזו של חוף בית ינאי שהיית מכור אליה, והמוני אנשים היו שם.

אמא שלך היתה הראשונה להספיד אותך, והיא השאירה את הנוכחים בפה פעור. ההספד שלה היה כל כך מרשים ומרגש, כל תיאור שלה אותך לא היה יכול להיאמר בצורה יפה יותר. עוצמות הנפש שלה נותנות לי תקווה וכוח. כל חבריך הטובים דיברו, ואני סיפרתי בכמה מילים על אהבתנו ארוכת השנים ומרובת המכשולים, חייל קרבי וספורטאית שלומדת בקצה השני של העולם.

ואל תשאל, עומר הפך עולמות להגיע כל הדרך מהודו להלוויה שלך בזמן, ולא הצליח. הוא נחת בלילה ונסע אליך היישר משדה התעופה, ביחד עם שתי כוסות, ויסקי משובח והגיטרה שלו.

עמרי, אפילו דויד ברוזה הגיע, הזמר שליווה אותנו מפגישתנו הראשונה והחלטנו שילווה אותנו בדרכנו לחופה. כשהוא סיים לשיר את "מתחת לשמיים", וכמובן שלא היתה עין אחת שנשארה יבשה, לחשתי לו באוזן שהוא הגשים לנו, לשנינו, חלום. השמענו גם את שירך האהוב של מאיר אריאל, "זרעי קיץ". ואתה ישבת על העץ שבצד, הסתכלת עלינו, שמחת מכמות האנשים העצומה, הנה סוף סוף זכית לראות את כל החברים שלך יחד.

בטח חייכת חיוך גדול כזה, חיוך של עמרי שלי, חיוך כזה שאף אחד לא ישכח לעולם. כבר סיפרתי על אהבתנו אינספור פעמים. איך אני שם, ואתה פה, איך אף אחד מהמחזור לא האמין שנחזיק ביחד חמש שנים. אנשים משתאים, לא באמת מבינים, אומרים לי: "אבל אתם הרי עדיין ילדים".

מה שהם לא יודעים, עמרי, זה שעל אהבה כמו שלנו פשוט לא מוותרים. אהבה כמו שלנו מגיעה רק פעם בחיים. כולם היו סקפטיים לגביה, אמרו שקשה, אמרו שנוותר, גם לי זה נשמע לא הגיוני להיפגש פעמיים בשנה.

אתה כל הזמן הקפדת להגיד לי: "תזכרי שמחשבה יוצרת מציאות, ומה שתחשבי זה מה שיקרה ואם תרצי שנהיה ביחד - אנחנו נהיה ביחד". והנה, עשינו את זה, עברנו את זה, מצאנו את הדרך ומבחינתי, ניצחנו.

עמרי שלי, תזכור שניצחנו. 

אחד מחבריך אמר לי היום שבשיחתכם האחרונה אמרת לו שזכית לאהוב, ושלא משנה מה יקרה, זו המתנה הכי טובה שיכולת לבקש.

אם לא אמרתי לך מספיק פעמים, תדע שגם אני זכיתי לאהוב, אהבה ענקית שמספיקה לכל החיים. 

שלך, ליאת

 

אתה שומע את קולי?

אַסטָר ג'ינו, בת 20, כותבת לרב"ט נירן כהן מטבריה, טבח בגדוד 75 בשריון, שנפל ב־28 ביולי מפגיעת פצמ"ר בשטח כינוס בגבול הרצועה. בן 20 היה במותו

 

"בבקשה תעזור לי, כי אין לי מושג מה אני עושה". נירן ז"ל ואסטר \ צילום: ניר אליהו 

נשמתי, אהוב ליבי, מלאך שלי, אהבתי הראשונה.

איך אני ממשיכה מפה בלעדיך? בבקשה תעזור לי, נירן, כי אין לי מושג מה אני עושה.

מה עושים עם כל המכתבים שכתבת לי? עם כל המכתבים שאני כתבתי לך, כמה היה לי חשוב לכתוב לך, ידעתי שאם אעלה את האהבה שלי על הכתב היא תישמר לנו לעד, ועכשיו הספר הזה, ספר חייך, פשוט נסגר לנו, והסרט הכל כך רומנטי של האהבה שהיתה בינינו הגיע לסופו בלי שנהיה בכלל מוכנים לזה. פשוט נגמר לנו הסרט אחרי שנתיים.

אני מרגישה שאתה הולך איתי לכל מקום גם כשאני לבד, ואני כל הזמן ממששת את הטבעת שהבאת לי כשחגגנו שנה. היא נראית בדיוק כמו טבעת אירוסים, והיא לא תרד מהאצבע שלי לעולם, נירני, אני מבטיחה לך, לא משנה מה. היא תזכיר לי תמיד את השעות הקסומות שהיו לנו ביחד, שעות שנראו כמו נצח, שלא רציתי שייגמרו.

איזו הלוויה של נסיך היתה לך, כמה אנשים הגיעו, כמה סיפרו טובות עליך, ואני לא הייתי מסוגלת לזוז מהקבר שלך. כל כך רציתי לחבק אותך עוד פעם אחת.

באבו שלי, השבעה נגמרה כבר, אבל אני עדיין ממשיכה לבקר את המשפחה שלך, חייבת להיכנס לחדר שלך להריח את הריח המיוחד שהיה רק שלך. אני מבקשת להריח אותך עוד קצת ולהיות במקום הכי שקט שהיה לי אי פעם, אי של שפיות, אי של שקט ואהבה. עדיין מתרגשת מכל הודעה שאני קוראת ממך ומכל זיכרון שעולה לי. נוצרת כל רגע איתך, ומחכה שתבוא לבקר אותי בחלום.

בבקשה תבוא לבקר אותי בחלום, נירן, ותגיד לי כמה אתה אוהב אותי כמו פעם, כי חייבת לשתף אותך איזה שבוע מסויט היה לי.

כמה בכי, כמה כאב, כמה רגש וכמה כעס בשבוע אחד. היום הארור הזה שבישרו לי שהלכת ממני לנצח לא יוצא מהראש והוא חוזר אלי כל יום מחדש, לא נותן לי מנוח.

הוא התחיל נהדר, היום הזה, כי אני כמובן לא ידעתי שאתה יורד דרומה. יום רגיל אצלי בצבא, עם משמרת של תצפיתנית בגיזרה הצפונית רק בלי הסמס הרגיל שלך לבוקר טוב. לא ממש התייחסתי לזה, הבנתי שאתה בטח עסוק, גם אני הייתי עסוקה. היינו חייל וחיילת שהאהבה שלהם צמחה אל תוך השירות הצבאי למרות המרחק, והשבתות, והמשמרות. לא אמרת לי דבר וחצי דבר כי לא רצית להדאיג אותי. גם ככה הלחצתי אותך עם החלום שלי שחלמתי עליך חודש וחצי לפני. אלוהים שישמור איזו נבואה שהגשימה את עצמה.

אנשים שומעים אותה ומצטמררים.

חלמתי שאתה מת בבסיס שלך, וראיתי בחלומי איך ההורים שלי באים לנחם את אמא שלך. התעוררתי בוכה מהסיוט הזה ואמא שלי הרגיעה וניחמה אותי, כי הרי אומרים שחלומות על מוות הם סגולה לחיים ארוכים... איזה גורל אכזר, נירני. התקשרתי אליך מבוהלת ואתה צחקת, אמרת לי כמה אתה אוהב אותי.

בסוף המשמרת שלי של אותו יום התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר סביבי, הטלפון הנייד לא היה במקום הרגיל שלו וכולם סביבי התחמקו מלהסתכל לי בעיניים. למ"פ שלי היה מבט חמור סבר ועצוב במיוחד. מסתבר שאמא שלך חיפשה אותי ללא הפסקה, אבל אני הייתי במשמרת ארוכה, דואגת להצדיק את גאוות החיילות שהן "העיניים של המדינה".

"זה אבא שלי?" שאלתי את המ"פ, והלב שלי כבר ידע אבל סירב להאמין.

אמא שלי התקשרה ואמרה בקול חנוק מבכי "אסטרי, קודם חשוב שתדעי שאנחנו אוהבים אותך ואנחנו פה בשבילך, את לא לבד". 

"זה נירן?" שאלתי.

והיא ענתה שכן.

והצרחה הזו, הצרחה הזו שצרחתי את האובדן שלך צורחת לי עד עכשיו בלב. היא שקטה כבר, הצרחה שהידהדה שם את כל קירות החדר, אבל היא עדיין צורחת והיא תישמע בליבי לעד.

אתה שומע את קולי, אהובי?

אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך בדיוק כמו בהתחלה, למרות הסוף המר של הסיפור שלנו.

זה ברור לי שאנחנו עוד ניפגש, באבו.

אוהבת לתמיד,

אַסטָר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו