לא הייתי רוצה להיות בנעליו של בנימין נתניהו, שמתנהג כמבוגר האחראי במלחמת עזה. לא הייתי רוצה להיות בנעלי מי שנהג בזהירות ובאחריות לפני ואחרי הכניסה הקרקעית לעזה; שאינו מתלהם בתגובותיו; שאינו נסחף, נגרר ונכנע לגורמים קיצוניים. שרואה משם מה שלא רואים מכאן ומניח בצד שיקולים פוליטיים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא הייתי רוצה להיות בנעלי ראש הממשלה שחושב ודאי על היום שאחרי המלחמה הצודקת - מלחמת אין ברירה - ועדיין לא רואה אותו. ליתר דיוק: הוא עדיין לא רואה קרן אור קטנה בקצה מנהרות המוות.
מה כן רואה נתניהו, בינתיים? חושך. הרבה חושך. שנאה. במקום ידיים מושטות לשלום, ידיים מגואלות בדם.
הוא רואה מפלצות אדם, רוצחים בדם קר, אנשים מעוותים שפניהם אינם לעצירת מרחץ הדמים ולשלום. הוא רואה ראשי כנופיות שאינם דואגים לילדי עזה, שמצפצפים על הרוב הדומם שלה, שמובילים להרס השכונות שלה. הוא רואה "מנהיגים" שבלי למצמץ מפקירים את התושבים המסכנים, רבים מהם ללא קורת גג, ובעצמם מסתתרים במחילות.
הוא רואה ארגון טרור אכזר, חייתי, ששוחט לאור היום חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל; שמוציא להורג מפגינים נגדו; שרצח מאות מאנשי הפת"ח ברצועה; שירה לחלק מהם ברגליים ובברכיים; שהשליך יריבים פוליטיים מגגות של בתים גבוהים.
הוא רואה ארגון טרור ששולטים בו מוחמד דף, ח'אלד משעל, איסמעיל הנייה, ד"ר מוסא אבו מרזוק ואחרים שלמדו דבר או שניים מיאסר ערפאת וגרפו לכיסם, כמוהו, הון עתק (משעל ומרזוק מוערכים היום עפ"י פרסומים ב־3 מיליארד דולר). הם מסודרים ופנויים למימוש האידיאולוגיה שלהם: השמדת מדינת ישראל.
זה הדגל. זה החזון. זה החלום הרטוב של כל החבורה.
דף. מפקיר את עמו // צילום: אי.פי
כולל נשים וילדים
נתניהו רואה מולו ארגוני טרור שבמשך שנים הצטיידו במפות, סימנו עליהן את הקיבוצים והמושבים שלאורך הגבול בעוטף עזה, שירטטו קווים וחיצים ושלחו את אנשיהם לחפור מנהרות, שבקצה כל אחת מהן נמצא יישוב ישראלי. כאן מבחינתם נמצא חלק מ"האויב הציוני" - כאן "צריך להקריב את מיטב הנוער לסילוקו".
התוכנית השטנית: חדירה של אנשיהם בלילה אחד ליישובים האלה, טבח של מאות ואולי אלפי אזרחים, גרירת אחרים, כולל נשים וילדים, למנהרות לצורך סחיטה ומיקוח והשמעת צהלות שמחה וניצחון. מפלצות אמרנו?
עם המוחות החולניים האלה, שמסרבים להכיר בקיומה של ישראל, יש סיכוי להגיע לשלום? עם האנשים האלה, שמכופפים את אבו מאזן, שמסיתים נגדו, שמנסים להפוך אותו לבלתי רלוונטי - בתרומת הממשלה שעכשיו מבינה ודאי את טעותה - אפשר להגיע לפשרות ולהסכמים?
מי שאינו מוכן לשקר לעצמו, מי שאינו שוכח את כרוז הג'יהאד האיסלאמי מ־1989 על כיבוש ישראל "מהים עד הנהר", ועל "עזה שיוצרת היסטוריה מפוארת של מות קדושים" - משיב על כך בשלילה. מי שאינו שוכח את התנגדות החמאס להשתתפות המועצה הלאומית הפלשתינית בוועידת השלום במדריד ב־1991 - מבין שהסיכוי קלוש.
לכן אני לא מקנא בנתניהו. לכן לא הייתי רוצה להיות בנעליו גם אחרי הפסקת האש הקרובה.
משעל. גזר וגוזר קופון // צילום: רויטרס
הגנרלים החדשים
לא הייתי רוצה להיות בנעליים של נתניהו מסיבה נוספת: באמצע המלחמה, ברגעים שבהם הוא זקוק לרוח גבית מול לחצים והסתה מבחוץ, מנסים כמה יריבים פוליטיים מבית לחתור תחתיו. הם מנסים לזנב בו, להתחפש לגנרלים גדולים בלי לשאת באחריות. רק תנו להם את הכוח והסמכות והם כבר ירסקו את החמאס.
מה זה צריך להיות? מה בדיוק הופך את השרים והמחוקקים האלה למומחים לכיבוש הרצועה? מאין החוצפה שלהם לנסות לגזור קופון פוליטי באמצע המלחמה?
יואילו החברים האלה לשבת בשקט, להקשיב לרמטכ"ל, להניח לראש הממשלה לקבל החלטות ללא שיקולים זרים וללא שיקולים פוליטיים. יואילו לשפר את תפקוד המשרדים שלהם במקום להכניס את אפם למקום לא להם. עם כל הכבוד, מלחמה זה לא משחק ילדים. עם כל הכבוד, אנחנו לא בקרבות של מרכז הליכוד על מקום בחמישייה הראשונה.
מישהו צריך להסביר להם שאנחנו עוסקים עכשיו בחיי אדם. שמדובר בדיני נפשות. יתכבדו שוחרי כיבוש כל עזה לזוז הצידה, לא להפריע, לא לפזר רעל - להניח את מלאכת פירוק המוקש הענק הזה ששמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי בידי מי שהוסמך לכך.
הקרב האמיתי
כאן המקום לחדד את הדברים ולומר: המלחמה הזאת לפני הכל היא על הבית של יישובי אזור עוטף עזה. המלחמה הזאת היא על חומת המגן האנושית והפיזית של המדינה - על הקיבוצים, המושבים והערים שבאזור קו העימות המדמם. כאן נטוש הקרב האמיתי.
אנשים ביישובים האלה, הנושקים כמעט לגדר, אינם ישנים בלילות. הם חיים בחרדה, כפי שכמה מהם סיפרו לי השבוע (בעקבות מה שראה כאן אור לפני שבוע), הם פשוט מפחדים. קשה להרגיע אותם.
הבקשה שלהם מובנת מאליה: לא לסגת מעזה לפני שמשמידים את אחרונת המנהרות ועד המטר האחרון. לא לסגת לפני שחושפים את כל הפירים, תעלות הקשר והפתחים השונים. לא לסגת לפני שמנקים את השטח מהמרגמות וממשגרי הרקטות. לא לסגת לפני שמציבים בכל יישוב כוח מיומן של חיילים.
"בנושא הזה לא יכולות להיות פשרות", אומר לי אחד המטלפנים, "מדובר בחיים ומוות. אם זה לא יקרה חלילה - לא נהיה פה. ננטוש בצער, נעקור לבית אחר, נשאיר לאחרים את הכבוד להקריב את עצמם. אנחנו הקרבנו מספיק".
- אתם ממשיכים לעבד את השדות?
צוחק: "על מה אתה מדבר? תבוא לנחל עוז ותראה אלפי דונמים של פלחה ושלחין שהטנקים גמרו אותם. תבוא לקיבוצים אחרים ותראה מה נשאר מהאדמה החקלאית וממערכות ההשקיה. אין שדות, אין גידולים, אין עבודה. הנזקים עצומים ברוב היישובים. אני לא רוצה לנסות אפילו לאמוד אותם. קטסטרופה".
אבו מאזן. לחזק אותו // צילום: אי.אף.פי
ועוד הערה חשובה
בשש אחרי המלחמה, כשישאל מי שישאל איך הגענו למקום הזה, מה תרם להידרדרות, איך הממשלה החלישה את אבו מאזן במקום לחזק אותו; איך נאלץ האחרון ליישר עכשיו קו עם נחשי החמאס - יצטרך בנימין נתניהו להציג מתווה כלשהו לסיום הסכסוך עם הפלשתינים. אופק חדש, רעיונות יצירתיים שמשמעותם: לא הכל אבוד.
הוא יצטרך לנסות לקדם הסדר מדיני בעזרת מצרים של סיסי, ארה"ב, ירדן, סעודיה ואחרים; הוא יצטרך לאותת לעולם שככל שמדובר בישראל, פניה לשלום הכולל ויתורים על שטחים, ואין סיבה שלנצח תאכל חרב.
הסיכוי לא גדול, אבל אולי־אולי יתרחש בסוף הנס. אולי־אולי יימצא בסוף פתרון. אולי־אולי יניחו יום אחד מטורפי החמאס את נשקם, ייצקו יסודות לבתי ספר ולבתי חולים ויחשבו על בניית עזה. אולי־אולי הם יפסיקו להרוג ויתחילו לדאוג לאוכלוסייה שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
