סיכום ביניים

רחבי המדינה מסתובבת בימים האחרונים אגדת עם על כוונת חמאס, שסוכלה לכאורה במבצע צוק איתן, לבצע פיגוע המוני בראש השנה הקרוב. על פי המסופר, מאות מחבלים היו אמורים לצאת דרך עשרות המנהרות שנחפרו מתחת לגדר הרצועה, ולבצע במקביל פיגוע חסר תקדים בלב ישראל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לסיפור הזה אין שחר. באחריות. כוונת חמאס היתה לבצע פיגוע נקודתי, דרך אחת המנהרות, שישלב מסע הרג באחד היישובים או הבסיסים הסמוכים לגדר עם חטיפה - רצוי של חיילים. כל יתר המנהרות ומערכי האש והלחימה נועדו להמתין לתגובה הישראלית על אותו פיגוע.

במילים אחרות, חמאס תיכנן להתחיל הקיץ מערכה שהיתה אמורה לחלץ אותו מהמצוקה האסטרטגית־מדינית־כלכלית שהוא נקלע אליה. באופן לא מתוכנן זה קרה לו בהמשך ישיר לחטיפת הנערים שעליה לא ידע, אולם מרגע שקרתה ניצל אותה הארגון כמקפצה להסלמה שבה רצה ממילא. בהיבט הזה, ישראל ניצלה מהפתעה, ואולי מנזק אסטרטגי נרחב שהיה נגרם ממכת הפתיחה שתוכננה. בהפוך על הפוך, חמאס הציל אותנו מעצמו.

שיגור רקטות מעזה // צילום: אי.אף.פי

המטרות

ישראל הקפידה לבחור למערכה בעזה מטרות מצומצמות, בנות השגה. אם בתחילת הדרך עוד דיבר הקבינט על הרעיון המופשט של "ביסוס שקט ויציבות ביטחונית בזירה הפלשתינית לאורך זמן, ועל בסיס חמאס ככתובת אחראית, מוחלשת צבאית, מרוסנת ומרסנת בעזה, תוך ייצוב כלכלי־אזרחי", בשלביה המאוחרים כבר היו להחלטה ארבעה יעדים ברורים יותר: פגיעה משמעותית בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, נטרול המנהרות והשמדתן, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי ופירוז וצמצום ההתעצמות הצבאית בעזה ביום שאחרי.

בתום 25 ימי לחימה דומה שצה"ל עמד בשלושת היעדים הראשונים. הטיפול במנהרות כמעט הושלם, והצלחתה של "כיפת ברזל" לא דורשת הסברים. גם אין חולק שארגוני הטרור בעזה ספגו פגיעה קשה. עמדת מערכת הביטחון, בתמצית, היא כזאת: חמאס לא הצליח להוציא אל הפועל את תוכניותיו האסטרטגיות; הצוללנים, מצנחי הרחיפה והמנהרות לא הביאו לו את ההישג המקווה, ומערך הרקטות נפגע קשות בתחומי הייצור והתשתית ולא הצליח לגבות מחיר משמעותי בעורף הישראלי.

הנזק העיקרי נגרם לחמאס בקרב אנשיו. כ־400 לוחמים הרוגים על פי האומדן הרשמי, כפול על פי ההערכות בישראל. אם מוסיפים לכך את הפגיעה השיטתית בבתי המפקדים מדרגת מפקד פלוגה ומעלה - מאות בתים שנהרסו - מקבלים פגיעה קשה בתשתית ובמערכי הלחימה של הארגון.

מנגד, ישראל לא הצליחה להוציא את חמאס משיווי משקל. מערך הפיקוד והשליטה שלו תיפקד גם תחת המכבש הצבאי, לרבות ניצול יעיל של ההפוגות ההומניטריות לשיפור עמדות ומימוש תוכנית סדורה להחלפת מי שנהרג או נפצע. גם פיגועי המנהרה שבוצעו - חמישה בסך הכל בשטח ישראל - מעידים לא רק על תוכנית סדורה אלא על יכולת לבצעה באופן מדוקדק בזמן לחימה. מדובר בכוחות שאומנו היטב והוכנו מראש, לרבות בקורסים יעודיים לחטיפת חיילים - האיום העיקרי שמרחף כל העת מעל הלחימה בעזה.

אי ההצלחה לפגוע בצמרת המבצעית של חמאס מחייבת בירור. בשונה מעמוד ענן, שהחל בחיסולו של אחמד ג'עברי, הפעם ירדה הנהגת הארגון לבונקרים מרגע חטיפת הנערים בגוש עציון. ישראל ידעה שכך יהיה, ובכל זאת לא מצאה לכך מענה מבצעי הולם. הסיכוי להצליח בכך בזמן לחימה קלוש, ובין הסוגיות, שמחייבות בירור הוגן ונוקב עם סיום המערכה, תהיה גם השאלה מדוע לא נוצל פרק הזמן שבין המבצעים לאיסוף מודיעין והכנת תוכנית שניתן לבצעה, שיעילותה כפולה: הישג משמעותי לכוחותינו, והגברת תחושת הנרדפות בצד השני, שתוביל אותו לחפש סיום מהיר של הלחימה מחשש לשרידותו.

היעד הרביעי בהחלטת הקבינט - פירוז וצמצום ההתעצמות הצבאית בעזה ביום שאחרי - נותר עדיין בגדר נעלם. ישראל תלויה בכך בעצמה (במידת הנחישות שתגלה כלפי חידוש הפעילות בתחומי הרקטות והמנהרות), במצרים (שאמורה לתרום את חלקה בהמשך המלחמה בהברחות נשק ואמצעי פיתוח מערכות לחימה), בעולם (שאמור להטיל סנקציות על רכיבים מסוימים שאי הכנסתם לרצועה תקשה על חידוש ייצור אמצעי לחימה) ובמדינות ערב (שאמורות לתעל כסף לפרויקטים אזרחיים ולא למנהרות ורקטות). דרושה מידה גדושה של אופטימיות כדי להאמין שעזה אכן תפורז, התשובה - בעימות הבא.

חייל במנהרת תופת // צילום: אי.פי

המנהרות

מדינה שלמה עסקה בשבועיים האחרונים באינטנסיביות באיום שעד אז לא היה לה מוכר. היה אפשר לחיות עם הפער הזה איכשהו בשלום, אלמלא הפרדוקס: אם האיום אינו משמעותי, מדוע יצאנו עבורו למבצע; ואם הוא כן - כיצד זה הנחנו לאלפי תושבים בגבול הרצועה לחיות כשמתחת לרגליהם מתקתקת פצצה קטלנית.

הפרדוקס הזה מתעצם בהכרת הנתונים. צדק הקצין הבכיר שאמר באמצע השבוע שכבר לפני קרוב לשנה הונח בפני ראש הממשלה דו"ח מפורט בסוגיית המנהרות. יתרה מזאת, עשרות דיונים התקיימו בנושא בפיקוד הדרום, במשרד הביטחון, במטכ"ל, אצל שר הביטחון וראש הממשלה ואפילו בקבינט. כולם הכירו את המודיעין ולכאורה כולם הבינו את פוטנציאל הסכנה. אם כך, מדוע נמנע הקבינט מאישור המלצתו של אלוף פיקוד הדרום לפעול נגד המנהרות כבר בראשיתו של המבצע בעזה?

דומה שהתשובה מצויה בעולמות התודעה. האיום היה ברור - ועל כל מנהרה שהתקבל לגביה מודיעין התנפלו כדי לאתר ולסכל - אבל הוא הפך למוחשי רק ביום חמישי לפני שבועיים, כאשר על המסכים במפקדות ראו בזמן אמת את צילומי המל"ט, שתיעדו את ניסיונם של 13 המחבלים שיצאו מפיר לא מוכר בדרכם לפיגוע בשטח ישראל. באותו רגע נפלו בישראל האסימונים, והמבצע הקרקעי יצא לדרך; ועדיין - רק בימים הבאים, כאשר מחבלים יצאו ממנהרות גם בבארי, בניר עם ובנחל עוז, התברר עד כמה עמוקה ומסוכנת התשתית המבצעית שבנה חמאס מתחת לאדמה.

נכון לאתמול אותרו 30 מנהרות התקפיות ברצועה. חלקן חצו את הגדר. 21 מהן כבר הושמדו, וביתר אמור צה"ל להשלים את הטיפול בימים הקרובים. ספק אם גם בסיום המבצע מישהו יודיע שהאיום הוסר כליל; התושבים והחקלאים יחזרו לנגב המערבי עם ספקות מובנים, שצה"ל ינסה להפיג בדרך הישנה והטובה: חיילים יאבטחו יישובים. גם הכוונה התמוהה לקצץ תקנים של רכזי ביטחון שוטף תבוטל, וסביר שבשטח גם ייפרסו עוד אמצעי תצפית והתרעה.

לרוע המזל זה הכסף הקטן. שלושה כאבי ראש גדולים בהרבה מחכים לצה"ל מעבר למנהרה הבאה: הצורך המיידי לפתח טכנולוגיה שתאפשר להתריע ולגלות מנהרות בשלב החפירה; החשש שמנהרות דומות כבר נחפרו על ידי חיזבאללה בגבול הצפון; והידיעה שהדרך היחידה לסכל באמת את האיום היא בהרתעה: כאשר יתקבל בפעם הבאה מידע מודיעיני על מנהרה שנחפרת יהיה על צה"ל להיכנס בכוחות גדולים לרצועה ולהשמידה. סביר שבפעמים הראשונות זה יעלה בלחימה, אבל אם ישראל תתמיד - הלקח יופנם.

טנק בשטח // צילום: אי.אף.פי

התקלות

אין מלחמה נטולת תקלות ונפגעים, ובהיבט הזה המערכה בעזה אינה שונה מקודמותיה. ובכל זאת, שלושה אירועים בולטים יחייבו תחקור מעמיק והפקת לקחים יסודית בתום הלחימה: הנגמ"ש של גולני שנפגע בדרכו לסג'עייה, לוחמי חטיבה 7 שנפגעו מפצצת מרגמה בשטח כינוס סמוך לגדר הרצועה, וכמה מהפיגועים שאירעו בעקבות חדירות מהמנהרות (בעיקר הפגיעה בחפ"ק חטיבה 188, שנע בשטח ברכבים לא ממוגנים, והפגיעה בחמשת לוחמי בית הספר לחי"ר בעמדה ליד נחל עוז).

צה"ל מיהר להפיק לקחים בעקבות האירועים האלה: הכנסת נגמ"שים "רכים" (M-113) לעזה נאסרה, והתנועה מותרת רק בכלים ממוגנים יותר - "נמרים" ו"אכזריות"; שטחי ההיערכות והכינוס של הכוחות הוסטו מחוץ לטווח המרגמות, ובכל זאת נשארו קרוב מספיק לגדר כדי לאפשר החלפת כוחות יעילה וכניסה מהירה לרצועה; וכל 

הפעילות לאורך הגדר ובמוצבי ה"פילדבוקס" שונתה מן היסוד.

בימים הראשונים של הלחימה עלו שאלות מהותיות באשר לכשירותו של צבא היבשה, שרובן קיבלו מענה. הכוחות השתפשפו במעלה הלחימה, צברו ניסיון וביטחון, וטור ההצלחות עלה משמעותית על טור הכישלונות. זה התבטא לא רק באומץ שגילו חיילים מול אויב נחוש, שנטמע היטב בשטח, ומול איומים מוחשיים כמו בתים ממולכדים, מכוניות תופת וניסיונות חטיפה; כל אלה הצטרפו לשיפור מתמיד בשיתוף הפעולה בתוך הכוחות וביניהם (חי"ר־שריון־חיל האוויר), ובניצול יעיל של המודיעין שזרם לכוחות בזמן אמת.

ולמרות זאת, יש שאלות שמחייבות תשובה. חלקן, כאמור, נוגעות לתקלות, אחרות - למבנה הצבא. צוק איתן הוכיח כי עוד מוקדם להספיד את הטנקים (מערכות "מעיל רוח" מצילות חיים), ומי שרוצה להכניס כוחות משוריינים לאזור לחימה צריך יותר "נמרים". לקחים אחרים נוגעים לשיטות הפעולה ולהכשרת הכוחות; איום המנהרות, למשל, הוכיח שצה"ל אולי יודע להשמיד אותן, אבל עם כל הכבוד למתקן האימונים, הוא רחוק מאוד מלהתמחות באמת בלחימה בהן.

 

כיפת ברזל בפעולה // צילום: אור מני

העזתים

באופן טבעי התעסקנו במהלך המלחמה יותר בנו - ברקטות ששוגרו, בחיילים שנהרגו, במנהרות שנחשפו - ופחות בצד השני, אבל שלהי הלחימה יביאו לכל בית בישראל גם את הטרגדיה האזרחית בעזה, שאותה הגדיר שלשום קצין בכיר כ"אזור מוכה אסון".

מעבר למניין הנפגעים (קרוב ל־1,400 הרוגים ו־8,000 פצועים) ולמספר הפליטים (כ־200 אלף), עזה שותקה תשתיתית. רשתות החשמל, המים והביוב נפגעו, והגבילו את היכולת להקל על האוכלוסייה. ביחד עם היקף הבתים שנהרסו התקשתה הרצועה לתפקד, ומצוקתה זיעזעה את העולם. למצב הזה היו השלכות מיידיות על שני הצדדים. חמאס מצא את עצמו תחת לחץ וביקורת גוברים מבית, ובאחת השיחות אף אמר בכיר בארגון כי (בסוף הלחימה) "השאלה שתישאל מולנו היא אם 1,000 הרוגים היו שווים את ההישג". 

נדמה שמבחינתו של האזרח העזתי התשובה לכך ברורה, אבל גם חמאס הרגיש את משמעותה. כאשר אנשיו מותקפים בגלוי בתחנות לחלוקת מזון ומשפחות של פעילים בכירים מקבלות כתף קרה משכנים ומחברים בעקבות ההרס שהביאו על שכונות מגורים - להנהגה בבונקרים קשה יותר לדבר על "עמידה איתנה". בישראל אמנם נוהגים לומר שלהנהגה הזאת אין שום בעיה להקריב אזרחים, אבל למטבע הזה יש גם צד שני: חמאס עלה לשלטון כתנועה אזרחית־דתית, ששואבת את כוחה מהעם, והקטסטרופה שהוא הביא על עזה עלולה לכרסם בבסיס הכוח שלו.

גם ישראל לא נמלטה מתוצאות המלחמה. בימים הראשונים עוד קיבל העולם בהבנה את זכותה של ישראל להגן על עצמה וביקר את חמאס על השימוש שהוא עושה באזרחים כ"מגן אנושי", אבל ככל שעלו המספרים והתמונות הקשות (בעיקר של ילדים הרוגים) זרמו מהרצועה, הנרטיב התקבע: ישראל היא הרעה, שהורגת חפים מפשע. 

התוצאות לא איחרו לבוא - מצורך להסכים תכופות להפוגות הומניטריות, דרך גינויים והחזרת שגרירים ל"התייעצויות" ועד לאיומים בהקמת ועדות חקירה ובהחלטות אנטי־ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם. חלק מהפעולות האלה לא היו משוללות מניעים אנטישמיים, בעיקר באירופה, אבל הנזק שלהן כבד: תדמיתית, כלכלית ואפילו אסטרטגית - בטווח המיידי, בצמצום מרחב הפעולה של צה"ל במבצע הנוכחי ובהסדרה בעזה, שחלק ממרכיביה עלולים שלא למצוא חן בעיני ישראל. ובעתיד, בלקח של כל אויב (טרוריסטי או מדינתי, דוגמת סוריה או איראן) שכדאי להעמיק ולהיטמע בקרב אזרחים.

הרמטכ"ל בני גנץ ומח"ט גולני רסאן עליאן // צילום: דובר צה"ל

הפוליטיקה

קשה להחמיץ את המילים הקשות שנשמעות בסביבתם של מי שניהלו את המבצע כלפי מי שהם מכנים בלעג "השותפים". היה מי שאמר כי הימין, שתבע בעבר את ה"שקט יורים" המפורסם כדי להשתיק ביקורת משמאל, התברר כבוטה יותר בביקורתו, עד כדי "ירי בתוך הנגמ"ש שמסכן את כוחותינו". הכעס העיקרי לא היה על התבטאויות שעמדו בניגוד לדברים שנאמרו או הוחלטו בחדר, אלא בעיקר על הנפצים שנזרקו בקביעות לאוויר, ובראשם הדרישה "לכבוש את הרצועה", למרות שכוונה כזאת לא עמדה על הפרק בשום שלב ערב המבצע או במהלכו. 

גם מי מבין השרים שהירהר בכך (ומדובר רק בחברי הקבינט) נסוג בעקבות המשמעויות שהציג צה"ל: שישה עד עשרה ימים להשתלטות על הרצועה, אבל שנתיים לפחות בניקוי שלה מתשתיות טרור. והמחיר - מאות הרוגים בצידנו ואלפים רבים בצד השני, תוך כדי הסתכנות בהבערת הגדה והעולם הערבי ופגיעה קשה ביחסים עם העולם המערבי, ובעיקר - הצורך לשלוט אחר כך לפרק זמן ממושך ב־1.8 מיליון פלשתינים.

לנתניהו וליעלון לא היתה שום כוונה, בשום שלב, להגיע לשם; גם כך החלק הקרקעי של המבצע נכפה עליהם. צה"ל, בהצגת הדברים, נדמה היה אף הוא כמי שליבו במזרח, בחזרה לשטח ישראל, ולא במערב - בהעמקת הלחימה לתוך עזה. בליבו, חשש הרמטכ"ל כי בסופה של ההרפתקה הוא יישאר לבד, עם האחריות ועם התוצאות. לכן הוא הקפיד לומר בכל נאום כי הוא "פועל" ו"ממלא" אחר הנחיות הדרג המדיני. היה מי שדימה זאת למסעדה: הם, הפוליטיקאים, הסועדים, והרמטכ"ל הוא מלצר, שתפקידו מסתכם בהגשת המנות.

בצה"ל סולדים מההגדרה הזאת, אבל דווקא משוכנעים שהמנות היו משובחות; בציבור, לעומת זאת, וגם בממשלה ובכנסת, יש רבים שחושבים שהן היו צריכות להיות יותר גדולות. ביום שאחרי, סביר שחלקם ינסו להקים ועדת חקירה או בדיקה, שתחפש אשמה ואשמים. לכל הנוגעים בדבר ברור שבין אם זה יקרה ובין אם לא, ההשלכות של המערכה בעזה על הרכב הממשלה ואפשר שגם על הרכב המטכ"ל - עשויות להיות מרחיקות לכת. 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו