זוכרים את הבאבה בובה? חורף 1991, מלחמת המפרץ. נפגעים כמעט לא היו, אבל הפחד באוויר היה חריג. טילים מעיראק, חשש לראשי נפץ כימיים, חדרים אטומים, ילדים במסיכות אב"כ. בסוף המלחמה נצרבה בזיכרון דמותו של מוני מושונוב כבאבא בובה ב"זהו זה", מסתלבט על הרבנים ש"הסבירו" לנו למה הכל קורה. בביתי עדיין יש קלטת VHS עם לקט מיוחד של תוכניות "זהו זה" שהוציאו בתום המלחמה - האמינו לי, זה לא מחזיר טראומה. מקסימום לא מבינים איך הצלחנו לצפות באיכות שידור שלידה מצלמות אינטרקום זה HD.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאורך ההיסטוריה הקצרה שלנו תוכניות שליד החדשות יצרו בזמנים קשים אתנחתא חשובה ונצרבו בזיכרון: "החרצופים" ש"העזו" להעלות את דמותו של יצחק רבין מגן עדן בשיא תקופת הפיגועים; "ארץ נהדרת" בלבנון השנייה (עם חיקוי נסראללה המיתולוגי); "ניקוי ראש" בעטה, נשכה והכעיסה, ותוכניות הילדים השונות שימשו מפלט לילדים, ולהורים, ברגעי לחץ לאומיים. אז אולי זה לא קריטי, יש אייפד וסמארטפון ו־VOD. ועדיין משהו חסר.
כבר עם חטיפת הנערים הפכו הערוצים המרכזיים לערוצי חדשות. לא ליד, לא בערך - שש בבוקר עד חצות, עם הפסקות קצרות לפי חומרת האירועים, של אולפן פתוח, מגיש תורן, מרואיינים מתחלפים. פעם זה בפורמט תוכניות בוקר, פעם בפורט של מהדורה, הקונספט לא באמת משתנה.
לא צריך להישאר בלוח שידורים רגיל, זה מובן. מאז 2006 לא היה כאן מספר נפגעים ישראלים רב כל כך. מה יקרה אם יהיה ספיישל שירים עצובים בתוכנית מיוחדת של "דה וויס"? מישהו ייפגע אם "סברי מרנן" תשודר, אם יעשו יומן צרכנות המתייחס לעסקים במלחמה? לא שחסרות בעיות נלוות שאפשר לטפל בהן. יש במקלטים גם אנשים שלא רוצים שהילדים יצפו בחדשות ויפחדו עוד יותר, והיו שמחים לצפות יחד, כל המשפחה, בשעת שידור שמשחררת את העצבים המתוחים.
ללוח השידורים האחיד יש, מן הסתם, סיבה כלכלית. אין כמעט פרסומות בתקופה הזו, הפקות רבות נעצרו או בוטלו, ההפסדים גדולים, עובדים רבים בטלוויזיה הוצאו לחופשות. אין הצדקה כלכלית לשדר הכל כרגיל, גם אם היו רוצים. אולי אני טועה, אבל אני מאמין שלמנכ"לי הזכייניות יהיה קל יותר לדרוש את כספי הפיצויים מהמדינה עוד לפני מכולות באשקלון.
ויש סיבה אחרת - מדאיגה יותר מהפן הכלכלי. פחד. פחד מהציבור, פחד מהתגובות. כל עובד בגוף תקשורת מכיר את זה בשנים האחרונות - אתה לא רוצה להיות בצד שחוטף. לינץ' ציבורי מבורך לפעמים, וקטלני במקרים אחרים. בכל רגע שבו יושבים באולפן ומקשקשים, לא משנה על מה מדברים, כולם חוזרים הביתה בשלום. אף אחד לא רוצה להיות זה שממצמץ ראשון, שמנסה לעשות משהו אחר. לחטוף התקפה אינטרנטית־פוליטית על כך ש"איך החוצפנים האלה לא מבינים שאנחנו באבל/ במלחמה/ במצב חירום", לא עושה טוב. במצב קצת פחות עדין לפחות "ארץ נהדרת" היו עושים תוכנית ספיישל. היום הם מבינים שכמעט לא משנה על מה יצחקו שם, הקללות יגיעו עוד לפני סוף התוכנית.
ואחרי שהשלמנו עם כל זה, בקשה: החזירו לנו משהו מהשיגרה, אפילו קטן. איזה דנה רון בספיישל אסטרולוגיה חד פעמי. מת לדעת מה אומרת מפת הכוכבים של הנייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו