לא בטל בשישים

לפני כשנה, כשנודע שפורטיס מצטרף כשופט לריאליטי המוסיקלי "אקס פקטור" הורמו לא מעט גבות בקרב מעריציו הוותיקים, והיו גם כאלה שראו במהלך הזה כמעט בגידה, או מעבר "לצד השני", של המסחור באמנות. אמן כמו פורטיס, לדעתם, מן הראוי לו ללכת בדרכו העצמאית, ולא להתפשר עם דרישות המשחק והכסף הגדול. עוד לפני ששודרה תוכנית אחת בהשתתפותו כבר היה ברור למתנגדים ש"הוא מכר את עצמו", ו"בטח זה ישפיע על המוסיקה שלו", וזהו זה, עוד אכזבה מכיוונו של אחד מגיבורי ילדותנו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני דווקא שמחתי בשביל פורטיס, וקיוויתי שהשמועות על הבוחטה שעושים שופטי הריאליטי הן נכונות. אחרי כל כך הרבה שנים שהוא מקפיד באמת לא לעשות שום דבר שאינו שלם איתו אמנותית, ולמרות כל התהילה האמנותית לא נראה לי שהוא התעשר אי פעם מהעשייה שלו, הגיע הזמן שהוא יראה קצת נחת. אמרתי את זה עליו, וחשבתי על כל הדור שלנו. כן, פורטיס ואני בדיוק בני אותו דור, ילידי 1954 (הוא צעיר ממני בשלושה חודשים) שהספיקו "לחטוף בומבה" (כדבריו) מבחינה נפשית במלחמת יום כיפור. שנינו התחלנו את "הקריירה", או לפחות את דרכנו המקצועית, בשנת 1975, הוא בהופעות הראשונות במה שיוביל לאלבום הבכורה שלו "פלונטר", ואני כעורך מוסיקה בגלי צה"ל שחולם להיות הכי טוב בתחומו. בשבוע שעבר חגג פורטיס יום הולדת שישים, ואני נזכר בשמחה גדולה ובגעגוע בתחילת הדרך, בסוף שנות השבעים.

מאוד רצינו, כל אחד לחוד, "להיות מיוחדים", לא ללכת בתלם, לא להיות כמו כולם. ב־1979 כשפורטיס הוציא את האלבום הראשון שלו, אני התחלתי גם להגיש תוכניות רדיו שערכתי (מאוחר בלילה, לא להפריע לאף אחד) וגם התחלתי לכתוב בעיתון. את הביקורת (החיובית) היחידה על "פלונטר", שהתפרסמה ב"מעריב" כתבתי אני, והיא הסתיימה במשפטים הבאים:

"הנושאים עליהם שר פורטיס בהחלט אינם מקובלים בעולם התקליטים שלנו. בעיות 'הדור הזה', שימוש בסמים, חיפוש עצמי, תסכול ומחאה נגד כלי התקשורת, וכל זאת בשפה בוטה, כמעט הפגנתית. פורטיס מוכיח שהוא יכול להיות זמר רוק מעולה, ולדעתי צפוי לו עתיד גדול בתחום זה, אם רק יצליח להשתחרר מה'פלונטר' הכובל אותו לתדמית של 'זמר פנק'".

הרגשתי אז שפורטיס הוא דובר הדור שלי, שאנחנו רוצים להיות, כל אחד בצד שלו, "הגל החדש" במוסיקה המקומית. אנחנו הלא יפים, אלה שלא יודעים לעשות את זה "נכון" וגם לא כך רוצים, אלה שמוכנים שלא יאהבו אותנו ובלבד שנהיה יוצאי דופן.

לא שלא אהבתי את אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ותמוז וכוורת, אבל רמי פורטיס, שהיה החשמלאי בהופעות של תמוז וגם הופיע בהפסקה של ההופעה במועדון צוותא, היה ממש אני. הזדהות מוחלטת. במיוחד כשהשיר ששר באותן הופעות, "אינקובטור", מורכב מאותיות השם שלי.

גם שלושים וחמש שנים אחרי, "פלונטר" עדיין שונה וזר להוויה המיינסטרימית, וקשה לתפוס עד כמה הוא היה שונה מכל מה שנחשב אז מקובל במוסיקה הישראלית בזמן אמת. עד כמה נחשב פורטיס לעוף מוזר, לעב"מ שלא מהעולם הזה, למשוגע. בישראל של סוף שנות השבעים לא היתה "סצנת מועדונים" ובתקשורת המשודרת והכתובה לא היה כמעט מקום לעיסוק במוסיקת רוק "רגילה", שלא לדבר על מוסיקת שוליים. לא ביקורות, לא סקירת הופעות, לא ראיונות, בטח לא התייחסות ליוצרים מהשוליים כאל גיבורי תרבות. עיתון "העיר" התל־אביבי והגישה החדשה לנושא הגיעו רק ב־1980.

דווקא על הרקע הזה הביא רמי פורטיס לשינוי ברוק הישראלי, שינוי שעיקרו הפניית תשומת לב רבה יותר לשוליים ופתיחת דלת לאמנים ולסגנונות שלא היו חלק מהזרם המרכזי. בלי שהתכוון לכך הוא עשה מ־ה־פ־כ־ה בעצם היותו מה שהוא. עצם הוצאת האלבום היתה הצלחה, של פורטיס ושל חברת התקליטים ששמה לב אליו. הצלחה שהשפיעה על דור שלם של יוצרים ומבצעים בשנות השמונים והתשעים. החל בלהקות של סצנת "דאון טאון תל אביב" - כרומוזום וז'אן קונפליקט ששרו בג'יבריש; דרך מינימל קומפקט באירופה, ואחרי זה עם ברי סחרוף באלבום "סיפורים מהקופסא" ובשאר הפקות פורטיסחרוף. היו גם אלבומי סולו, "האחים פורטיס", האלבום "רץ על הקצה" עם שלומי ברכה, ועוד ועוד ועוד.

עם השותף הנצחי, ברי סחרוף // צילום: קוקו

פורטיס כל הזמן מחפש, הוא כל הזמן מוצא דרך חדשה. לא במקרה נבחר השיר מתוך אלבום הבכורה שלו, "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", לפתוח את שידורי ערוץ "מוסיקה 24" באמצע 2003. האנטי ממסדיות של "פלונטר", כמו חלק ניכר מהשירים בו, נשארה טרייה ומדליקה ומאוד רלוונטית גם הרבה שנים אחרי שהקדימה את זמנה.

מאז אני איתו, באש ובמים. ככה זה באהבת אמת. גם בתקופות המצליחות יחסית, וגם בהרבה מאוד תקופות שזה פשוט לא הלך, שאף אחד לא בא להופעות, שאף אחד לא רצה להשמיע. ואני נאמן לו לא (רק) מתוך אמונה עיוורת, לא מפני שהחלטתי ככה בגיל 20 ואני לא מוותר, אלא משום שפורטיס, יותר מהרבה מאוד אמנים שאני מכיר, כל הזמן משתנה, מתפתח, עושה את זה אחרת, ממשיך לעניין. ואני מאחל לו, ומקווה (גם לעצמי) שיהיו לו עוד הרבה שנים פוריות. זה טוב למוסיקה הישראלית.

מלכה שפיגל, סמי בירנבך, רמי פורטיס וברי סחרוף באיחוד של מינימל קומפקט ב־2001 // צילום: משה שי