ההצגה "נופל מחוץ לזמן" מנסה לעבד את ספרו החד־פעמי של דויד גרוסמן לבמה. הספר, שנכתב בעקבות אסון נפילתו של אורי, בנו של הסופר, במלחמת לבנון השנייה, הוא עיסוק מיתולוגי־פואטי בהתמודדות עם האבל. גרוסמן בדה סט של דמויות בעלות מאפיינים מוכרים, אבל הקפיד למקם אותן במקום ובזמן שמטשטשים את זהותן.
בגירסת הספר מתלכדים קולותיהם הכואבים של דוכס ומתקנת רשתות, סנדלר ומיילדת, מורה לחשבון וסופר, לכדי זעקה אחת שקטה והרמונית. בגירסה של תיאטרון גשר משהו באיזון העדין, שידע לייצר סופר גדול כמו גרוסמן, השתבש לחלוטין.
קשה להבין מדוע יחזקאל לזרוב המוכשר כל כך, שהופקד על הבימוי, איבד את מוסרות האיפוק והסיר את המנעול מעל כל טריק בימתי אפשרי. הצופים מתחילים מחוץ לאולם, על הכביש ביפו. נכנסים פנימה לחלל קטן ומתבקשים לעטות אוזניות כמו בני תשחורת במסיבה. אחרי נאמבר של דורון תבורי המעולה וליליאן רות, מניחים את האוזניות ועוברים לשבת בכיסאות.
אבל אז מתברר שאת מחצית הזמן צריכים הצופים להעביר בסיבוב פלג הגוף העליון 180 מעלות אחורה, משום שבין הכיסאות של האולם החצי ריק מתחבאות דמויות עם סימבוליקה כזאת או אחרת, כעין רפלקציה למתרחש על הבמה.
וזה לא הסוף. אחרי זמן מה אנחנו מתבקשים לפנות את המושבים ולעלות ליציע לנאמבר אחרון (ושוב מצוין) של דורון תבורי ולעבודת וידאו מרשימה.
אני מאוהביו של לזרוב המוכשר, גם כשחקן וגם ככוריאוגרף. מנעד הביטוי המרשים שהוא מפגין בהצגה מעיד, ללא ספק, על כישרונו הפוטנציאלי כבמאי, אבל במקרה של "נופל מחוץ לזמן" בחירות תמוהות פוגעות בתוצאה. לזרוב וצוות השחקנים יודעים לעצב כמה רגעים חזקים ומרגשים באמצעות תאורה מדויקת, עבודת גוף נהדרת ותשומת לב עילאית לתפאורה. חבל שהם לא הצליחו לייצר משהו נקי מרעשי רקע סגנוניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו