זהו. אני עם סרטי ה"רובוטריקים" גמרתי. זו היתה המחשבה היחידה שחלפה בראשי בזמן שעשיתי את דרכי אל מגרש החניה בתום ההקרנה של "רובוטריקים 4".
זו לא הפעם הראשונה שאני נודר נדר שכזה. גם ב־2009, אחרי שצפיתי ב"רובוטריקים 2", שהיה לטעמי אחד משוברי הקופות הגרועים והמטופשים ביותר בכל הזמנים, הצהרתי שלא אצפה בסרטים נוספים בסידרה הארורה הזאת. כמובן, התנקנקתי והלכתי לראות את "רובוטריקים 3", שיצא כמה שנים לאחר מכן (ושהיה טיפ־טיפה פחות גרוע מהחלק השני). אבל כעת, עם נחיתתו של הפרק הרביעי בסידרה, שבנו לנקודת האפס. למקום שבו אני יושב במשך כמעט שלוש שעות(!!!) באולם חשוך ומקלל את מייקל ביי, המאסטר־מיינד השטני שאחראי לכל סרטי הסידרה. כי ברצינות, מה זה הקשקוש האידיוטי הזה? שמישהו בבקשה יסביר לי. אני באמת לא מבין.
כפי שאני רואה את זה, "רובוטריקים 4" הוא האנטי־קולנוע בהתגלמותו. הפשעים שלו רבים מכדי שנוכל למנות את כולם, אז בואו פשוט ננסה להתרכז בעבירות הבולטות ביותר. לשם התחלה, למרות שהוא נמשך כמעט שלוש שעות(!!!), אין בו אפילו רגע אחד שתיקחו איתכם הביתה למזכרת. פשוט כלום. לשם המשך, אין בו בדל של שנינות או תחכום או כיף. רק קקופוניה מתישה ועבשה. אם לא די בכך, העשייה שלו מגושמת, מכוערת ונטולת המשכיות; האפקטים שלו אינם מחדשים ואינם מרשימים; סצנות האקשן שלו חסרות כל קוהרנטיות; אף אחת (אף אחת!!) מהבדיחות שלו לא מצחיקות; הדמויות האנושיות שלו חלולות ורדודות; הדמויות הרובוטיות שלו מעצבנות ואנטיפתיות; והסיפור שלו... ובכן, הסיפור שלו פשוט לא ראוי להיקרא סיפור. עכשיו קחו את כל זה, והכפילו בשלוש שעות.
כפי שאולי שמעתם, הסרט החדש אמור להיות Reboot שמוציא את הסידרה לדרך חדשה. לראיה, שיה לה־באף, שכיכב בשלושת הסרטים הראשונים, הוחלף במארק וולברג, ובמקום להתמקד בעלילותיו של נער נוירוטי, מפונק ובלתי נסבל, כעת הגיבור הוא אלמן טקסני תפרן שרק רוצה להצליח לשלוח את בתו המתבגרת (והלוהטת!) לקולג'. אבל השינוי הדרמטי הזה לא באמת משנה שום דבר.
באופן מפתיע, וולברג - שחקן לא רע בדרך כלל, שדווקא היה בסדר גמור ב"רווח וכאב", קומדיית האקשן חסרת הרגישות שביי ביים בשנה שעברה - מגיש פה את ההופעה הכי דלוחה שלו מאז "ביום שזה יקרה" ("The Happening"), של
מ' נייט שאמלאן. והדמות שנכתבה עבורו היא שילוב מגוחך ובלתי אפשרי בין גבר כל־אמריקני ממעמד הפועלים (קומפלט עם טנדר, כובע בייסבול, דגל אמריקה מתנפנף מהמרפסת ובקבוק בירה ביד) ובין מהנדס חנון שממציא דברים כאילו היה ד"ר אמט בראון. במילים אחרות, יש מצב שקצת היינו קשים מדי עם שיה לה־באף. הוא אמנם לא הפסיק לגמגם ולהיות נודניק, אבל כנראה יש משהו בסרטים האלה שפשוט שואב את כל הכישרון מגופו של מי שמככב בהם.
אחרי פתיחה מרוחה ובלתי נגמרת, שמציגה בפנינו את גיבורינו החדשים, מבקשת מאיתנו להזדהות עם מצוקותיהם הכלכליות (תוך כדי שהיא מקפידה שלא לפסוח על אף קלישאה) ומסבירה לצעירי טקסס כיצד יוכלו לשכב עם קטינות בלי להסתבך עם החוק(!), וולברג מתחיל לעבוד על איזו משאית ישנה ומצ'וקמקת שמצא, בתקווה שיוכל לפרק אותה ולמכור את רכיביה. אבל מה אתם יודעים. זו לא סתם משאית. זהו אופטימוס פריים, מנהיג הרובוטריקים!
עד מהרה השניים הופכים לחברים הכי טובים. אבל לפני שהם מספיקים להכיר אחד את השני לעומק, יחידת חיסול ממשלתית, המונהגת בידי קלסי גראמר ("פרייז'ר"), פושטת על החווה ומאיימת לרצוח את בתו המתבגרת (והלוהטת!) של וולברג אם לא יסגיר את אופטימוס לידיהם. אוף כבר עם הממשלה הזאת! אל תדאגו, אופטימוס כבר יראה להם מה זה.
מכאן מתחיל מרדף ארוך ומשעמם בחיפוש אחר "הזרע". אל תשאלו אותי מה זה "הזרע", כי אין לי שמץ של מושג. אבל אני מניח שלא מדובר בפריט בעל חשיבות פחותה או יתרה מ"הקובייה" (שאחריה רדפו כולם ב"רובוטריקים") או מ"מטריקס המנהיגות" (שאחריו רדפו כולם ב"רובוטריקים 2").
על כל פנים, לוקח לאופטימוס, לוולברג ולסייד־קיקים הרבים והמיותרים שלהם די הרבה זמן למצוא את מה שהם מחפשים, ובשלב מסוים, החיפוש מעביר אותם לסין ולהונג קונג, שם ניתנות להם שפע של הזדמנויות לפוצץ דברים, לספר בדיחות גרועות, לשחרר הצהרות תמוהות ("אני בלרינה שמנה שמשספת גרונות!" צועק אחד הרובוטים בלהט הקרב) ולהצטלם על רקע גורדי שחקים של תאגידים מקומיים שתרמו כמה מיליונים טובים לקופת התקציב של הסרט.
פה ושם גם מתבצעות עצירות התרעננות קצרות לצורכי אקספוזיציה, אבל תאמינו לי, כמה שלא תנסו להבין על מה לעזאזל הם מדברים, הכל יישמע לכם כמו ג'יבריש (מה שכן, אני יכול להגיד לכם שיש משהו שנקרא "רובוטריקיום", ושזה הדבר שכולם צפויים לרדוף אחריו ב"רובוטריקים 5". אני לא יכול לחכות!).
"רובוטריקים 4" מעורר געגועים עזים לסרטיו הראשונים של ביי ("בחורים רעים", "הפריצה לאלקטרז", "ארמגדון" ואפילו "בחורים רעים 2"). ובכוחו לגרום ל"פסיפיק רים", סרט הרובוטים הענקיים נגד המפלצות הענקיות של גיירמו דל טורו מהקיץ שעבר, להיראות כמו "אפוקליפסה עכשיו". לאורך כל הדרך, ביי כמעט לא מוריד הילוך. אבל ההתרחשויות שמוצגות על המסך הן לא יותר מבליל אגרסיבי ועילג של כדורי אש, רסיסי זכוכית, CGI, צעקות ותוכן שיווקי. בתוך כך, ביי מפגין אנאלפבתיות מוחלטת בכל מה שקשור לשפה ולתחביר הקולנועיים. אי אפשר להבין מי נלחם נגד מי, אי אפשר להבין איפה כל אחד נמצא בתוך המרחב של הסצנה, ולא פעם קורה שאין שום קשר בין שוט אחד לשוט שבא מייד אחריו. זו אמנם תופעה שכיחה בסידרת הסרטים הזאת, ובכל זאת, כאן הדבר נלקח לשיאים חדשים.
"אני צריך שתסתכל על הג'אנק ותראה את האוצר!" צועק אופטימוס פריים בחידתיות לאחד מהחבר'ה הנאמנים שלו בשלב מתקדם של הסרט. אבל אין שום דרך להיענות לבקשתו. גם כי לא ברור על מה לעזאזל הוא מדבר. אבל גם, ובעיקר, כי איך שלא תסתכלו עליו, מקומו הראוי היחיד של "רובוטריקים 4" הוא בפח.
"רובוטריקים 4" ("Transformers: Age of Extinction"), במאי: מייקל ביי. ארה"ב/סין 2014.
מאה בקידום עצמי
מצד אחד, אני מאוד שמח, נרגש ומוחמא מכך שהתסריטאית/במאית המוכשרת טליה לביא בחרה לשלב שיר של להקתי הישנה, "פוריטנים צעירים", בפסקול של סרטה החדש, "אפס ביחסי אנוש". מצד שני, אני קצת מבואס מכך שהדבר ימנע ממני לפרוט בפניכם את כל הסיבות שבעטיין כל כך כדאי לכם לצפות בסרט המצחיק, העצוב והמצוין הזה.
עם זאת, במקרה דנן, אתם לא באמת זקוקים לי כדי לדעת שמדובר באחד הישראליים הטובים (והמהנים) ביותר שנעשו כאן בשנים האחרונות. פרס הסרט הטוב ביותר שהוא קטף בפסטיבל טרייבקה האחרון, שלל הסופרלטיבים ששפכו עליו העמיתים שלי וההמלצות הנלהבות של הקהל שכבר הספיק לצפות בו יעשו את העבודה במקומי. בקיצור, תאמינו להייפ. הפעם הוא מוצדק לחלוטין.
2.jpg)
"אפס ביחסי אנוש", כתבה וביימה: טליה לביא. ישראל 2013
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו