סרטן בפוטושופ

ב"אשמת הכוכבים", הפנטזיה הרומנטית־מורבידית־שמאלצית החדשה שמבוססת על רב המכר של ג'ון גרין, שני אמריקנים צעירים, יפים ועשירים מתאהבים זה בזה. הטוויסט? שניהם חולים בסרטן.

אף על פי שהבטיחו לי שהסרט הזה יגרום לי להזיל נהר של דמעות, עלי להודות שהעיניים שלי נותרו יבשות לאורך כל הדרך. יותר מכך, בשלב מסוים סיפור האהבה הסטרילי והמשעמם שנרקם בין הייזל (הכוכבת העולה שיילין וודלי) לגאס (אנסל אלגורט), שני גיבורי הסרט, כל כך עלה לי על העצבים שכבר ממש חיכיתי שאחד מהם ימות.

הבעיה העיקרית שלי עם "אשמת הכוכבים" היא שקשה למצוא בו זכר לחיים האמיתיים. הנאהבים הצעירים שניצבים במרכזו פוטוגניים מדי, חכמים מדי ומושלמים מדי, והם מקשקשים את עצמם לדעת כאילו הוציאו אותם בזה הרגע מאופרת סבון לנוער שתוסרטה בידי קווין וויליאמסון ("דוסון קריק").

כאשר השניים אינם עסוקים בלהביט זה בעיני זה באופן ממושך, הייזל וגאס מגישים שלל מונולוגים רגשניים ומתוסרטים עד זרא (על רקע שירים נוגים של להקות שמנסות להישמע כמו קולדפליי), משתמשים במטאפורות מטופשות (גאס, למשל, מתעקש להסתובב עם סיגריה לא דלוקה בפיו, כדי להזכיר לעצמו שהוא אדון לגורלו, או משהו כזה), ואומרים דברים מעצבנים כמו "באופן מילולי" ("Literally").

על כן, אין זה מפתיע שבמרכז העלילה ניצב מסע משותף לאמסטרדם, בעקבותיו של סופר הולנדי מסתורי שכתב את הספר שהייזל הכי אוהבת. מה שכן קצת מפתיע, לעומת זאת, היא העובדה שהיו מי שסברו שזה יהיה רעיון טוב למקם את שיאו הרומנטי של הסרט בבית אנה פרנק. מה קרה? אי אפשר היה למצוא מקום קצת פחות מתאים ומכובד להתמזמז בו? נגיד, אושוויץ?

יכול להיות שאני טיפ־טיפה מחמיר עם הסרט הזה. בכל זאת, אני לא בדיוק קהל היעד שלו. אבל קצת מטריד (ומרגיז) להיתקל ביצירה העוסקת בנושא כה רציני, רגיש ואמיתי, שמרשה לעצמה להיות כה בוטה ושקופה במניפולציות ובפנטזיות הפוטושופיות שלה, וכה מנותקת מהמציאות.

אם הייתי ילדה בת 12, אני מניח שזה היה מפריע לי פחות. אם הייתי ילדה בת 12, אני גם מניח שהייתי חושב שאנסל אלגורט הוא חתיך הורס וסופר־רגיש, וחולם על כך שהוא יופיע לפתע למרגלות מיטתי, ילחש באוזניי מטאפורה מטופשת או שתיים, וייקח אותי לבית אנה פרנק. אבל מה לעשות שאני לא ילדה בת 12. ומה לעשות שסרטן - או אנה פרנק, לצורך העניין - הם לא נושאים שמעלים אצלי אסוציאציות רומנטיות־קיטשיות.

ציון: 4