המבצע שהיה צריך לקרות גם בלי החטיפה

אלמלא חטיפת שלושת הנערים היה מתרחש מבצע "שובו בנים" עקב אירוע דומה

מבצע צודק ונחוץ. חיילי צה"ל באחת הכניסות לחברון // צילום: GettyImages // מבצע צודק ונחוץ. חיילי צה"ל באחת הכניסות לחברון

מבצע "שובו בנים" ריחף באוויר זמן רב. אלמלא חטיפת שלושת הנערים היה מתרחש עקב אירוע דומה. הפלשתינים רקחו אותו - בהפסקת המשא ומתן המדיני ובהקמת ממשלת האחדות עם חמאס ובשביתת הרעב של האסירים הביטחוניים ובמהומות שהולכות ומחריפות מדי שבוע בהר הבית. זהו מבצע צודק ונחוץ, וראוי לשפת ההגדה:

אילו החזיר לנו שלושה בנים אהובים בריאים ושלמים - דיינו; ואילו הוסיף עליהם את המחבלים החוטפים לכל ימיהם בכלא - דיינו; ואילו העניק לצה"ל הזדמנות לפגוע בתשתית חמאס ההולכת ונבנית לאיטה ביהודה ובשומרון - דיינו; ואילו חילץ את אבו מאזן מהצבת של ממשלת האחדות הפלשתינית - דיינו; ועל אחת כמה וכמה שרוב המטרות האלה גם יחד הן בהישג יד - דיינו, ושוב דיינו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

רק שנערים היינו וגם זקנו, ואירועי מלחמות התקומה מוכרים לנו ככף ידנו מאז הקמת המדינה ב־48' ועל כולם חל "חוק התפוקה השולית הפוחתת", שמקורו בכלכלה האקדמית והוא תקף בכל תחומי החיים: לקראת סיום כל פעילות מגיע שלב שבו ההשקעה הולכת ונעשית כבדה יותר ויותר, והתמורה הנוספת פוחתת בהתמדה.

הפרופסור האגדי דן פטינקין, שעלה מאוניברסיטת שיקגו לירושלים והביא בכנפיו את הכלכלה המתמטית המודרנית, הסביר זאת לסטודנטים בגבעת רם: בעונת קטיף העגבניות רוצים בעלי השדה לסיים את המלאכה במהירות. בהוסיפם עובדים יותר מהנחוץ הם משקיעים עוד כסף בשכרם ומקבלים פחות תוצרת מפני שמרוב צפיפות הפועלים דורכים איש על כפות הרגליים של רעהו, ויש פקקים בדרך לארגז שבו נאספת התוצרת.

כך גם עתה. להכות בחמאס ככל הנדרש וככל האפשר ולא להרפות בגלל זוטי דברים, אך לא לעבור את הגבול שלאחריו יחושו המחבלים בעזה וברמאללה כי אין להם מה להפסיד, ועדיפה מבחינתם אינתיפאדה שלישית. מפני שעדיף לנו למנוע אינתיפאדה בלי מחיר מאשר לנצח בה במחירי התפוקה השולית הפוחתת.

כור מחצבתנו

הרוע מתחרה בכיעור ומתערב בו בבלוגים ובמקלדות של שמאלנים קיצונים, שכותבים באטימות לב ובזדון על אחים אהובים הנוסעים בטרמפים מליבו של גוש עציון.

זה אותו גוש שנקנה בכסף מלא בתקופת המנדט הבריטי; אותו כפר עציון שבו לא סתם נהרגו יהודים במלחמה אלא נטבחו בדם קר כמו בבאבי יאר ב־48' והאירוע לא נלמד כראוי בבית הספר.

אם גם גוש עציון הוא בעיני השמאלנים המנוכרים אחוזה זרה - מה הם עושים בארץ הזאת? לא, חלילה, שרצוי לראותם בלכתם מכאן; בשום אופן לא. אם הם לא יעשו תשובה - עוד לא אבדה התקווה שבניהם יחזרו אל כור מחצבתה של הציונות.

בכל זאת אני מסכים עם המסקנה המעשית. נכון, צריך לייתר את הטרמפים, להוציאם מחוץ לחוק כמו בצה"ל, ולכן ההשקעה בתחבורה ציבורית אשר תבטיח בסיס לתנועה זורמת - היא יעד ראשון.

במחיר מבצע "שובו בנים" - אפשר היה לממן כלי רכב רבים. הציבור יתרום את האוטובוסים, והרשויות המקומיות ביהודה ובשומרון יתפעלו את הקווים ויממנו אותם בכרטיסים מסובסדים.  

לשמור על ה־95%

נכון עשה מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בהקימו צוות לבדיקת הפאשלה של המוקדן בקריית־ארבע, שלא התייחס ברצינות הראויה ללחש "חטפו אותי" המצמרר מפי נער לכוד. בפועל, אין צורך ממשי בצוות הבדיקה. זו סתירה שיש לה גישור.

אין צורך - מפני שהכל ברור. מוקדן שמוצב בהתמדה במקומו; שמתרגל לקריאות טלפוניות כוזבות והזויות לילה אחר לילה; ושכמו כל חייל בשמירה מקווה ומאמין כי תקיפת הפתע של האויב לא תתרחש דווקא במשמרת שלו - נופל קורבן לשאננות, לשיגרה, לעייפות.

ועדת הבדיקה לא תגלה משהו שאינו ידוע. היא תחשוף ליקויים מוכרים. יעדה - להוביל לענישת האחראים. ענישה לא כדי לפגוע בהם, אלא כדי להרתיע את הבאים אחריהם.

הענישה נדרשת כדי ללחום בהצלחה יחסית בשיגרה ובעייפות ובשאננות שהם אויביו של כל חייל על משמרתו ומוקדן ליד הטלפון ואפילו רופא בחדר המיון. 

יש לבעיה הזו פתרונות חלקיים. למשל, להחליף בהתמדה עמדות שמירה והאזנה. להביא בפרקי זמן קצרים אחראי חדש למשמרת. לכלול בכל לילה שילוב של מנוסים וטירונים: אלה מכירים את החומר ואלה דרוכים ומודאגים, והצירוף יעיל.

צריך לחקור ולבדוק ולהעניש - לא מפני שלאחר מכן ההישגים יהיו מוחלטים, 100 אחוזים, אלא כדי שהם יוסיפו להיות 95 אחוזים כמו עד כה.

שום גדר הפרדה ומכ"ם וסיור אינם חסינים מחורים ברשת. החקירה והעונש נועדו במבט מפוכח רק למנוע את הרחבתם.

קידום לחשוד

בצלאל טרייבר חשוד בהעברת מידע מלשכת אהוד ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי. הוא נשלח לשלושה ימי מעצר־בית. יותר מכך אסור לחשוף בשל צווי איסור פרסום.

הדבר לא הפריע למשרד הביטחון להימנע מלהוציאו לחופשה עד גמר החקירה. מילא, אבל בעיצומה של החקירה הוחלט למנותו גם למנכ"ל הממונה על ענייני העורף. התעניינות תקשורתית ריככה את הקידום. עד לגמר החקירה ימונה רק כממלא מקום המנכ"ל. 

המנכ"ל הקבוע של משרד הביטחון דן הראל, שכיהן כסגנו של אשכנזי במטכ"ל, צריך היה למנוע את המינוי עד לסיום החקירה. קידום תחת חקירה באזהרה אינו תקין. 

גם ראש המלמ"ב אמיר קין נחקר באזהרה, שמסר מידע לחברו אשכנזי. הוא ממשיך בתפקידו. גם זה לא תקין. בכל זאת יש הבדל בין מי שממשיך בתפקידו תוך כדי חקירה לבין מי שמעניקים לו קידום בלי להמתין לתוצאות (עם זאת, לזכותו של קין - אני מכיר היטב נושא מרכזי שבו העדיף את האמת על חברותו עם אשכנזי).

ידוע לכל כי יהודה וינשטיין רוצה לסיים את החקירה, ולהגיע לסיכום כלשהו על כתב האישום נגד בועז הרפז, ולטאטא ולסגור את התיק. הרי זכור כיצד התדפק מיכה לינדנשטראוס על דלתותיו שיפתח בחקירה ווינשטיין סירב. 

גם מי ששימש אז פרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, ונחקר עתה באזהרה לא שש לסייע בחקירה, שהביכה את ידידו אשכנזי. הכל היה גווע אלמלא הפצ"ר הנוכחי דני עפרוני העמיד את וינשטיין על משמעות ההקלטות שנתפסו בלשכת אשכנזי וכפה על ראש הפירמידה את עריכת החקירה הנוכחית.

להערכתי, בסופו של יום הנטייה למנוע את מיצוי הדין תגבר ווינשטיין יסגור את התיק. הלוואי ואתבדה. אך ראוי לשמור על מראית עין שהחקירה מתנהלת לפי הכללים הראויים. חשוד לא רק ממשיך בתפקידו אלא עולה בדרגה בעיצומה של חקירה? זה שיא־שפל חדש.

גמר חתימה

כל ימות השנה מטיפים פעילים חברתיים ופוליטיים שקדושת החיים מעל לכל, לפני הכל. עד שהאקסיומה הזאת מתנגשת באינטרס של הטרור הפלשתיני.

האסירים הביטחוניים־מינהליים רוצים לכפות על ישראל לשחררם. לפיכך פתחו בשביתת רעב. ישראל אינה מעוניינת שימותו בכלא. היא יוזמת חוק שבתנאים מסוימים מאוד יהיה אפשר להאכילם בכפייה. בשם קדושת החיים. בדיוק ברגע זה קופצים הרופאים בכללם ופעילי הפלשתינים בפרט ומביעים התנגדות. מזון לשובת הרעב, הם יודעים לומר, הוא עינוי.

בעיקר הם טוענים כי יש לאדם ריבונות על גופו. זה נכון. רק שלפי ההיגיון הזה, אם אראה אדם המתכוון לקפוץ אל מתחת לגלגלי רכבת או מגשר גבוה אסור לי לאחוז בידו ולמנוע ממנו את ההתאבדות, מפני שלא קיבלתי את רשותו לגעת בו. בדיחה צבועה.

נכון שהמעצר המינהלי הוא צרה־צרורה ואסור לעשות בו שימוש אלא אם כלו כל הקיצין. אך הדיון עוסק במצב נתון. הם רוצים לאנוס את הממשלה לשחררם והיא מסרבת ביודעה מי הם, ושביתת הרעב שלהם לגיטימית, אבל חובת השלטון למנוע את מותם לגיטימית לא פחות.

המזער הוא שהעצירים האלה יחתמו במעמד בני משפחותיהם על בקשה לא להציל את חייהם. כמו חולה סופני שדורש לא להנשימו באורח מלאכותי. או־אז תוכל ישראל לנהוג בהם כפי שפעלה מרגרט תאצ'ר נוכח הטרוריסטים מצפון אירלנד. היא לא הנידה עפעף במותם.

מניית זהב

לממשלה יש "מניית זהב" בחברת צים. היא צריכה שינויים ותיקונים, אבל בעלי חברת הספנות רוצים לבטלה. אם לא תהיה מניית זהב - תהיה צים מכרה זהב בעת מכירתה.

אך ח"כ זאב אלקין - נתמך בח"כים כמיכל בירן ובחוות דעת של האלוף במילואים גיורא איילנד, ובגמגום של משרד הביטחון עד

שהתעשת - יזם דיון בוועדת החוץ והביטחון, שנועד לסכל את בקשת הבעלים.

מניית הזהב מבטיחה שכמה אוניות - פחות מן הנדרש - יאוישו בצוותים ישראליים, שלא יהססו לשוט לאשדוד ולחיפה בעת מלחמה. "החברה לישראל" הסבירה עד כמה הוויתור על מניית הזהב חיוני לעסקים, כלומר לכך שתתקבל תמורה גבוהה ממכירתה - אבל אלקין לא רצה לראות את צים כמו תנובה בידיים זרות, ובין השאר חשש כי הממשלה תתבקש לוותר גם על מניית הזהב שלה באל על.

הוא מנהל את המערכה בשיטה שלפיה שינוי - כן, ויתור - לא. כך נותר הישראלי קורט של בעלים בצים.

כשדנציגר דן

ב־54 שנות כתיבה סמיכה וראיונות אין־קץ ברדיו ובטלוויזיה צברתי תל של התבטאויות שגויות, והצטערתי שראו אור. תמיד ליווה אותי סיפור המעשה בנשיא הראשון ד"ר חיים ויצמן. פעם שיבחו באוזניו ראיון שהעניק איש ציבור אחר. "כן", השיב ויצמן, "התבטאות טובה, אם כי לתועלת שבשתיקה אין הראיון שלו מגיע".

יש רק מקרים מעטים בהם יכולתי לומר את ההפך, שאני מצטער על כי לא הבעתי את דעתי. אחד מהם דן בשופט ד"ר יורם פליקס דנציגר.

הוא הגיע לעליון כחלק ממהלך של דניאל פרידמן למנות שופטים שהם עורכי דין פרטיים, וזה סביר. במחצית השנייה של 2011 נאלץ לשבת בבית. המשטרה חקרה את שותפותו עם ראש עיריית בת ים שלמה לחיאני. פרקליט המדינה משה לדור קבע כי לא נמצאו ראיות נגדו. זה נוסח שאינו מספיק כדי להושיבו מחדש על כס השיפוט. אך יהודה וינשטיין קבע כי אין אשמה. בתנאים אלה לא מובן מדוע דנציגר ניאות לכהן בצוות הדן בערעור הפרקליטות על זיכויו של אהוד אולמרט. אין לו התמחות בתחום וגם פצעו עם לחיאני טרם הגליד. חבל שלא הבעתי את הסתייגותי בזמן אמת.

הדיון בערעור הסתיים כבר ביולי 2013, וטרם ניתן פסק דין. הכל הבינו כי השופטים חלוקים בדעותיהם. האיחור הוליד התפתחות בעלילה. השבוע התכנסו שופטי העליון לדון בבקשת הפרקליטות להאזין לקלטות של שולה זקן על שיחותיה עם אולמרט; ומה שלא פחות חשוב - לקרוא את תוכן היומנים שלה שתפס יעקב בורובסקי ממשרד מבקר המדינה ב־2007, ולא נודעו מעולם מפני שהיא סירבה להעיד במשפטה.

לפתע פתאום, בדיון שנערך השבוע, חשף דנציגר - אם כי הציג זאת כעניין תיאורטי - ששוררת מחלוקת בין השופטים (האם נזף בו הנשיא אשר דן גרוניס על גילוי סוד מאחורי הקלעים של בית המשפט כפי שהעיר בצדק לדוד רוזן על דבריו בראיון עם העיתונאית תמר אלמוג־לוי?).

השופטים טרם השיבו אם יניחו לפתוח את יומני זקן וקלטותיה. להערכתי ישיבו בחיוב. כבר בשבוע הבא. בית משפט אחראי אינו מחמיץ הזדמנות לחשוף אמת המונחת לפתחו. אך גם אם יחליטו השופטים בשלילה - המזער הנחוץ הוא שיתירו לפרסם הכל, הן את יומני שולה, הן את הקלטות, שבהן נשמעה משוחחת עם אולמרט. זו חובת הציבור לדעת.

שירות דב

דבר לא נותר מן הרהב של פקידי האוצר ודובריהם. תקציב הביטחון יגדל במיליארד. כך הודיעו לציבור כדי לא להעליבם. מפני שבפועל יגדל ביותר ממיליארד. כך צריך. לא ייתכן להפוך את צה"ל לאויב ולקרקע את טייסיו. הם אינם בני ערובה של האוצר.

בתמורה נדרש משרד הביטחון להיפרד משדה דב בתל אביב. התוצאה המעשית מקובלת עלי. העיסקה המילולית - ממש לא. צה"ל חייב להתאמן ולתפקד גם אלמלא החזיק בשדה דב; ובהנחה שאינו זקוק לשדה התעופה בתל אביב - היה עליו להעמידו לרשות הממשלה גם כשאין צורך בהגדלת תקציב הביטחון.

התוצאה טובה. הניסוח המילולי פגום.

אמא כפולה

הסופר עמוס עוז ובתו הפרופסור פניה עוז־זלצברגר שוחחו במשך שנים, העמיקו להתדיין בקו הטלפון חיפה־ערד והוציאו תחת ידם את הספר "יהודים ומילים". ארבע מסות השואבות את הקורא להבין כי מילים הן הדבק ועמוד השדרה של העם היהודי.

שניהם חילונים מוצהרים ולגיבוש תפיסתם נדרשו לעיתים גם להומור, לבדיחה: ילד נסחף למצולות שעה שטייל עם סבתו היהודייה על חוף הים. "ריבונו של עולם", זעקה, "איך יכולת לעשות לי דבר כזה? לרגע לא הפסקתי להאמין בך. תתבייש לך". ואז החזיר גל גדול את הילד לידי סבתו, והוא בריא ושלם. "ריבונו של עולם", פנתה סבתא לאלוהים, "באמת יפה מצידך, אבל היה לו גם כובע".

היכן אלוהים בסיפור הזה? הרבנים יסבירו כי העמיד את סבתא בניסיון. אבל לא בעיני האב ובתו. סבתא, לצד קטנוניות, "לא מערבבת בין אמונה לפחד. מרשה לעצמה קמצוץ של חוצפה בריאה ביחסה לאלוהי צבאות. מאמינה בו לחלוטין, יראת שמים באמת, אבל לא פוחדת ממנו. נוקדנית ועוקצנית, חסרת נימוס ועזת מצח, ובה בעת גדולה ונהדרת במסירותה... אבל למי, לנכד או לאלוהים"?

גם חילונים מתגעגעים לאמא היהודייה. בוודאי לסבתא, שהיא בספר הייחודי של עוז את עוז אמא כפולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר