ביום שישי בבוקר, בדרך לקניות, כשקיבלנו את ההודעה ממזכירות היישוב על כך שגיל־עד נעדר, היה ברור שדרמה חריפה נמתחת אלינו: גלעד, הילד הטוב והאחראי, לא יכול כך סתם להיבלע. משהו קרה. כשהגעתי אל היישוב, בהולה, ראיתי שמחסום משטרתי מונע מעיתונאים להיכנס. לרגע התכוננתי לוויכוח הרגיל עם שוטרים במקרים כאלה, אבל אז השמעתי לעצמי בקול רם שאני לא בתפקיד. גלימת העיתונאי בבגאז'. זה לא "אייטם" ולא "ניוז" אלא בת גלים, החברה האהובה שלי, שנלכדה בסיפור הנורא הזה בתפקיד האֵם. הפעם אני קרובה מדי לאזור האסון. הפעם אלו השכנים שלי, היישוב שלי, גיל־עד החמוד שאני מכירה היטב. אני מעורבת רגשית עד צוואר.
משפחה למופת
במשך שלוש שנים גרנו בית ליד בית בטלמון. היום הם רחוב וחצי לידנו. בת־גלים ואופיר תמיד היו עבורנו מודל ההורים המושלם. משפחה לתפארת, מכל בחינה. ילדים מושקעים, שהושקו וגודלו במסירות שיש להעריץ. בת גלים, האמא, היא מורה ומעצבת פנים, ואופיר, האבא, הוא רואה חשבון ועורך דין. והילדים תמיד במקום הראשון. בכל שמחה משפחתית הפיקו יחד תוכנית. בבת־מצווה האחרונה, לפני שנה, העלו הצגה מדהימה, משולבת בסרטונים שהכינו, בנושא הציונות. גיל־עד היה מעורב בכל פרט. בעוד חצי שנה הם יחגגו שוב בת מצווה. גיל־עד כבר התחיל לחשוב על התוכנית.
הוא הבן השני מתוך שישה. מעליו יש בת, ומתחתיו ארבע בנות; בן יחיד. ואיזה בן. בכל יום חמישי היה חוזר מהישיבה לאפות את העוגות לשבת, "קרין גורן" של המשפחה. ילד עינו מאוד וחכם מאוד. ילד של ספרים ושל חיוך. גאון מקסים וטוב לב. אין ילדים כאלה. אין הורים כאלה. פעם ביקשו מהגן קרטון קורנפלקס ריק; כשביקשתי משער, השכנים, נתנו לי קופסה ריקה שאליה מוצמדת ניילונית, "שמר־דף". כששאלתי למה, הסביר בענווה שהם מצמידים לכל קופסה דף עם דברי תורה: שהילדים יוכלו ללמוד משהו בזמן ארוחת הבוקר במקום לבהות בטקסט הפרסומת שמופיע על האריזה.
"טרמפים? בזהירות"
בשנתיים הראשונות ללימודים שלו בישיבה התיכונית בכפר עציון, היו ההורים מסיעים את גיל־עד ומחזירים אותו ברוב המקרים, שעה וחצי לכל כיוון, כדי שלא ייסע בטרמפים. השנה הם הרשו לו, עם כל החברים, אבל בתנאי שייזהר. שישים לב. שייסעו בזוגות. והנה מתפללים לשחרורו של גיל־עד.
ועכשיו בגינה, תחת עץ הערבה הבוכייה, יושבים אנשי מערכת הביטחון. הם אדיבים מאוד, אבל אין להם שום מידע חדש. שוב ושוב ניגשים אליהם אנשי היישוב, מציעים בית לנוח בו, אוכל, שתייה, מקלחת חמה. הם כאן בתפקיד, מסרבים לרוב ההצעות. בת־גלים שואלת ללא הרף מה קורה. הם לא יודעים לענות. האם הם חיים היא שואלת. הם שותקים. היא מביטה בשעון. "12 שעות הוא כבר בידיים שלהם, מה עובר עליו". השכנים מבינים שהסחות הדעת עוזרות, עוברים לדבר על נושאים אחרים. היא קמה לשטוף כלים, להגיש שתייה. פעלתנות מבורכת. במטבח, אני והיא לבד, היא מתפרקת. את מה שאמרה לי לא אכתוב כאן.
שישי בצהריים, שמועות אכזריות ברשת הווטסאפ מתארות בשפה חדשותית מפורטת כי שני הנערים חולצו בשלום. אנשי הביטחון בחצר שוללים את השמועות. בת גלים מבקשת שלא נקריא לה את ההודעות האלה יותר. ראש הממשלה מתקשר, מעדכן שנעשים מאמצים.
לפני כניסת השבת הם מבקשים קצת שקט. תולים על הדלת שלט בכתב יד "נשמח לקצת פרטיות, תודה על ההבנה". השלט, שהוצמד במגנטים כדי שלא לחלל שבת, יוסר מאוחר יותר וישוב אל הדלת רק בשעות הקטנות של הלילה. אנשי היישוב מתגלים בכל עוצמתם: האהבה והסיוע מחד, כיבוד הפרטיות מאידך. אני הולכת הביתה להדליק נרות, מתייפחת עם הגפרור ביד, מבקשת ישועה.
לא ממש הבנתי למה אומרים שיישוב הוא משפחה. בשבת הבנתי. כולנו פעמנו יחד את הדאגה לגיל־עד, רעדנו יחד בתפילות, לא ישנו בלילה. בבוקר, העיניים של כל השכנים אדומות מלילה נורא, נעדר שינה, כשהלב עטוף בקרח. קהילה שלמה נרעדת, נרעשת. ואנשים אומרים זה לזה, מעומק הלב, בצרידות של פחד, "בשורות טובות". הנה עוד ביטוי. שיהיו בשורות, שיהיו כבר בשורות, ושיהיו טובות. רחובות טלמון מתוחים. והכל נושם יחד. כאילו הפך היישוב הזה, על 280 המשפחות שלו, לגוף אורגני אחד.
במהלך השבת הבית מלא. על הסף עוברים ושבים אנשי טלמון, אנשים זרים במדים, ההורים של בת גלים, החברות של הבנות. ההורים מקבלים את כולם בחום, מתייחסים לכל אדם, חוזרים ואומרים לשואלים, בסבלנות שאין כמותה, שאין עדיין מידע חדש. מדי פעם בת גלים פורשת לחדר לכמה דקות, לשיחה פרטית עם בורא עולם. גם התפילות במניין מתקיימות בבית המשפחה.
היישוב הפך למשפחה
בשבת בבוקר אני מגיעה ראשונה. מגלה את עופר המילואימניק בגינה. נשאר ער כל הלילה, סירב להיכנס פנימה, והיתושים עשו לו בדיקות דם. רוני, הפסיכולוג הצבאי, הלך לנוח בבית של שכנים שנסעו השבת והשאירו לו מפתח. אופיר התפלל בתפילת הוותיקין, עם הנץ השחר. הם הצליחו לישון רק מעט. התעוררו לבוקר מסויט, קרני שמש דרך מסך דמעות. נזקקו לאישור חיצוני שלא מדובר בחלום בלהות.
אחר הקידוש, השד יודע מאיפה הכוחות, אופיר מתיישב ללמוד תורה. פרשת השבוע עוסקת במרגלים שהוציאו את דיבת הארץ הטובה הזאת, ואמרו שזו ארץ אוכלת יושביה. הוא מצליח להתרכז לכמה דקות ואז מרים את העיניים העייפות אל הדלת הפתוחה, דרכה נכנסים כל העת שכנים וחיילים. מתברר שאחד החיילים הוא תלמיד לשעבר של בת גלים. היא מזהה אותו מיד, זוכרת שמות ופנים של כל אלפי תלמידיה, והוא נבוך מאוד.
סמול־טוק, ניסיונות להסחת דעת. אני שואלת על הסבים משני הצדדים ואופיר מספר על אביה של אמו, ניצול שואה מרומניה, שמעצור ברובה מנע ממנו מוות, שקפץ מרכבת בדרך למחנה ההשמדה. הגורל היהודי בחצר של משפחת שער.
אחר הצהרים מגיעים עוד ועוד אנשים מהשכונות המרוחקות של היישוב. הנשים מחבקות, מדברות, מפזרות אבקת אהבה. הגברים עומדים בשקט, לא יודעים מה לומר. טפיחות קלות על השכם. בת גלים דרוכה. הגינה נמלאת באנשי טלמון. שירה צלולה של שירי נשמה עולה אל השמים המאדימים, בוקעת את הרקיעים, מסתלסלת בקולות מתחננים אל תוך החשיכה, שישוב הבן אל חיק האם, שישובו שלושת הבנים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
