בסוף, אחרי המתח והזיעה - הקואליציה תיפקדה היטב. אפשר אפילו להוסיף, כרגיל. רגילים לרדת על תפקוד הקואליציה ולתאר את הסדקים שבה - אבל הנה העובדות: מערכת משומנת, שלא הפסידה אף הצבעה בכנסת. מרכיביה כבר רגילים לעבוד בכל תחום ביחד והם שילבו ידיים גם הפעם, ניטרלו את היריבים שבאופוזיציה והביאו את רובי ריבלין היישר למשכן נשיאי ישראל. ראוי להבהיר מייד: לא מדובר בקואליציה הנוכחית. זו מפורדת ומקרטעת, וכל יום שעובר והיא לא מתמוטטת בו, הוא בגדר נס. לא פחות. הכוונה היא לקואליציית 2009 ששבה השבוע לחיים והביאה לבחירתו של ריבלין, על אף ולמרות הקואליציה הנוכחית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השבוע קמה לחיים קואליציית "השותפים הטבעיים" - הליכוד, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי, שהביאו את נתניהו לשלטון במארס 2009. זו הקואליציה שהביאה בסיבוב ההצבעה השני את רובי לבית הנשיא ביוני 2014.
בקואליציה הקודמת של נתניהו שררה הומוגניות נדירה, עד כדי כך שבאופוזיציה אמרו כי זו קואליציה דורסנית. לשווא ניסו ראשיה במשך ארבע שנים לטרפד לממשלה מהלכים ולתקוע טריז בין מרכיביה.
כעת המצב הפוך. אין כמעט צורך באופוזיציה. הקואליציה הורסת את עצמה יפה לבד. נפתלי בנט יוזם סיפוח שטחים - ויממה אחר כך קורא "אחיו" יאיר לפיד למסור אותם לערבים. בנימין נתניהו פועל בעולם להחרמת אבו מאזן - בעוד ציפי לבני מייחלת לפגוש אותו. כשזה המצב מה הפלא שיש מי שקורא כעת להחזרת המצב הקודם, הטבעי, כשהימין הלך עם החרדים, והשמאל עם כל השאר.
מי שחולל את הקואליציה הנוכחית, והביא בפועל לאובדנו של המחנה הלאומי, הוא נפתלי בנט, שהתעקש ללכת דווקא עם לפיד ולהשאיר את החרדים בחוץ.
הוא עשה זאת אחרי שהצליח למכור למצביעיו שנתניהו התכוון להותיר אותו בחוץ וכי הנושאים הבוערים באמת הם בכלל הנושאים החברתיים, לא המדיניים. עכשיו צריכים בוחריו אנשי הימין והמתנחלים להתמודד עם לחציה של ציפי לבני לחדש את המו"מ המדיני ועם הכרזותיו של לפיד על פירוק הממשלה אם יסופח יישוב ביהודה ושומרון. נפילתו של נתניהו תהיה, כך בנט מעריך, תקומתו שלו.
התחלה של פיוס
אלא שבכל זאת נראה שמוקדם להספיד את קואליציית 2009. למרות זעמם של החרדים.
הבחירות לנשיאות עוררו מחדש את המחשבות בכיוון. במיוחד כתגובה על התוכנית המתגבשת בימים אלה בשמאל. לא בכדי התעקש ראש הממשלה להגיע השבוע לחגיגת "שבע ברכות" בביתו של יו"ר ש"ס אריה דרעי. בצילום הווידאו שהודלף מהאירוע, מה שריכז בעיקר את תשומת הלב היתה העובדה שנתניהו כביכול רומז שהוא לא מתכוון להצביע לריבלין. אולי, מי יודע. אבל בכירים בקואליציה ראו בסרטון הזה משהו אחר לחלוטין: את תחילת ניסיונות הפיוס בין ראש הממשלה לחרדים. תמונה כזו שבה נראה נתניהו עולז ועולץ בחברתם של דרעי ובכירי ש"ס המארחים אותו בחום ובחיבה, היא לא משהו שהיה אפשר לראות לפני חודשים בודדים, כשמאות אלפי חרדים יצאו לרחובות נגד גזירות "ממשלת השמד".
בנקודת הזמן הזאת קשה לומר שיש תוכנית ברורה לשינויים בקואליציה. ודאי שאי אפשר לנחש מהם סיכויי ההצלחה של מהלך כזה. יותר מדי סימני שאלה יש פה, ובעיקר: איפה עומד ליברמן בכל הסיפור. הוא הרי לא היה חלק מהעסק בסיפור הנשיאות: הוא לא הצביע לריבלין, אם כי גם לא ניסה לטרפד את בחירתו. איש מחברי מפלגתו לא קיבל הנחיה שלא להצביע עבורו בסיבוב השני, מה שאיפשר לכמה מהם לשלשל את הפתק ריבלין בקלפי, להודיע על כך בפומבי ובסוף גם להישאר בחיים.
ובכל זאת, לא בטוח אם ליברמן ימהר לשתף פעולה עם ממשלת ימין־חרדים, ממשלה שתכלול בוודאות סעיף בהסכם הקואליציוני שקובע כי חוק הגיוס לא יכלול סנקציות פליליות. וכך, קואליציית 2009 עשויה לחזור לחיים כתגובת נגד למהלך מקביל במחנה השמאל שהולך ומתגבש כבר כמה שבועות, אולם הגיע לשלב ניסוי הכלים בהצבעה המשותפת למאיר שטרית.
חזית שטרית
הלחצים על ציפי לבני לפרוש מהממשלה הולכים וגוברים. כשהתפוצצו השיחות המדיניות האשימה לבני את הערבים מתוך כוונה למשוך זמן. אבל הזמן הולך ואוזל. בשמאל מצפים שתמלא את התחייבותה לנהל מו"מ או לפרוש מהממשלה.
תחילה ניסתה לבני למצוא סיבות נוספות לישיבה בממשלה, כמו טרפוד חוקים של הימין כדוגמת החוק שיקשה על שחרור מחבלים או לפגוע בארגון קק"ל. אולם מהר מאוד היא הבינה שיש גבול לזמן שאפשר למשוך באמצעים אלה.
מנגד, פרישה מהממשלה, מהלך שעשוי להביא להקדמת הבחירות, יביא ברמה גבוהה של ודאות גם את קיצה הפוליטי.
על רקע מצוקתה, תוך כדי לחציו של עמיר פרץ המעוניין לחזור לעבודה, החלו מגעים חשאים בינה לבין יצחק (בוז'י) הרצוג על מנת לבחון חבירה למסגרת משותפת. המגעים נוהלו על אש נמוכה, עד אותו מפגש ערב הבחירות לנשיאות באירוע שבע ברכות של דרעי, שבו סיכמו לבני והרצוג כי שטרית יהיה מועמדם המוסכם לנשיאות.
עד לפרשה סביבו ופרישתו של בנימין בן־אליעזר ימים ספורים לפני הבחירות, דיל כזה לא היה אפשרי. למפלגת העבודה היה מועמד משלה. לתנועה מועמד משלה.
רק פרישתו של בן אליעזר סללה את הדרך לשיתוף הפעולה הראשון בין הצדדים. הם החליטו כי הרצוג ינסה לשכנע את חברי העבודה שלא לתמוך בשתי הדליות וללכת על שטרית. לאחר האירוע הוכנס גם עמיר פרץ לסוד העניינים, והחל לעבוד במרץ על גיוס תמיכה לשטרית.
באותו לילה, ובבוקר שלמחרת, הריצו בכירי התנועה והעבודה עשרות טלפונים לח"כים כמעט מכל הסיעות על מנת להביא לעלייתו של שטרית לסיבוב השני על חשבונה של דליה איציק.
ההתחלה היתה אצל החרדים. אחרי מסע שכנועים קצר, ההערכה היתה כי שבעה ח"כים חרדים יצביעו לשטרית. זה לא היה מספיק לנצח את דליה איציק - אבל זו היתה כבר התחלה.
משם המשיכו לסיעות העבודה, מרצ והערבים. ציפי לבני שוחחה עם ח"כים מהליכוד שהיה ברור שלא יצביעו לריבלין על רקע אישי. להם כמובן לא נאמר כי מדובר בדיל של השמאל. על פי הערכתם, לפחות ארבעה ח"כים מהליכוד הצביעו לשטרית בסיבוב הראשון.
בו בזמן לחץ השר מאיר כהן, גיסו של שטרית, על חבריו ביש עתיד להצביע לשטרית. ההצלחה היתה רבה. ככל הנראה, כעשרה ח"כים מיש עתיד הצביעו לשטרית.
התוצאה הדהימה את הכנסת: שטרית עקף את איציק והגיע לסיבוב השני מול רובי ריבלין. וזה היה עוד לפני הפירסומים האחרונים על ההסכם הסודי בינו לבין עוזרת־הבית שלו.
הברית החדשה
למרות המגה־דיל חוצה המפלגות, בשורה התחתונה קיבל שטרית שלושה קולות בלבד יותר מאיציק. מה שנקרא על הקשקש.
לעומת זאת, איציק, שהביאה את 28 תומכיה בכוחות עצמה, יכולה להתנחם בעבודה המאומצת שעשתה. להביא עשרות ח"כים מסיעות שונות, ללא בסיס פוליטי משותף או ברור, ועם אהדה בדעת הקהל הנמצאת בטווח הטעות הסטטיסטית שבין שישה אחוזים למינוס שניים, זה לא עניין של מה בכך.
למרות הסתייגותו של נתניהו מריבלין, הפסד של הנשיא הנבחר לשטרית היה מזרז את נפילת הממשלה. נישאים על גל ההצלחה היו הרצוג ולבני מאיצים את המגעים, ויחד עם יואל חסון שהיה נכנס לכנסת במקום שטרית, היו מפרקים את מפלגת התנועה, חוברים לעבודה, ובמאמץ משותף מסיימים את דרכה של הממשלה ה־33, כשנה וחצי בלבד לאחר שהוקמה.
למרות המכה שקיבלו, התהליך הזה אמנם הואט - אבל לחלוטין לא נעלם. הציר לבני־הרצוג עדיין קיים. באין מו"מ מדיני עם הערבים, יימשך המו"מ בין מפלגות השמאל.
כרגע לא מדברים על מיזוג בין המפלגות, אלא על הרשימות לכנסת, כמו שעשו הליכוד וישראל ביתנו בחירות האחרונות, בינואר 2013. באופן הזה תשמור כל מפלגה על עצמאותה. חברי התנועה, לפחות שלושה מהם, יקבלו שריון במקומות ריאליים ברשימת העבודה, והרצוג יזכה לעמוד בראש מחנה השמאל ללא עוררין, ללא טוענים לכתר וללא פריימריז נוספים.
במגעים בין הצדדים מסתמן כי לבני ופרץ למעשה כבר הביעו את הסכמתם כי יו"ר מפלגת העבודה הוא זה שיעמוד בראש המסגרת המשותפת ללא צורך בהתמודדות.
מסביב יהום הסער
ההצלחה הגדולה של שטרית בסיבוב הראשון נמחקה למעשה בסיבוב השני. תוצאות ההצבעה, והמכה שספג ריבלין כשקיבל רק 44 קולות במקום 54 להם ציפה, חשפו למעשה את הדיל. התברר גם כי לפחות שבעה ח"כים מהליכוד לא הצביעו לריבלין.
אחרי רבע שעה של התאוששות, מיהרו גדעון סער, חיים כץ וזאב אלקין ללחוץ על ח"כים מהליכוד ומהסיעות החרדיות להעביר את תמיכתם לריבלין. למרות רצונם של החרדים לנקום בנתניהו, דבר אחד בסופו של דבר שיכנע אותם: שטרית יביא להחרבת העולם היהודי בעולם, בגלל הגישה הפתוחה שהוא נוקט ביחס לתנועה הרפורמית.
רק זה חסר לכם, אמר אלקין לחרדים, שתבחרו באדם שיפתח את בית הנשיא לרפורמים, יגיע לאירועים שלהם בחו"ל ויקנה להם מעמד שמעולם לא היה להם. זה הספיק. בסיבוב השני הצביעו החרדים כאיש אחד לריבלין.
נתניהו, שלא הצליח להסביר לאף אחד מבני שיחו מדוע הוא מתנגד כל כך למועמדותו של ריבלין, ספג ביקורת קשה על כך בקרב אנשי הליכוד. הוא לא לבד. אריה דרעי החליט שלא לתמוך בריבלין אולם נאלץ לבסוף ליישר קו עם עמדתו העקבית של אלי ישי ותמך בו בסיבוב השני. גם שלי יחימוביץ' עשתה בית ספר להרצוג כשהחליטה לתמוך בריבלין - וניצחה.
אבל אצל נתניהו ההחמצה היתה גדולה יותר. לכן גם הביקורת שספג הייתה גדולה יותר. הרי התסריט שבו רובי מנצח היה צפוי וידוע כבר לפני חודשים. אם משהו היה לא צפוי במירוץ הזה, הוא דווקא עלייתו הפתאומית של שטרית, לא ניצחונו הסופי של ריבלין. כבר בחודש מארס נכנס אופיר אקוניס ללשכתו של נתניהו ואמר לו כי הוא מתכוון לתמוך בריבלין. הוא ינצח, אמר לו, ואני מציע גם לך לתמוך בו. נתניהו סירב לשמוע.
ניצחונו של רובי ריבלין הגיע בדיוק בזמן מבחינתו של גדעון סער. כבר שבועות רבים שסער מנסה לבנות את עצמו כראש מחנה בליכוד, כהכנה להתמודדות אפשרית עתידית על הנהגת הליכוד. במסגרת זאת לא היסס סער לצאת נגד נתניהו בתמיכתו הגורפת בריבלין ובהתנגדותו הנחרצת לדחיית הבחירות כשנתניהו שקל זאת.
לאחר הבחירות וניצחונו של רובי, מה שתורגם מייד כניצחונו של סער, החלה תסיסה במפלגת השלטון כששרים וח"כים דורשים "בדק בית" ו"חשבון נפש" איך קרה ולמה קרה שריבלין קיבל רק 44 קולות בסיבוב הראשון.
אי היכולת של נתניהו להסביר את התנגדותו לריבלין מקשה את מצבו במפלגה. פעילי הליכוד אינם מבינים למה ראש המחנה הלאומי, לא תומך במועמד היחיד של המחנה. לתוך החלל הזה נכנס סער, שבמהלך מתריס כלפי נתניהו, שימש קול הקורא תיגר בקרב על הנשיאות.
הבעיה היתה שבעקבות זאת נשמעו קולות נוספים של חברי ליכוד אשר הרשו לעצמם להשתלח בעמיתיהם תוך כדי ניצול המהומה הכללית שליוותה את הבחירות לנשיאות.
התחושה שאין מי שידפוק על השולחן ויעשה סדר כה גדולה, עד כי כרמל שאמה שנכנס לכנסת במקום ריבלין, עוד בטרם נשבע אמונים לתפקידו, הכריז כי ייתכן שיפרוש מהמפלגה שבשמה רק החל לכהן בכנסת.
אבל יותר מאשר קרב על ההנהגה נראה שמהלכיו של סער נועדו לשפר את מעמדו בפריימריז אל מול יתר חברי הליכוד. למרות המסרים שהוא מעביר, אפשר להעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שסער לא יתמודד מול נתניהו.
גם הוא מבין שיש הבדל בין דיבור המיועד לאוזני הפעילים לבין התבזות בקלפי. סער הוא לא הפופולרי מבין שרי הממשלה בסקרי דעת הקהל, וגם לא מבין שרי הליכוד. בוגי יעלון, למשל, זוכה לאהדה רבה ממנו.
גם סער יודע
אחד מבכירי הליכוד, ודווקא לא מיריביו של סער, אמר השבוע על האפשרות ששר הפנים יתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו כי הסיכויים לכך שואפים לאפס.
"איך אני יודע?" אמר, "פשוט מאוד. כשנכנסים לחדר סיעת הליכוד רואים את תמונותיהם של ארבעת מנהיגיו: בגין, שמיר, שרון ונתניהו. זהו. 66 שנים וארבעה מנהיגים. בליכוד יש כבוד לראש המפלגה ובוודאי אם מדובר בראש הממשלה. להתמודד מול ראש ממשלה מכהן זו משימה בלתי אפשרית. סער מבין פוליטיקה. לא צריך ללמד אותו את העובדה הפשוטה הזאת".
באופן כללי, הכנסת השמיעה אנחת רווחה עם ניצחונו של ריבלין. למעט מעטים, גם אלה שהצביעו למועמדים אחרים הבינו כי אחרי האינטריגות והשיקולים פוליטיים, רצון העם היה חד־משמעי. ריבלין מוכר מאוד בציבור ואהוד מאוד בקרב קהלים גדולים. גם כשהביע עמדות שנויות מאוד במחלוקת אם כי לא נעדרות תבונה, כמו החלת החוק הישראלי על שטחי יהודה ושומרון, ידע לאזן זאת באמירה חדה כי בסופו של דבר ההחלטה תהיה של הציבור בישראל בהכרעה דמוקרטית. לעיתים רצונו העז לשמור על ערכים דמוקרטיים עלה על כל שיקול אחר, כולל נושאים אידיאולוגיים.
כך למשל שמר בקנאות על מה שנתפס בעיניו כהגנה על הדמוקרטיה כשמנע כיו"ר כנסת את העלאתם של חוקים מסוימים עד כדי משבר של ממש ביחסיו עם ראש הממשלה. מנגד, כשהיה יו"ר כנסת בזמן ההתנתקות לא עצר אותה ואיפשר לח"כים לומר את דברם על אף התנגדותו הנחרצת לתוכנית. התנהלותו זו זיכתה אותו לכינוי המלבב "פיינשמקר" בידי יו"ר ישראל ביתנו ליברמן.
ריבלין נחשב אדם ישר וצנוע. במובן הזה, יהיה ריבלין ככל הנראה ההפך הגמור מקודמו שמעון פרס, הנשיא הנכנס של מרכז פרס לשלום.
הפוליטיזציה שעשה פרס למוסד הנשיא היא מעשה כמעט בלתי נסלח. דווקא בזמן שבו בית הנשיא היה זקוק לשיקום דחוף ויסודי, במקום לנהוג באיפוק, לכבד את מעמדו, ושלא לומר את גילו - המשיך פרס לנהוג בבית הנשיא כפי שנהג לאורך כל חייו הפוליטיים: חתרנות בלתי נלאית, תדרוכים בשיחות סגורות נגד יריביו וניסיונות בלתי פוסקים לשווק את האג'נדה המדינית המנותקת שלו ברחבי העולם, תוך כדי התמכרות למסעות היוקרה בחו"ל שבהם התקבל בטרקלינים והתחכך בשועי עולם, בנשיאים, ברוזנים ובמלכים.
אחרי כל כך הרבה שנים של נשיאים מביכים, הציפייה מריבלין היא בראש ובראשונה לתקן את דרכי קודמיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
