צילום: משה בן שימחון
כאילו לא קשים לעיכול האסונות המתרחשים לילדים בימים האחרונים, כאילו לא נודדת שנתם של הורים, סבים וסבתות בלילות, ושאלות כגון "אז מה עושים עכשיו עם כל הפחד הזה, איך ממשיכים הלאה בלי להפוך להיות היסטריים" לא נותנות מנוח, כאילו תעוקת הלב לא מספיק גדולה, הם מגיעים עכשיו בזוגות. זוגות של חברות, זוגות של אחים, וכאב הלב והצער וחוסר האונים מוכפל, וכולם שואלים את כולם: מה קורה פה? מה קרה לנו?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
איך דווקא בחג המים באו המים וקיפדו את חייהן של שתי חברות, ואיך ילדה בת 5 מגיעה לחלון ומושכת אחריה מטה־מטה את אחיה בן ה־3, בזמן שהוריה נמצאים בסלון. בלי להפנות אצבע מאשימה, בלי לשפוט, בלי לנסות לדמיין אותנו בסיטואציה שכזו, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: איך?
"בבקשה, בבקשה, שרצף האסונות המתרחשים לילדים ייפסק. עוד לא התחיל החופש הגדול"... ככה, באותיות גדולות ומודגשות, הופיע אתמול לפנות ערב סטטוס פייסבוקי בשיחת הסלון ההמונית והווירטואלית, שיחה נוקבת שהגיעה בעקבות כל כך הרבה סטטוסים שתמהו בעצב מה בדיוק קורה פה, ואיך אסון רודף אסון, והרי יש עוד חודש תמים לחופשה הגדולה, והטמפרטורות רק בשלב מופע החימום, עוד נכונו לנו מופעי אימה של השמש.
וה"בבקשה, בבקשה!" הזה מהדהד כמו תפילה חרישית, שנלחשת על שפתיים או בחדרי הלב, שאנחנו משננים לעצמנו בזמן שאנחנו רוצים שמשהו מאוד חשוב יתרחש. "בבקשה, בבקשה" מתחנן כל אחד אל הכוח העליון שלו, זה ששומר ומגן בשעת צרה, שאנחנו רוצים להאמין שהוא רואה אותנו תמיד, משגיח ואחראי.
עבור ילדינו אנחנו בדיוק אלה. אלה שחייבים להיות אחראים, צריכים לראות אותם תמיד, אמורים להשגיח היכן שלא יהיו. בבקשה, בבקשה הורים!
בבקשה, כי כבר אי אפשר להכיל. שלא נשכח אותם באוטו, שלא נסיר עינינו מהם כשהם צוהלים במים, שנבדוק מה קורה עם החלון בחדרם, שנהיה שם צעד אחד קדימה לפניהם. ולא עוד בשורות כאלה. בבקשה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו