לפני כמה שנים חוותה אליס ביאלסקי - תסריטאית ובימאית של סרטי תעודה - תחושה שקשה להסביר, "כאילו יש בתוכי מן משהו לא ברור שרוצה לצאת", היא מספרת. "הרגשתי צורך לעשות הפסקה מסרטי תעודה וכתבתי באותו זמן תסריט לסרט עלילתי. חשבתי שהוא תסריט טוב וגם קרנות הקולנוע גילו בו עניין, אבל כמו תסריטים רבים אחרים הוא נתקע בצינורות הביורוקרטיים ולא היה ברור כמה זמן יחלוף, אם בכלל, עד שהוא ייצא אל הפועל. זה מצב שגרתי ביותר ורבים מהתסריטאים חווים אותו ובכל זאת זה מייאש מאוד". לפרנסתה עבדה ביאלסקי במגוון עבודות הקשורות לתחום, מסרטי תדמית עד עריכה וצילום של כתבות לכמה ערוצים, "אלא שבשלב מסוים פשוט נמאס לי. הרגשתי שאני מתפוצצת, לא יכולתי להכניס יותר פנימה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל האכזבה ממה שקרה עם התסריט; אחר כך חשבתי שאולי זה כי יש לי ילדים ואני תשושה מכל העשייה, ורק אחר כך הבנתי שזה כנראה משהו אחר, גדול יותר, ושאני צריכה כנראה לכתוב ספר. לא היה לי סיפור ברור בראש, אבל ההרגשה הזאת היתה ממש פיזית, כמו גוש כזה שהשתלט לי על כל הגוף והנשמה והייתי צריכה לנקות אותו החוצה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אותה תחושה התגלגלה בסוף ל"ראינו לילה" שפורסם לקראת סוף 2011 בהוצאת אקספו הנחשבת ברוסיה, וכעת - בתרגומה המצוין של יעל טומשוב־הולנדר - יצא גם בהוצאת אפיק בישראל. "ראינו לילה" הוא אחד הספרים הבודדים בעברית שדרים בו בכפיפה אחת נונשלנטיות חיננית, הומור לא מתנצל ושמחת חיים פרועה לצד ביקורת חריפה, זעם וכאב שמבצבצים בין השורות; סקס, סמים ורוקנרול מחוספס שלא רואה ממטר.
גיבורת הרומן אליס בלנק - שמזכירה במובנים רבים את ביאלסקי עצמה - היא נערה בת 18, עיתונאית מוסיקה מתחילה במוסקבה בשנת 1988. אלו השנים האחרונות של הפרסטרויקה, טרום התפרקות בריה"מ - אך לצעירים, שגדלו לתוך המציאות הנוכחית, קשה לתאר שאי פעם המצב ישתנה. על הרקע הזה משמיעה בלנק את צליליה הצורמים של "תרבות הנגד" בדמות שרטוט סצנת הפאנק־רוק שפרחה באותם ימים בבריה"מ, על ההופעות המחתרתיות, על המסיבות הפרועות ועל הדמויות האלמותיות ששלטו בכיפה.
"הפאנק בסוף שנות ה־80 היה מת בכל מקום, אבל בבריה"מ הפאנק לא רק קם לתחייה אלא היה אמיתי, כזה שמוכנים למות בשבילו", מחייכת ביאלסקי. "רוסים, כידוע, כשהם מאמינים במשהו הם הולכים איתו עד הסוף, חוצים את הקצה וממשיכים הלאה, לא יודעים לעצור באמצע".
ועדיין, מתוך הסיטואציות המשעשעות שמתארת ביאלסקי מבצבצת מציאות אפלה שאזרחים בכלל ושוחרי המוסיקה בפרט נאלצים להתמודד עימה: אם יש הופעה טובה, סביר להניח שהיא תתפוצץ והמאזינים יחושו את נחת זרוען של אלות השוטרים; אם הולכים ברחוב, מומלץ להתמקם באמצע המדרכה כי מישהו עלול לחטוף אותך לתוך אחד הבניינים; אם את מתבלטת בלבושך או בסגנון חייך את הופכת אוטומטית לחשודה בעיני המשטר.
חלק מהסצנות משעשעות עד דמעות, אולם ביאלסקי מספרת כי הקושי העיקרי בכתיבה היה הצורך להתמודד עם תחושות הכעס והתסכול שהציפו אותה. "בגיל 20 ברחתי משם וחשבתי שהשארתי את התחושות האלה מאחוריי, ופתאום מצאתי את עצמי מתמודדת שוב עם הזעם הזה, שואלת למה זה קרה לי, דווקא בשנות הנעורים, כשמגלים את העולם. הרגשתי לכודה בתוך קופסה".
הכעס נמצא רק מתחת לפני השטח.
"זה כנראה מה שיוצא כשסוגרים אותך. מצרים כל צעד שלך, אז מה אפשר לעשות? או להפוך לאדם אפרורי וצייתן או פשוט לצחוק על הכל. אין הרבה סיבות לצחוק אז נצחק בכל זאת ואם לא נותנים לצחוק אז נצחק עוד יותר. אם לא נותנים לנו להיות חופשיים מבחוץ, אז נהיה חופשיים לגמרי מבפנים".
"כמו מכונת זמן"
ביאלסקי עלתה לישראל עם משפחתה ב־1990. היא מספרת שעשתה זאת "מכל מיני סיבות, שלא כולן נכנסו לספר. האנטישמיות היתה נוראה, לא רק במישור הממסדי אלא בכל תחומי החיים, ולא היה יום שלא הרגשנו את זה. ההורים שלי לא הצליחו לעזוב כשהיה אפשר, ומהרגע שסגרו את הגבול ב־1979 חיכינו לזמן שיהיה אפשר לצאת. לא ידעתי שאבוא לפה ואגלה שגם כאן יש שוביניזם וקסנופוביה; כאן אני נחשבת לרוסייה ולא נותנים לי לשכוח את זה, אבל לא פעם זה בעיקר נובע מחוצפה ומחוסר טקט. לא חשבנו שמשהו ישתנה, וכשבריה"מ התפרקה וכבר היינו פה, כולנו היינו המומים".
בשנים האחרונות אנחנו עדים לגל חדש של מרדנות ואנרכיסטיות ברוסיה - בנות הפוסי ריוט, שבאופנים מסוימים הסיפור שלהן לא רחוק ממה שמתרחש ברומן (בנות הלהקה נכלאו ושוחררו לאחרונה), הן הדוגמה הבולטת והאקטואלית ביותר בהקשר הזה. ביאלסקי מספרת כי כששמעה על המשפט שנערך לפוסי ריוט, "זה היה אחרי שהספר התפרסם והייתי המומה - זה בדיוק מה שקרה ברומן שלי: ילדות טובות מהפקולטה לפילוסופיה, שמרגישות שהן לא יכולות להשלים יותר עם המציאות ורוצות להביע את זה דרך המוסיקה. ומה קורה? עוד פעם המשטרה מכה אותן באלות; שוב אותם דפוסים אפלים. חשבתי שהכל השתנה, אבל ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה".
כשאת שומעת על דברים כאלה בחדשות את מרגישה סוג של רגרסיה?
"ואפילו החמרה של המצב; כמו מכונת זמן שחוזרת 25 שנים אחורה. הרוסים, מטבעם, מאוד אידיאליסטים. הם חושבים שאפשר להחזיק באידיאות של העבר ורק לנקות אותן ממה שכביכול עצר אותן מלהתממש באופן הנכון ביותר. לפחות היום מתאפשר לומר בגלוי שגם האידיאה עצמה היתה הרסנית. אבל בסופו של דבר מרבית האזרחים ברוסיה ממשיכים להציב את האידיאה במרכז, ובני האדם קטנים ולא חשובים לעומתה; רוסיה הגדולה, האהובה, חשובה הרבה יותר מהאני, או לפחות מההוא או ההיא. את פוסי ריוט, למשל, רוב העם שנא; הרוב לא אוהב את היציאה הגלויה נגד המדינה".
"מופרע עם אמירה"
שנתיים לאחר שהגיעה ארצה התחילה ביאלסקי ללמוד בחוג לקולנוע שבאוניברסיטת תל אביב. עם מוריה נמנה גם דוד פרלוב האגדי. "הוא אהב מאוד את הסרטים שלי, במיוחד בהתחלה, ולקראת סיום הלימודים הוא אמר לי 'בהתחלה עשית סרטים כל כך קונספטואליים וייחודיים, ותראי מה את עושה עכשיו'. אמרתי לו 'אתה רואה? זאת התוצאה של השיטה'", היא צוחקת. "היו הרבה רוסים במחזור שלנו והוא אהב לעבוד איתנו כי באנו ממסורת אחרת והבאנו סגנון ושפה שהיו שונים ממה שהיה נהוג".
בחוג לקולנוע הכירה גם את בעלה, אלכס ניימן, ומאז הם עושים סרטים יחד, ובהם "סבבה", "מונה ליזה" ו"געגוע ליום המחר". "לרוב אני מביימת והוא מפיק ועורך אבל זה די גמיש אצלנו", היא מספרת, "אני אוהבת לדבר עם אנשים, להוציא מהם סיפורים, והוא אוהב בעיקר את כל השאר". לזוג המתגורר בתל אביב יש ארבעה ילדים: שתי בנות - אחת בת 20, שנולדה בזמן שהיו סטודנטים, והאחרת בת 16 - ותאומים בני 9. האם קשה כשהעבודה והחיים מתערבבים דרך קבע? "אני לא יכולה לדמיין שום דבר אחר", היא מושכת בכתפיה, "קודם עשינו סרטים יחד, אחר כך עשינו ילדים יחד, אז על מה אפשר לדבר בבית אם לא על הדברים המשותפים?"
את מרבה לבקר במוסקבה?
"במיוחד בשנים האחרונות. כשיצא הספר נוצרה הזדמנות לחדש את סיפור האהבה שלי עם העיר. קודם הבולשביקים הרסו אותה, עכשיו פוטין והניו־ראשנס שעושים דברים איומים, אבל מוסקבה חזקה יותר מהכל. כשהספר יצא לאור, פגשתי אנשים שהיו שייכים לתקופה שאני כותבת עליה; כולם שאלו אותי כל הזמן למי התכוונתי כשכתבתי על דמות כזו או אחרת ונזכרים בסיפורים מצחיקים, עד שחבל לי שלא דיברתי איתם בזמן שכתבתי את הספר".
"ראינו לילה" מושך לא מעט תשומת לב ברוסיה ונמכר יפה, "וזה בלי להביא בחשבון הורדות לא חוקיות, שאילו הייתי מרוויחה מהן, הייתי עכשיו אדם עשיר", צוחקת ביאלסקי. לעומת זאת, הביקורות מתקשות לפעמים לאכול את העוף המוזר. "עלילת הספר מתרחשת ברוסיה, אבל נקודת המבט והמנטליות שמנחה אותה מאוד שונה בנוף הספרותי", היא טוענת. "החברה ברוסיה היא חברה מאוד שוביניסטית וקשה לה להתמודד עם גיבורה נשית כמו אליס בלנק, בחורות לא מתנהגות כך ואילו היה מדובר בגיבור שהוא גבר, זה היה מתקבל ביתר סלחנות. אמנם יש מה שנקרא ספרות נשים ברוסיה - אבל גם למסגרת הזאת הספר שלי לא נכנס, כי הוא יותר מדי גס ופרוע. הכל מאוד מקוטלג. קשה למבקרים לבלוע ספר שהוא גם רציני וגם משעשע, גם מופרע וגם עם אמירה".
איך העובדה שאת מתגוררת בישראל כבר 20 שנה השפיעה על הכתיבה?
"בראש ובראשונה, היות שאני באה מקולנוע, היה לי חשוב שלרומן יהיה מימד ויזואלי ומקצב שאפשר להרגיש; שממש יהיה אפשר לדמיין איך בהופעה הצופים מתנפלים על הסולן ומורידים לו את הנעליים והמהומה כל כך גדולה עד שיש חושך, והוא בכל זאת ממשיך לשיר. עבדתי הרבה, בעיקר על עצמי, כדי לחזור לנקודת המבט של המתבגרת בשנת 88' במוסקבה, כדי שלא תצוץ פתאום מתוכה אישה בת 40 פלוס שגרה במערב. סייעה לי העובדה שגל הנוסטלגיה כלפי הסוציאליזם כבר חלף ואיננו עוד; לפני 25 שנה לא בטוח שהיה אפשר להשמיע כאן ביקורת חריפה כל כך".
"פוחדת מכל דבר קבוצתי"
את תשומת הלב שלה זוכה "ראינו לילה" אפשר לייחס גם לשינויים שעוברת הספרות העברית: באחרית הדבר כותב עורך ההוצאה, חוקר הספרות דן מירון, כי "גם סיפורה של מוסקבה מפרפרת בין פאנק פרוע לשרידיו של משטר טוטליטרי הוא כיום חלק מהספרות הנוצרת בישראל. לא פחות מסיפורים על החיים בעיראק, במצרים או בפולין שקדמו להגירה לישראל... וכזה הוא חלק מרכזי של תרבותנו כעת: ספרות מהגרים".
ביאלסקי לא יכולה אלא להסכים. "רציתי מאוד שהספר יתורגם לעברית", היא אומרת, "יותר ממיליון איש שחיו תחת המשטר הזה נמצאים כאן עכשיו, כך שהסיפור הזה עכשיו גם הוא חלק מהתרבות שלנו - גם אם ביחס לרוסים רוב הישראלים ניזונים מסטריאוטיפים או מספרות של המאה ה־19. קיוויתי שתהיה התעניינות ושמחתי מאוד שיפתח אלוני, מו"ל הוצאת אפיק, קרא 30 עמודים מתוך התרגום והחליט להוציא את הספר; היה לי מזל שלרוב הכותבים ברוסית כאן אין בדרך כלל".
לא מעט כותבים בישראל מוציאים תחת ידיהם ספרות משובחת ברוסית, טוענת ביאלסקי, אבל הממסד התרבותי לא מגלה עניין בתופעה. "וזה לא ייחודי רק לספרות; גם כשנכנסנו לחוג לקולנוע אמרו שיש כאן תופעה מעניינת - אתם מצלמים את אותה סביבה, אבל מבעד לעיניים שלכם היא נראית אחרת לגמרי. אנשים מרקע אחר רואים דברים אחרת וזה חבל, כי יש לא מעט סופרים טובים ומוכשרים. אולי הם לא יודעים לאן לפנות; אילו הייתי צריכה לתרגם את הספר שלי לא הייתי יכולה, ותרגום זה דבר יקר. בלי הביטחון שהספר יתפרסם - מי יעשה את זה?"
כעת ביאלסקי כבר שקועה עמוק בתוך כתיבת הרומן השני, שיתמקד בחיים ברוסיה בשנות ה־60. "נדמה לי שמצאתי את עצמי", היא מפטירה בפשטות, "זה כמו סם. אולי מוזר למצוא את עצמך בגיל 40. אני מרגישה עכשיו במקום הנכון, גם אם החלום לעשות סרט עלילתי לא נעלם; אני מחכה לסיפור הנכון שיגיע". וגם אם מצאה את המקום הנכון, אפשר לסמוך על ביאלסקי - שבמהלך השיחה מפציעה מדי פעם בחיוך ממזרי - שלא תרגיש שייכת. לא משנה למה.
"אני לא חלק מקליקה, ולא חלק משום דבר למעשה", היא מסכימה. "אני פוחדת מכל דבר קבוצתי. אפילו לאסיפות הורים ולמסיבות כיתה קשה לי ללכת. הבנות שלי כבר רגילות, אבל הקטנים עוד לא מבינים למה מרתיע אותי כל דבר שהוא מין ביחד מוכתב כזה".
זו מין תכונה ישראלית דביקה שכזו?
"אין בכך רע, לפעמים זה אפילו כיף, אני מבינה שזה משהו שלי, כי באתי ממקום מסוים. מוסקבה היא עיר ענקית, והמדרכות בה רחבות, מתאימות להמונים. ובמוסקבה לא הולכים - כמעט רצים, ובאופן מתואם: בצד אחד של המדרכה זרם של אנשים שמתקדם לכיוון אחד, ובצד השני - לכיוון ההפוך. כשהגעתי לכאן, מה שאהבתי ברחובות הוא שכל אחד הולך לכיוון שלו ובקצב שלו; וחשבתי לעצמי - וואו! זה החופש, ככה הוא בא לידי ביטוי. אז אפשר לאהוב גם את מה שאין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו