למה העיתונאים שותקים

יוזמת "החקיקה" השקופה והפסולה של קבוצת חברי כנסת, שמטרתה פגיעה וסגירת העיתון "ישראל היום", שהצליח לשבור את המונופול של "ידיעות אחרונות" בשוק התקשורת, חושפת את עומק המשבר בכל כלי התקשורת. כל נאמני הדמוקרטיה, בעלי הערכים והנאמנויות לחופש הביטוי ולפלורליזם תקשורתי חייבים להתנגד ליוזמת ה"חקיקה" הזו. אני מצפה שבראש המתנגדים יעמדו עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי הרוח, ללא מורא וללא פחד.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יוזמי ה"חקיקה" העלו "נימוקים" אבסורדיים, ולפיהם "ישראל היום" מסכן את הדמוקרטיה וחופש הביטוי. טיפשות והבל. כדי להבטיח את הדמוקרטיה "האמיתית" והעיתונות "החופשית", על פי תבונתם של הח"כים, הייתי מציע להם לחזור ולהוציא לאור את עיתוני העבר המפלגתיים בתשלום. "דבר" (מפלגת מפא"י והעבודה), "על המשמר" (מפ"ם־מרצ) ו"הצופה" (מפד"ל והבית היהודי).

אשמת חלק מהעיתונאים

המשבר הפנימי שבו מצויה התקשורת בתחום הכלכלי והמקצועי קיים ומחריף הן בעיתונות והן בטלוויזיה המסחרית הפרטית וגם הציבורית. המשבר לא נגרם בגלל האינטרנט; לא בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת; לא בגלל חלוקתו בחינם של "ישראל היום"; לא רק בגלל מספרם הקטן של המנויים הקבועים בעיתונים; לא רק בגלל תוכניות הזבל וההבל בטלוויזיה המסחרית, כולל תוכניות הריאליטי, ואפילו לא "באשמת" הממשלה.

המשבר בתקשורת אירע גם באשמת חלק מהעיתונאים שהפכו אותה ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות והקבוצות החברתיות. חלק מהעיתונאים הפכו את כלי התקשורת שלהם, החסרים ביקורת ציבורית אמיתית, ל"מפלגת התקשורת". זו איבדה את שיקול הדעת המקצועי של אתיקה מחייבת לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים.

חלק מהעיתונאים בעל אג'נדה פוליטית אישית. הם תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי לעצמם בלבד ועוסקים בחופש הביזוי של כל האחרים. לעצמם הם תובעים חופש דיווח, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של זולתם. הם מתפארים בהיותם "כלב השמירה" של הדמוקרטיה, אך לעיתים הם כלב הנושך את הדמוקרטיה (גם זה נכון). הם מעצבי דעת הקהל (זה נכון), אבל הם גם הורסי דעת הקהל (גם זה נכון). בקרב חלק מהעיתונאים, המונח "שיקולים מקצועיים" הוא אליבי שקרי להטיות ולמניפולציות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל, נחשפת האמת כולה על מה שקורה בתוכה. מתברר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה בנושאים ארגוניים, מקצועיים, אישיים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית, ללא שום בקרה עצמית. כאשר ערוץ 10 היה על סף סגירה (פעמיים) הברנז'ה התגייסה להצלתו, תוך כדי האשמת הממשלה. ואילו עתה כאשר ועדת לנדס, המורכבת מאנשי תקשורת, המליצה לסגור את רשות השידור ולפטר 1,000 עובדים, העמיתים שלהם, כל שאר העיתונאים שותקים ולא מתגייסים לטובתם. מדוע?

מתברר שבקרב העיתונאים מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות על רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמת שנאות אישיות על רקע יוקרה והשפעה. כמה מגישי חדשות, מזג אוויר וכוכבים לסוגיהם משתכרים כמו בבנקים, ואילו בקרב שאר העורכים, הכתבים והתחקירנים, הרוב משתכרים בסביבות שכר המינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם הצדק החברתי בתוכם?

כלפי חוץ העיתונאים מנסים, ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האומנם? כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם בעצמם שיכורי כוח ומלאי התנשאות, ציניות ולעג ארסי כלפי הפוליטיקאים. הם קובעים מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. 

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני או רפורמה ממשלתית שאינם לטעמם ולדעתם של העיתונאים עם האג'נדה, הם הופכים ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח הקבוע: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! מקרתיזם! בגלל התנהלות שכזו, הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.

הכותב הוא דירקטור בחברת החדשות של ערוץ 2, חבר לשעבר בהנהלות ערוץ 1 ו־2 וחבר בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונותטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו