העיר שעורבבה לה

בוקר אחד, לפני ימים אחדים, ישבה צעירה יהודייה עטוית שביס על שרפרף נמוך במרכזו של שוק הקצבים ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים. גושי בשר גדולים, תלויים על גבי אנקולים, התנדנדו בפתח שורת האטליזים. בעלי החנויות היו עסוקים באותה שעה בהשחזת סכיניהם לקראת עוד יום של עבודה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאחורי הבחורה עם השביס עמד בעלה, צעיר חבוש כיפה גדולה. ציציות ארוכות השתלשלו מכנפי בגדו. הוא נשא בידיו תינוק קטן. 

השניים התבוננו בסבלנות בנער ערבי צעיר ונמרץ, בעל בסטה לתיקון פנצ'רים, שתיקן את האופניים שהביאו לו. הכל שם נראה ענייני, נורמלי - אם תרצו. הבחור חובש הכיפה לחץ את ידו של הצעיר הערבי עם סיום התיקון, הודה על עבודתו, שילם לו ונפרד ממנו לשלום. 

לא הרחק משם שבו לבתיהם שבשכונת בית ישראל חרדים שסיימו תפילת שחרית בכותל המערבי. כמה מהם עצרו ליד דוכני הירקות שליד שער שכם כדי לרכוש שם עגבניות, מלפפונים וצנוניות. גם שם, כמו בשוק הקצבים, הכל היה שפוי לכאורה. שקט ורגוע.

במרחק כמה עשרות מטרים בלבד משער שכם, סמוך לשער הפרחים, היה אפשר לתעד באותם ימים ממש תמונות אחרות בתכלית: עוברי אורח יהודים, הסופגים שוב ושוב מטחי אבנים; שוטרים ואנשי מג"ב שנמנעים או מנועים מלהיכנס אל מוקד הפורענות בשכונת באב אל־חוטא; ירי חזיזים וזיקוקים בכינון ישיר לעבר השוטרים. 

היו גם תהלוכות לאומניות, שמשתתפיהן נשאו דגלי אש"ף וחמאס והבטיחו לפרוע ביהודים. במעמקי סילואן הותקף שוב ושוב בבלוקים ובבקבוקי תבערה בית יהונתן, "עמדה קדמית" של ההתיישבות היהודית בעיר דוד שוקקת התיירים.

גם סיפורו של סניף הדואר בעיסאוויה, שכונה ששמה עולה באופן תדיר לכותרות בגין התפרעויות והפרות סדר קשות, משקף היטב את המגמות הסותרות ששולטות כיום במזרח ירושלים (הסיפור הובא לראשונה ב"הארץ" על ידי ניר חסון).

 התושבים בעיסאוויה נאבקו שנים בסיוע האגודה לזכויות האזרח, כדי שהעירייה ודואר ישראל יקימו להם סניף ראשון לחלוקת דואר בכפר. אבל בלילה שלפני חנוכת המבנה, שהיתה צפויה להיות חגיגית, הציתו אלמונים את הסניף החדש וריססו עליו ובסמוך לו סיסמאות נגד הנורמליזציה ושיתוף הפעולה עם העירייה. 

תושבי השכונה, שהתעוררו בבוקר וראו את שנעשה, לא נכנעו או חששו מהצעד האלים. הם ניקו את פיח השריפה, שיקמו ופתחו את הסניף במהירות, וזו אם תרצו תמצית הסיפור של ירושלים בימים אלה: מצד אחד התנגשויות אלימות, עלייה בכוחו של חמאס והקצנה לאומית; הכרוניקה החדשותית גדושה בכל אלה. 

מצד אחר: השתלבות מפתיעה וסוחפת של ערביי ירושלים בחיי העיר, שכמעט אינה מדווחת בכלי התקשורת השונים.

 

להיות או לא להיות, ביחד

הנורמליות היא עניין יחסי. בניגוד לשאלה החבוטה, שמוצגת גם ביום השנה ה־47 לשחרור ירושלים (יום רביעי הקרוב) - האם העיר מחולקת או מאוחדת? - קל הרבה יותר לבחון ולתעד את פיסות הנורמליות הרבות ואת מקטעי שיתוף הפעולה בין שתי האוכלוסיות שהמציאות מייצרת. 

בניגוד לשאלה - "מאוחדת או מחולקת?" - קל הרבה יותר לבחון ולתעד פיסות לא מעטות של א־נורמליות, הפרדה, ניכור, בידול ולא פעם אלימות בין שתי האוכלוסיות. העובדה שזו דרה בצד זו, אינה מבטלת זו את זו. את תמונות ההפרדה והחלוקה מייצרת המחלוקת הפוליטית על עתיד העיר. את תמונות השיתוף והנורמליות  מייצרת המציאות של חיים זה עם זה וזה בצד זה כבר 47 שנה. 

רוב מכריע של התושבים היהודים והערבים בירושלים - 85 אחוזים מקרב הערבים ו־80 אחוזים מקרב היהודים - כלל אינם זוכרים כיצד נראתה העיר המחולקת. הם נולדו אל תוך מציאות של עיר מאוחדת. זהו נתון יסוד שמסביר את נטייתם של רבים מערביי מזרח ירושלים להעדיף את המשך המצב הקיים ולא לעבור לחיות בריבונות פלשתינית.  

יסוד נוסף שיש בו כדי להסביר את הנטייה הכמעט מוצהרת הזאת של רבים מתושביה הערבים של ירושלים, נגזר ממעמד התושבות שלהם. המעמד הזה מקנה להם שורה של הטבות חומריות (דוגמת קצבאות מהביטוח הלאומי), שתושבי הרשות הפלשתינית אינם נהנים מהן.  

תושבי ירושלים הערבים מרוויחים פי ארבעה ויותר מעמיתיהם שבתחומי הרשות הפלשתינית. יש להם מקומות עבודה מסודרים יותר ותנאים סוציאליים הולמים. הם נהנים ממערכת הבריאות של ירושלים, והם גם יודעים להעריך את חופש הביטוי, התנועה והפולחן הדתי המובטח להם כתושבי העיר הזאת. 

ערביי ירושלים חשופים לתרבות הישראלית והמערבית יותר מאחיהם החיים בתחומי הרשות הפלשתינית. כל זה הופך אותם למה שהעיתונאי הוותיק דני רובינשטיין, מומחה לענייני מזרח ירושלים, מכנה: "האוריינטציה הערבית־ישראלית של ערביי מזרח ירושלים. הם דומים היום יותר לאחמד טיבי מאשר לאבו מאזן". 

עימותים בין האוכלוסיות. צילום: אורן נחשון

רובינשטיין, מרצה באוניברסיטת בן־גוריון, מתרשם: "הם קרובים יותר מנטלית לערביי ישראל מאשר לערביי הגדה. הם אינם מוכנים בשום פנים ואופן לחלוקת העיר מחדש, ומבקשים למצוא סידור פוליטי שיענה על שאיפותיהם הלאומיות במסגרת עיר מאוחדת". גם אבו מאזן, מציין רובינשטיין, קיבל את הגישה הזאת: "הוא תובע בירה פלשתינית בירושלים, אבל חדל לדבר על חלוקת העיר. הוא מכיר בצורך לשמור על העיר פתוחה".

הד"ר ישראל קמחי, מנהל המרכז למחקרי ירושלים במכון ירושלים לחקר ישראל, עוקב כבר שנים אחרי שתי האוכלוסיות. קמחי מבהיר כי בכל הנוגע לקהילתיות, ליחסי שכנות ולעירוב של קבוצות אוכלוסייה - "העיר אף פעם לא היתה מאוחדת. תמיד היו בה קבוצות וקהילות שונות שחיו את חייהן, לרוב בלי להתערב זו בחיי זו. כך מתנהלים גם חייהם של החילונים והחרדים. כך חיה ירושלים גם בשנות המנדט, קודם שחולקה ב־1948".

"מצד שני", אומר קמחי, "העיר מחוברת באמצעות מערכות תשתית משותפות. בכל התחומים הללו יש קשר הדוק בין נותני השירותים למקבלי השירותים. כשתושבי מזרח ירושלים קוראים להדסה הר הצופים 'הדסה עיסאוויה', זה מלמד על זיקתם למוסד. בית החולים משמש אותם כחולים, וכמו כן מעסיק לא מעט רופאים, אחיות ועובדי צוות ערבים, לצד צוות יהודי גדול".

 

תהליך התחברות

ואכן - מי שחי בירושלים, ועוד יותר מכך, מי שבודק מחקרית, כמו קמחי וכותב שורות אלה (גילוי נאות: ריכזתי ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" מחקר שעסק בתחומי השיתוף בין יהודים וערבים בעיר), את מרקמי החיים המשותפים בעיר, מגלה רבים כאלה. די לעלות על קווי התחבורה הציבורית של אגד בעיר, ולקלוט מייד שרבים מהנהגים הם ערבים. המצב דומה גם בענף המוניות ובחברות התיירות, שפועלות במזרח ירושלים ומסיעות תיירים לכל חלקי העיר.

זיקות, לעיתים מפתיעות, קיימות כמובן גם בתחומי המסחר והתעסוקה. בשוק מחנה יהודה חלק ניכר מהבסטות מנוהלות על ידי ערבים, וגם חלק מהמוכרים הם ערבים. אפילו ברובע היהודי בירושלים - חלק מבעלי החנויות הם ערבים, ומעסיקים יהודים. אזור התעשייה בעטרות, שנפגע קשות בשנות האינתיפאדה, מעסיק היום ערבים ויהודים במפעלים למתכת, בתחום הבנייה, בנגריות ובמוסכים. 

קניון מלחה וקניון האחים ישראל בתלפיות שוקקים קונים, יהודים כערבים. הדבר ניכר אף יותר בטיילת החנויות היוקרתית בין שער יפו לבין שכונת ממילא. שם יושבים כבר כבדרך שיגרה יהודים (גם חרדים) וערבים בבתי הקפה, אלה לצד אלה. 

טיילת זו מיוחדת גם בכך ש"הערבוב" קיים גם בתוך החנויות. ברבות מהן (למשל בחנויות הבגדים וההנעלה) לא רק הלקוחות מגיעים משתי האוכלוסיות, אלא גם המוכרים: מוכר או מוכרת יהודים ומוכר או מוכרת ערבים, שמשרתים ומקנים תחושה נוחה לשתי האוכלוסיות. מציאות דומה של ערבוב, הן בקרב הלקוחות והן בקרב העובדים, קיימת גם בסניפי רמי לוי - בפריפריה של ירושלים (במישור אדומים, באזור בנימין ובגוש עציון).

מציאות של "ערבוב" קיימת גם בגני השעשועים והמשחקים שבקו התפר בתוך ירושלים - למשל בגן הפעמון, שאליו נוהר נוער ערבי, שבשכונות שלו כמעט אין מתקני ספורט ופארקים. הערבים באים גם לעין יעל ולגן החיות התנכ"י, ולא פעם אף שולחים את ילדיהם לקייטנות שמקיימים המקומות הללו. "הערבוב" השתלט במיוחד על תחום הרוקחות - האוכלוסייה היהודית מקבלת את שירותיה בתחום זה מרוקחים שרובם ערבים. 

"ערבוב" מרתק יותר קיים בתחום המגורים. הוא אמנם מצומצם בהיקפו, ולכן אינו מאפיין, אך מוליד כותרות, יוצר חיכוכים ומעלה לא פעם על פני השטח את הסכסוך הלאומי. הנתונים על "ערבוב" זה, שליקט עו"ד יאיר גבאי, לשעבר חבר מועצת עיריית ירושלים, מעניינים באופן מיוחד. 

מתברר שמספרם של הערבים שחיים היום בשכונות יהודיות בירושלים גבוה ממספרם של היהודים שחיים בתוך שכונות בעלות רוב ערבי. על פי נתוני הלמ"ס, מתגוררים כיום 2,537 יהודים בתוך שכונות בעלות רוב ערבי, למשל, עיר דוד שליד סילואן או הרובע המוסלמי שבעיר העתיקה, ואילו בשכונות בעלות רוב יהודי - למשל הגבעה הצרפתית או ארמון הנציב - מתגוררים 3,378 תושבים ערבים. 

 

פסטיבל האור

ה"ישראליזציה" של ערביי מזרח ירושלים, מציין דני רובינשטיין, הואצה עוד יותר לאחר הקמת גדר ההפרדה על תוואי עוטף ירושלים: "צעירים ערבים שקודם לכן נסעו לביר זית כדי לרכוש השכלה, עושים זאת היום באוניברסיטה העברית בירושלים או במכללות בעיר. יש עלייה ברישום לבגרות ישראלית, ובמזרח העיר נפתחים יותר ויותר מוסדות מקצועיים, מעין מכינות או אולפנים, שנועדו להקל את ההשתלבות בהשכלה הגבוהה בישראל".

כל עבודת הכפיים במערב העיר נסמכת, לדברי רובינשטיין, על כוח אדם ערבי: "בכל המוסדות - בהדסה, באוניברסיטה העברית, במאפיית אנג'ל". רובינשטיין מגזים, אבל רק קצת. יש גם עובדי כפיים יהודים, אבל מי שייכנס למשל ללובי של בית הכנסת הגדול בירושלים, חלון הראווה של היהדות האורתודוקסית, ייווכח שכמעט כל עובדי התחזוקה והניקיון שם הם ערבים.

ככלל - הרבה יותר ערבים מבקרים באזורי המחיה של היהודים וצורכים שירותים או מועסקים שם, מאשר ההפך. אלפי יהודים וערבים נוסעים יחדיו מדי יום ברכבת הקלה החולפת בשכונות ערביות ויהודיות – מהמאפיינים הבולטים של הערבוב. רק העיר העתיקה יוצאת דופן. שם - הערבוב, הן במגורים, והן בתחום המסחר ויחסי האנוש - מובהק יותר. למרכז הקניות החדש של בית חנינא שבצפון ירושלים באה אוכלוסייה יהודית מנווה יעקב ומפסגת זאב, ועדיין יש כמה מרפאות שיניים "ערביות", למשל בעיסאוויה, שיהודים באים אליהן (המחירים נמוכים בהרבה), אבל ככלל, "ערבובים" כה חזקים כמו בעיר העתיקה, לא נראה בחלקים אחרים של העיר. 

מה שהתרחש בשנים האחרונות סביב פסטיבל האור ממחיש זאת היטב. בשנה הראשונה התקיים האירוע רק ברובע היהודי ו־100 אלף איש הגיעו אליו. בשנה השנייה הוא התרחב גם לרובע הנוצרי ו־200 אלף הגיעו, ובשנה שעברה הוא התקיים גם ברובע המוסלמי והארמני ו־300 אלף באו.  

הסוחרים, שבתחילת הדרך אוימו וחששו לפתוח את חנויותיהם, "עושים היום קופה", וממתינים בקוצר רוח לפסטיבל הרביעי, שיחל בעוד כחודש. גם השיקום הפיזי של רחוב הגיא, המקשר בין הכותל המערבי ושער שכם, שנתקל תחילה בחשדנות של ועד הסוחרים, הסתיים לאחרונה בהצלחה. 

 

קיפוח במזרח

לצד מרקמי החיים המשותפים הללו מונחים כבר 47 שנה לפתחה של מדינת ישראל הפערים העצומים בין מזרח העיר ומערבה בתחום התשתיות והשירותים, שנסגרו אך מעט בשנים האחרונות. יכול אדם להיות בעד או נגד הסדר פוליטי כזה או אחר בירושלים, אבל אם אדם הוא – אין הוא יכול להתכחש להזנחה הבולטת בשני התחומים הללו בצד הערבי. זהו הקו המוחשי ביותר שעדיין מפריד בין שני חלקי העיר. די להלך ברחובות, להתבונן בערימות האשפה והגרוטאות, לחפש את הגנים הציבוריים, את מרכזי טיפות החלב, את הכבישים והמדרכות, את מתקני הספורט ואת בתי הספר וגני הילדים; כמעט בכל פרמטר - האזורים היהודיים מובילים פר־נפש, במאות ולעיתים באלפי אחוזים.

העירייה עצמה, ואח"כ מוסדות מחקר וארגונים לזכויות אדם, תיעדו את הפערים העצומים. האחרון שעשה זאת הוא חבר מועצת עיריית ירושלים מאיר מרגלית (מרצ), שהוציא חוברת של 50 עמודים, המנתחת את המשאבים המוקצים לאוכלוסייה הערבית והיהודית בתקציב העירוני לשנת 2011. 

מרגלית מצא כי במקרה הטוב 13.7 אחוזים מתקציב העירייה מושקע ב־38 אחוזים מתושביה הערבים. מדובר בכמעט הכפלה של התקציב העירוני בהשוואה לימיו של טדי קולק בראשות העיר ובעלייה של כ־40 אחוזים בהשוואה לימי אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי בראשות העיר - ובכל זאת יחלפו כנראה עוד שנים רבות עד שהאוכלוסייה הערבית תקבל מהמערכת העירונית והממשלתית את מה שהאוכלוסייה היהודית מקבלת.

רק בתחום הבריאות התחוללה במזרח העיר מהפכה של ממש. אחדות מהמרפאות במזרח העיר, למשל בג'אבל מוכאבר, פועלות באמצעות זכיין, והן מהמובילות בעיר. קופת החולים הראשונה שנכנסה למזרח העיר היתה "לאומית". אחריה באו האחרות. חוק הבריאות הממלכתי שמתגמל את הקופות על פי מספר הפציינטים הופך את "העסק" לכדאי מבחינתן. הן מרוויחות וגם התושבים יוצאים נשכרים. תחום נוסף שאותו קידם תאגיד המים העירוני הגיחון הוא תחום המים, שגם בו חל שיפור הדרגתי בתחומי מזרח העיר, אף שהעבודה עדיין רבה. 

70 אלף מתושבי מזרח העיר, המצויים מאחורי גדר ההפרדה, סובלים מהפערים אף יותר. לשם העירייה ממעטת להגיע. גם המשטרה הכחולה כמעט אינה מגלה נוכחות שם, וברחובות, שעל פי החוק הם תחת ריבונות ישראל, שולטות לא פעם כנופיות של חמאס. מזרח פרוע, הנשלט לא פעם על ידי עבריינים. סוג של ריק, שעתידו הפוליטי אינו ברור אף לישראל, שיזמה לפני כעשור סוג של התנתקות בלתי פורמלית ממנו.

                                   

עובדות בשטח

על השאלה המסקרנת - מי מנצח את מי ומה גובר על מה? הפערים, שבשנים האחרונות נעשים יותר מאמצים לצמצם אותם, או תהליך הישראליזציה של ערביי מזרח ירושלים? נראה שהתשובה היא שהישראליזציה גוברת, לא בנוקאאוט, אבל בנקודות. מדי שנה מבקשים כ־800 מתושבי מזרח העיר אזרחות ישראלית. כמחציתם נענים בחיוב. 

ד"ר ישראל קמחי סבור שהאוכלוסייה במזרח העיר נעה לכיוון מתון יותר. "היא מכירה במצב הקיים. משלימה עימו. הם חיים את היום־יום, מבקשים לשדרג את מעמדם הכלכלי, לדאוג לחינוך לילד, למגרש משחקים בעבורו. מצד שני, האוכלוסייה היהודית פוגשת את הצד הערבי בצד שלה כמעט יום־יום, בשורה של תחומים ועיסוקים".

האם הדרג המדיני ישאל את ערביי מזרח העיר לדעתם, אם וכאשר יגיע זמן הפתרון? ספק רב. עם זאת, ככל שהשנים חולפות יש למציאות בשטח ולמרקמי החיים המשותפים כוח משלהם, והם עשויים לקבל משמעות גם ברמה הפוליטית והלאומית. כפי שהבנייה של שכונות יהודיות מעבר לקו הירוק היא עובדה בשטח; וכפי שעשרות אלפי יחידות הדיור במזרח העיר, שרובן ככולן נבנו ללא היתר הן עובדות בשטח, כך גם מרקמי החיים המשותפים והישראליזציה הם עובדות. בפועל מתעצבת ירושלים בשנים האחרונות כעיר דו־לאומית. ימים יגידו איזו השפעה תהיה לכך על דפוס הפתרון העתידי. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו