קודם כל, ישראלים

בשנתו הראשונה של "ישראל היום", נפגשתי עם המשנה לראש הממשלה דאז, השר חיים רמון. איש רב השפעה בממשלתו של אהוד אולמרט, וגם חברו של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. הוא שאל "לאן זה הולך, העיתון הזה" ועניתי שהמטרה היא להיות מספר 1 בשוק. המשמעות היתה ברורה: להדיח את "ידיעות" מהצמרת. רמון המליץ כי "עדיף שתנסו לתפוס את מקומו של 'מעריב'" שהלך וצלל, ולהתקבע בתור מספר 2. "אנחנו מול 'ידיעות'", חידדתי את המסר והתשובה שלו היתה "חבל לכם. זה לא יקרה". 

לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מה לעשות, זה קרה. היום אפשר לומר בוודאות, כי "הבעיה" היא ש"ישראל היום" הוא עיתון שהצליח "יותר מדי", במוצר היומיומי ובזמן הקצר של חדירה כה עמוקה לשוק נוקשה. במקרה של "ישראל היום", ההצלחה הגיעה מלמטה, מ"העם", מהקוראים. להצלחה הזאת יש משמעות במישורים רבים ובעלי עוצמה: בזירה התקשורתית, בזירה הכלכלית ופועל יוצא מכך, ככוח משפיע על מערכות השלטון. וכידוע, אין משחק סכום אפס. אם אנחנו מרוויחים, מישהו מפסיד. אם סיפורים מגיעים אלינו, הם לא מגיעים לכלי תקשורת אחרים. אם גופים משלמים על מודעות אצלנו, קטן הנתח אצל המתחרים. אם הערימה שלנו נחטפת, נשארים עיתונים בערימה של מישהו אחר. 

תחרות על לב הקוראים

בלימודי התקשורת הסבירו לי כי "כמעט הכל קשור באכסניה". המרצה נתנה אז דוגמה על סיקור הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ועל כך שנחום ברנע, פרשן "ידיעות אחרונות", הגיע למתחם הסגור ונכנס לסיור, להביט במראות הזוועה ולדווח לעם בישראל. כשהכל סגור, עבורו ועבור מה שהיה אז העיתון של המדינה, הכל פתוח, הסבירו אז. 

הגישה הזאת היתה נכונה מגדול ועד קטן. 10 שנים ב"מעריב" ועוד כמה שנים בין מו"לים אחרים הבהירו כי יש מונופול אחד בשוק וקוראים לו "ידיעות אחרונות". 

עד הכהונה השנייה של בנימין נתניהו, בשעה שראש ממשלה היה יוצא לביקורים רשמיים בחו"ל, היו מתקשרים מלשכת הדובר ב"תקשורת ראש הממשלה" ליו"ר תא הכתבים המדיניים, כתב מדיני ב"ידיעות אחרונות", ומבקשים ממנו לקבוע מי יהיה ב"פול" (העיתונאי המייצג את כולם) בכניסה לבית הלבן. אלא שהזמן חלף והמציאות השתנתה. היום גוף אחד כבר לא יכול לשלוט בכל מקורות המידע. המרחבים האינסופיים של עולם הסלולר שהמליך את ווטסאפ, בלוגרים, טוויטר, פייסבוק, יו־טיוב ואינסטגרם, התווספו לאתרי האינטרנט, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. 

עיתונות החינם - שלא הומצאה בישראל אלא רק הצליחה כאן - היא לא סכנה לעיתונות, כי אם חלק מהעולם הזה שהתנפץ לרסיסים שנקרא "עולם העיתונות". היום יש כל כך הרבה אפשרויות להתעדכן במידע, שהמושג כפר גלובלי קטן הוא מוחשי. כולם מתמודדים על ליבו של הקורא, צרכן המידע. 

במשך שנים היינו בגדר "בא לשכונה בחור חדש", שבוחנים אותו, מנסים לגמד את הישגיו העיתונאיים, מתעלמים ממנו. אבל כשהתגלה הבסיס האיתן שעל אדניו מונח המוצר - הן כלכלית והן עיתונאית - התברר שמדובר בעיתון מנצח. 

ולמרות הכל, "ידיעות אחרונות", גם היום, הוא גוף מאיים. מלבד "ידיעות אחרונות" יש את ynet, את "כלכליסט", את הוצאת "ידיעות אחרונות" ועוד אלכסונים שבטח שכחתי. הבעלים חולש על כוח משמעותי שמפחדים ממנו, אבל גם מאוד רוצים ממנו צ'ופר. במצב כזה, עצוב, אבל לא מפתיע, שיש גם הצעת חוק. 

אז מה הסיכויים של הצעת החוק לעבור? דומה שהכל כבר יודעים, כי הוא לא הגיוני, לא חוקתי, לא צודק. אני בספק אם יש רוב שיצביע בעד סגירת עיתון בישראל. 

"האויבים" של "ידיעות"

הצעת החוק לסגירת "ישראל היום" מדברת בשפת העבר. יש שם משפטים על "חשיבות עליונה לשמירה על העיתונות הכתובה בישראל", על "הבטחת השוק" ועל טיפול "באחת הסיבות המרכזיות שהובילו למשבר ושאינה מאפשרת להם להתאושש". אין שם את הסיבה העיקרית להנפקתו של החוק: בנימין נתניהו. אז הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. 

"אתם עיתון תומך ביבי" היא כביכול הטענה המנצחת של כל התומכים בחוק. זה לא סוד, שהמדינה חצויה בדעותיה. יש שרואים בבנימין נתניהו מי ששומר על המדינה בחוף מבטחים כלכלי, לצמיחה ושגשוג. ראש ממשלה ששומר על האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל, מול איראן וארגוני הטרור, מול הפלשתינים. וכן, יש אחרים שרואים בו מי שמוביל לאסון, תחבולן שלא רוצה שלום ומי שהגישה הכלכלית שלו היא טעות מתמשכת. שיחה בשולחן השבת שלכם תגלה כי קשה מאוד להשפיע על אדם לשנות את דעתו הפוליטית. 

לעיתון מותר שיהיה קו ערכי, קו רעיוני, קו פוליטי. אפשר גם לתמוך במנהיג כזה או אחר. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את השלטון, אבל גם להגן על שלטון החוק, לקדם ערכים נעלים ומשותפים, לגלות אכפתיות לסביבה ולמדינה. 

"ישראל היום" הצהיר על עצמו כעיתון שהוא קודם כל ישראלי. בעד ישראל. אנחנו לא מהאו"ם, ובעינינו ישראל היא מדינה צודקת, ומוצדקת. צדק היסטורי. "ישראל היום" מכבד ערכים משותפים, נלחם במושחתים, מגן על שלטון החוק. בעולם רב־ערוצי כבר לא דרושה אובייקטיביות. דרושה הוגנות ודרושה הצגת האמת. נכון, אנחנו לוקחים צד: את הצד של מדינת ישראל. הצד שאנחנו מאמינים בו. צד שמעולם לא התנגש עם הערכים שמוביל העיתון. עם שלטון החוק. 

אלא שבכל מה שקשור לנתניהו, הקו ב"ידיעות אחרונות" ברור. הקו המנחה שלהם הוא: להפיל אותו, בכל מחיר, ולעזאזל כל השאר. "באנו להזיק" ולא "באנו לשנות". מי שקורא "ידיעות" יודע: האויב שם הוא נתניהו. כך שהמאבק ב"ישראל היום", הוא לא סיפור על עיתונות, זה סיפור על ראש הממשלה בנימין נתניהו והרצון לחסלו, להעלימו מההנהגה בישראל. רק כך אפשר להבין כיצד כל סיפור פעוט נגד נתניהו ומשפחתו מוצג שם בכותרות ראשיות, וסיפורים על יקירי המערכת, ובראשם אולמרט והברונים־השודדים, הטייקונים, נדחקים ככל האפשר אל מתחת לשטיח. רק כך אפשר להבין כיצד תקציב אירוח גלידה בבית ראש הממשלה מוצג באותה חומרה כמעט כהרשעת ראש הממשלה לשעבר בלקיחת שוחד של יותר מחצי מיליון שקלים.

זה לא יעבוד. הציבור כבר הבין את השיטה של נוני מוזס, ונמאס לו ממנה.

באמצע המאה ה־19 המיסיון הנוצרי הקים בתי חולים עבור הציבור היהודי והמוסלמי בירושלים. העוני וצפיפות המגורים האיומה גררו מחלות. בתי החולים של הנוצרים שהגיעו מאירופה הוקמו ברחוב הנביאים במרחב הפתוח ומחוץ לחומות והציעו טיפול טוב וארוחות כשרות ובחינם. הרבנים ביקשו לעצור את התופעה ואיימו כי מי שיקבל שם טיפול, לא יזכה לקבר ישראל. למרות זאת היו רבים שהלכו. בסופו של דבר, השוק הוא הקובע, האיומים לא יעזרו. ואגב, אף אחד לא המיר את דתו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו