לנשיא שמעון פרס לא היתה טיוטה כתובה להסכם קבע מלא או כמעט מלא עם אבו מאזן. הוא טס ללא ליאות ברחבי העולם ונפגש עם ה"ראיס" הפלשתיני בדירות מסתור, והיו דיבורים בלי סוף. וזה היה הסוף.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמה מהניסוחים ערבים לאוזן. ריבונות דתית במקומות הקדושים; זכות וטו לישראל למנוע החדרה של צאצאי פליטי 48' לתחומה, הכל דיבורים. בלי נייר וחתימה.
ביום חמישי כלשהו ב־2011 עמד פרס לטוס לפגישה. בנימין נתניהו ביקש שידחה אותה בכמה ימים מפני שטוני בלייר עשוי להביא הצעה טובה במיוחד. פרס הודיע לאבו מאזן כי לא יגיע. הכל תם. בלייר לא הציג את ההצעה המיוחלת. מה ניסו פרס ואבו מאזן לסכם? לפי הגדרתי - מסגרת להסכם מסגרת לניהול המשא ומתן.
במשרד ראש הממשלה לא שמעו על ההצעה. יעקב עמידרור אינו מכירה. כנראה שגם לא יצחק מולכו. אפילו לא בלייר. אבל משהו התרחש, וחבל שנתניהו ביקש מפרס להתעכב. מפני שאילו הרחיק פרס עד סוף הדרך, היה מגלה כי אבו מאזן מהתל גם בו. שוב בא רק לרחרח ולבדוק מה גבול גמישותה של ישראל, והנשיא היה מצטרף בעל כורחו אל אהוד ברק ואל אהוד אולמרט שהציעו ויתורים מרחיקי לכת והמנהיג הפלשתיני נמלט מכל הסכם עימם.
בניתוקים האלה ישראל אינה מפסידה את השלום. אין בשורת שלום בצד הפלשתיני. אפשר שגם לא בישראלי. אבל ישראל מפסידה ב־BLAME GAME, בשאלה הצפה בזירה הבינלאומית - מי אשם?
לא הכל סבורים שההתמודדות הזאת על דעת הקהל העולמית חשובה. יש בימין־הליכוד ובבית היהודי בעלי תפיסה ש"עם לבדד ישכון", ולעומתם יש ישראלים מאסכולתו של תיאודור הרצל המבקשים לקיים את מדינתם על פי "משפט העמים", שבדור הנוכחי הם האו"ם ובית הדין הבינלאומי בהאג, הולנד, ודומיהם.
זו ליבת המחלוקת בתוך הזרם המרכזי בחברה הישראלית. לא בין השמאל הקיצוני והערבים לבין הממשלה אלא בקואליציה, ובדו־שיח עם האופוזיציה הציונית. מי שמייחס משקל רב ל־BLAME GAME כמוני מצדד בהפסקת הבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות לפרק זמן ניכר. אחרים סבורים כי חבל על הזמן.
אי אפשר להאשים את נתניהו שהפסיד את הסיכוי לשלום. לא היה לו שותף פלשתיני. אבל הוא הפסיד את היכולת לשכנע את העולם שאין שותף כזה.
נותרה ברירה כואבת בין מהלך חד־צדדי, שיסיג את ישראל לגושי ההתיישבות אבל יותיר את צה"ל ביהודה ובשומרון למנוע את השתלטות חמאס עד לחתימת הסכם עם הנהגה פלשתינית רעננה, או להמתין בוהים וחסרי מעש לבלתי נודע שצופן העתיד לשני העמים בארץ־ישראל־המערבית.
שאלות על הבחירות לנשיאות
ההתמודדות על כס נשיא המדינה רשמה כבר שיאים של גועל נפש. במצב שנוצר ראוי להציג לכמה מהמעורבים במסע המכוער שאלות ענייניות. הנה חמש:
• לבנימין בן־אליעזר: האם היית מוכן שרופאים ידועי שם יבחנו את מצב בריאותך ויביעו דעה באשר לכשירותך לכהן כנשיא המדינה?
• לבנימין נתניהו: בהנחה שסילבן שלום אינו מתמודד ואין צורך בהכרעה פנימית בליכוד - מה פגם מצאת בראובן ריבלין שאתה מונע ממנו את תמיכתך למרות היותו בעל אישיות ייצוגית מובהקת?
• לדליה איציק: כמקורבת מאוד לאהוד אולמרט - אם לא יזוכה בערעור וייכלא, האם את מתחייבת שבהיבחרך תכריזי על נבצרות ולא תתערבי למענו כאשר תגיע אלייך בקשת חנינה על שמו? האם לאחר הרשעתו המוחצת ערכת חשבון נפש עם עצמך על עמדתך בסוגיית אולמרט בשנים האחרונות? ואם כן - לאיזו מסקנה הגעת?
• לראובן ריבלין: אם תחליט ממשלה עתידית בצוק העיתים לחון מחבלים - האם אתה מתחייב שלא תסרב לחתום? שלא תמנע את אישור המהלך למרות דעתך השלילית (וגם דעתי) על עסקאות כאלה? מפני שנשיא אינו צריך להתערב בהכרעות שהן מדיניות בעיקרן?
• למועמדים דליה דורנר, דן שכטמן ומאיר שטרית: היכן אתם? אנא השמיעו קול.
רשימת הקושיות ארוכה. נותר זמן להציגן.
בלפסט - ביקנעם?
כל הסימנים מעידים כי פורעי תג מחיר הגיעו מהימין הקיצוני. המעצרים האחרונים
שנערכו סוף סוף השבוע חיזקו תחושה מרה זו. נכון שרוב תושבי יצהר, למשל, מתנגדים לריסוס מסגדים בכתובות נאצה ולניקוב צמיגים של מכוניות ערביות, אבל לא במקרה גרעין נוקשה של אנשים כאלה מגיע ממנה ומסביבתה.
הם פרוסים על פני כל הארץ. החשוד מיקנעם, שניקב צמיגי מכונית של קבלן ערבי, לא היה מוכר למשטרה. הוא אינו בעל עבר פלילי, אבל חזר על מעשהו כ־15 פעמים. הכיצד אינם מבינים כי במעשיהם יהפכו את ערי ישראל לבלפסט שבצפון אירלנד, דגם ב'?
נכון שקיימת סבירות גבוהה כי העוסקים בריסוס כתובות נאצה על מסגדים אינם מאורות בלימוד תורתם ובחשיבה מדינית. בכל זאת ניבטת קושיית ההיגיון: הרי הימין הקיצוני, המבקש לספח את כל יהודה ושומרון לישראל, טוען כי שתי האוכלוסיות - יהודית כערבית - יוכלו לחיות יחד.
לאנשי ימין קיצוני אלה יש, אפוא, אינטרס עליון למנוע קטטות; להוכיח כי ערבי יכול לחיות בכבוד ובשלום ובביטחון אישי בעיר יהודית. אם כן - מי הוא מורה ההלכה, שאינו בולם את מה שעלול לפגוע ביעדים אלה יותר מכל דבר אחר? הוא כורת את הענף העקרוני שעליו הוא עצמו יושב עם תומכיו.
סביר להניח כי בנקבו צמיגים וברססו כתובות נאצה על מסגדים הוא מבקש לדרבן את הערבים לצאת את הארץ. יקרה ההפך, הם יצאו לעימות ברחובות. נחוצה יד חזקה וזרוע נטויה לבלום את התופעה כדי שיקנעם לא תיהפך לבלפסט בעברית.
מודל משפחתי
שאלתי את נעה ידלין אם ספרה "בעלת הבית" מבוסס על הדגם של משפחת אולמרט? ואם ראשת המשפחה, אשת הציבור אלישבע פוגל החשודה בפלילים תוך נטילת כספים אסורים, היא בעצם אהוד אולמרט?
ידלין, שזכתה בפרס ספיר, השיבה בצחוק מתגלגל ב"לא" עם סימן קריאה. הספר הופיע לפני פסק הדין, אמרה, ושאלו אותה אם אלישבע היא אחת מקבוצת ידועניות המוכרות בירושלים. אחת מהן, בעצמה קרובה לעולם הכתיבה, תהתה אם מדובר בה. רק אחרי מתן פסק הדין עלתה בחודש האחרון האפשרות שהרומן הסוחף שלה מבוסס על אירועים במשפחת אולמרט.
"בעלת הבית" זכה לפרס מפני שהוא ספר־סלט, יש בו מרכיבים מגוונים החוברים לעלילה זורמת. נזרעו בה אפילו סודות ורמזים כמו־בלשיים. לא אקלקל למי שטרם קראו, אבל לדוגמה: שימו לב להערה זעירה, כמעט חשאית, על ביקור בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הפענוח הדרמטי יגיע בעמודים האחרונים של הספר.
ידלין צמחה בתל אביב ומתגעגעת לשנותיה באוניברסיטה בירושלים, ומקווה כי תחזור באחד הימים. כמי שיש לו מסלול גיאוגרפי זהה, ידוע לי כי לא תחזור. גם לתל אביב קסם רב משלה. אך "בעלת הבית" ספוג ברוח עיר הבירה. בכותבה סתם כך "אלחריזי", חש הקורא מייד שהיא מתכוונת לבתי האבן ברחוב הירושלמי ולא למשורר מהמאה ה־12 יהודה אלחריזי שחיבר את "ספר תחכמוני".
עוצמת "בעלת הבית" נגלית בחדירה אל נפש בני המשפחה בתהליך השלמתם עם האפשרות כי העומדת בראשם אינה מה שחשבו אלא עבריינית. הספר משוטט בתודעת פמלייתה של העבריינית, שילדיה וחבריה נמלטים מלעסוק בשאלה המרכזית אם אמם פושעת ומתגודדים בבעיות משנה - מי סיפר מה למי? ספר זה אינו עוסק בנפילת גיבורתו מ"איגרא רמא לבירא עמיקתא", אלא בזו של יקיריה וקרוביה. כך, בלי תכנון מראש ובלי כוונת מכוון "בעלת הבית" הוא דגם של משפחת אולמרט, ומכיל אותה.
רדיפת אליעד שרגא
ארבע פעמים נגרר עורך הדין אליעד שרגא לערכאות. כאשר הציע נציג של אהוד אולמרט להרחיב את לשכות ראשי הממשלה בדימוס - כמה ימים לפני שהתפטר - התבטא שרגא ב"קול ישראל" כי במקום להרחיב לשכתם של אנשים כמותו, ראוי שיוסיפו שטח לנוחיותם בתא המאסר בכלא מעשיהו.
בוועד עורכי הדין בתל אביב המנוהל בידי אפרים (אפי) נווה נרעשו. סברו כי אסור למתוח ביקורת על חבר כאולמרט והעמידו את יו"ר התנועה לאיכות השלטון לדין משמעתי במחוז. הוא זוכה. מייד עירערו לבית הדין הארצי של הגילדה - ושוב זוכה. עתרו נגדו לבית המשפט המחוזי בירושלים - וזוכה. הגיעו אפילו לעליון כדי לקבל היתר לערער על הזיכוי - ושוב יצא שרגא יבש מן המים העבשים. הרדיפה תמה.
עתה, אם יחליט בשבוע הבא השופט דוד רוזן לכלוא את אולמרט אשר הורשע בקבלת שוחד, יחזור שרגא על הצעתו להרחיב את התא במעשיהו. סביר להניח כי הפעם תזכה הצעתו לברכת ראש הממשלה המודח.
בברצלונה זה לא יקרה
בשעה 19:55 נשאו ארבעה שוטרים מבוהלים צעיר שאיבד את הכרתו, השכיבוהו על החול ונשפו בו.
ב־20:00 נחת סנטר של סוס משטרתי על ראשי. מדי כמה שניות נשמעה צרחה "ילד", והשוטרים שקודם דחפו את הצובאים על השער לאחור מיהרו לחלצו. זו תמונת מצב ממוצאי שבת, איצטדיון הכדורגל בבאר שבע, בכניסה לשער 8, בתחרות שהעניקה למכבי תל אביב את אליפות המדינה בכדורגל.
גם לפני 19 שנים היינו בבאר שבע, וגם אז זכתה מכבי תל אביב באליפות, וגם היה בלאגן. חששנו מהדור הקודם של סוסי המשטרה. כמה שנים יחלפו עד שהמשטרה והסדרנים ילמדו לכוון את הקהל לאיצטדיון בדרכי נועם?
המשטרה חייבת לכפות את רצונה בתוך המגרשים ולא בחוץ. אילו אסרה על כל הצופים - עד האחרון שבהם - לעמוד בזמן המשחק, כנהוג באירופה, היו הכל יושבים במקומותיהם.
אבל קומץ אוהדים הנצמדים בעמידה לגדר מאלצים אלפים לעמוד על רגליהם מדי שבוע, ולכן רבים יותר מדירים רגליהם מהמגרש. בברצלונה, מלכת הכדורגל בחלומו של האוהד הישראלי, זה לא יכול לקרות.
לאן הן נעלמו
היה רעיון נאה להפקיד את כל המשואות המסמלות את תחילת יום העצמאות בעצרת בהר הרצל בידי נשים. נבחרו נשים מדליקות במגוון של תחומי החיים. הן ייצגו את חיזוק מעמד האישה במגזר הערבי, ואת אהבת הארץ והתיאטרון וצה"ל והספורט הנשי, הידד.
רק תחום אחד נעדר. לא הוזמנה אפילו אחת מבין אלה אשר עסקו בטוהר המידות של החברה הישראלית.
לא דורית ביניש ודליה דורנר ואביה אלף וליאת בן־ארי ואילה חסון מהמשפט ומהתקשורת. לא רק היעדרן חסר אלא גם העובדה שאיש מהאחראים לא נתן את דעתו למקומן של נשים במלחמת בני האור בבני החושך.
אולי בפעם הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
