אני הולך ומשתכנע לאחרונה שהכל קמפיין. כל טרנד; כל עיסוק תקשורתי קדחתני. כל חרדה קולקטיבית שמתקרבת ומאיימת כענן שחור, ונמוגה כעבור רגע כמו אד מכוס קפה קטנה. הכל קמפיין. שום דבר לא ספונטני ולא יכול להיות. הכל מתוזמר באופן חשוד, ולרוב - כרגיל אצלנו - די חובבני. ולא, זאת לא קונספירציה נכלולית ואפלה. זה פשוט קמפיין. שזה כמו קונספירציה, אבל יאללה, בוא נזרום עם זה. בקטנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לחד־משמעיות של המשפט "הכל קמפיין" יש צליל קראנצ'י שמזכיר משפטי מפתח של פילוסופים יוונים שקדמו לסוקרטס. ברנשים פיקחים ביותר אמרו אז דברים מסתוריים כמו "הכל זורם" או "הכל מים", ולא הרגישו שום צורך להתנצל על ההכללה. בבסיס הדברים עמדה ההבנה ששום דבר הוא לא מה שנדמה שהוא. זה גם מה שעמד מאחורי פסוקי מחץ יהודיים כמו: "הכל צפוי" ו"הכל בידי שמיים", והגירסה הערבית שאמרה: "כולו מן אללה". מאוחר יותר התחלנו לנופף ב"הכל לטובה", "הכל שפיט" ו"הכל פתוח". וכולם, על המגוון והמחלוקות שבהם, משקפים את חוויית העולם הבסיסית של אלה שהגו אותם. מהמאמין האדוק שהמציאות כולה כורעת לרגלי אלוהיו, ועד למשפטן הטוטאלי. זה אומר כולו שלי, וזה אומר כולה מילים, והכל, הכל בעיני המתבונן.
המתבונן הנבון מאמין לאחרונה שהכל קמפיין. ואיך אני יודע? כי אם פואד חושד שכל הגילויים שהחלו פתאום להיחשף ולהידבק אליו כמו עלוקות בגשם טרופי הם קמפיין מתוכנן נגדו, סימן שיש לו סיבה לחשוב כך. אם הוא כל כך בטוח שהדרך אל בית הנשיא רצופה שדות מוקשים, מלכודות וצפעונים, ושום דבר לא מקרי, סימן שגם פואד עצמו כבר שמע על הפקות דומות בעבר, ואולי אף היה לו בהן חלק. מדובר, בל נשכח, בדמות שהיא כל דבר חוץ מטירון בבסיס הזה שנקרא מדינת ישראל. שום דבר לא יכול באמת להפתיע את פואד, וקשה לדמיין מה עשוי לגרום לו להסמיק כבת אולפנה שנחשפה לשיחת מילואימניקים. בלתי סמיק הוא פואד. ואם הוא אומר שהכל קמפיין, אז כדאי שנקשיב. בעיקר כשהוא מבטא זאת כמי שאומר את המובן מאליו.
מישהו חייב לעמוד מאחורי זה // איור: עציון גואל
יום אחד אתה עוצר ותוהה - מה קרה לעיתונות? למשל, ממתי התחילו להעניק כזאת במה לסיפורים קודרים, אך מה לעשות - חסרי עניין לציבור, על אנשים בריאים ועל יולדות צעירות שנפטרו במפתיע? הרי מאז ומעולם התרחשו, לצערנו, מקרי מוות פתאומיים. היה איש ואיננו עוד. זה קרה, וזה קרע את הלב, אבל איש לא כתב על זה. בעיקר כי אין הרבה מה לומר. מעשה שטן, כך אמרנו, אכזריותה של הסטטיסטיקה. אבל היום כשאין מה לעשות או לכתוב, אז כותבים עוד יותר. חוזרים ודשים באותן קלישאות אומללות, כי אחרי הכל חייבים כמה מאות מילים כדי למלא כתבה, והכי קל זה פשוט לכתוב ציטוטים מפי בני המשפחה. אבל ברגע מסוים משהו בך פוקע ואתה שואל: ממתי, לעזאזל, התחלנו לקבל את המנה היומיומית הזאת של אסונות ובצידם ניצוצות גאונות בסגנון:
"במקום לחגוג, נאלצנו לומר קדיש".
וגרוע עוד יותר: "הבאתי להם ילדה בריאה, והם החזירו לי אותה בארון", שזה, הבה נודה על האמת, לא מאוד רחוק מהמנהג ההולך ומתעצם להכניס מכות לצוות הרפואי...
בכל הנוגע לתקשורת כולם מומחים גדולים, וברגע שאתה שואל את השאלה התמימה הזאת, מישהו כבר יתקע בך מבט מלא חמלה ויגיד: "קמפיין".
מה קמפיין? - אתה נחרד. מה הקשר לקמפיין?
מה, אתה ילד? תקשיב לי טוב! מתנהל כרגע מאבק נגד פונדקאות. לא שמעת? יש גם אחד נגד לידה בכלל. כל מערכות החדשות שורצות לוביסטים. פחד. מה זאת אומרת מה האינטרס?! איפה אתה חי? הכל מתחיל מהתיאוריה שרוב היילודים בשנים האחרונות מפתחים נטייה לימין פוליטי. או לטבעונות. אז זה כנראה קמפיין של השמאל. או מועצת החלב. בהפוך על הפוך. אתה יודע שגארי יורופסקי הוא בעצם פרומושנר של תאגידי הבשר באמריקה? שקוף!
עם הזמן אתה מתרגל, מתפכח ומבין איך הדברים מתרחשים מאחורי הקלעים. אוה יה! דברים שאך אתמול הביאו אותך לידי תגובות נדהמות זוכים ממך כעת לחיוך קטן ולקריצה. הנה, החידוש המרענן של השנה האחרונה - חיסולים של בכירים בעולם התחתון שזוכים לכיסוי תקשורתי כאילו מדובר באושיות תרבות. אין לי מושג במה זכינו, אבל המקרים האחרונים לוו בפריסה רחבה של קורות חיים ועצי יוחסין, כולל מיקומם המדויק בשרשרת הפיקוד ומערכת הסכסוכים הענפה שניהלו עם ארגונים מקבילים. זה רק שאלה של זמן עד שנזכה לראות את ארונו של ראש משפחת פשע מונח באיזו רחבה, והציבור מגיע לחלוק כבוד אחרון ולנשום לרווחה. בינתיים כבר זכו צרכני התקשורת לקבל את תגובותיהם המלאות של בני משפחתו האבלים והזועמים של המנוח, זכרו יגן עלינו (על בסיס תשלום חודשי, במזומן, לא חבל על הפנים היפות שלך?) צריך ממש לשפשף את העיניים כדי לקרוא איך אנשים שבסעיף "מקצוע" ממלאים בלי להסס - "פשע", מטיחים ביקורת נוקבת על הידרדרות הביטחון האישי ברחובות, ומה יהיה עם המדינה הזאת. הכל כמובן מצוטט בהרחבה, בלוויית תמונה גדולה שאין לה קשר לכתבה והמשך בעמ' 8. ואתה שואל מה קורה פה, ואתה יודע שקמפיין. הרי זה לא יכול להיות סתם התפרצות של טמטום ספונטני.
זה קמפיין נגד השר לביטחון הפנים, או בעדו. או חלק מהמלחמה המדממת בין סוכני הביטוח לבין הקמפיין החולני ההוא של "שוקה". ואל תשכח שבימים אלה מתנהל מאבק פנימי על אזורי שליטה במשטרה, וסבב מינויים בעולם התחתון. או להפך. אבל הכל בסופו של דבר - קמפיין.
ויכול להיות שזאת שטות גמורה. אולי כולם חיים בסרט סוג ב'. אבל עצם העובדה שכל כך הרבה אנשים חווים כך את חייהם, מין חוויה פואדית כזאת, היא עצמה בעייתית מאוד. ללא ספק הגזמנו עם הקמפיינים, והגיע הזמן לעשות משהו בעניין. אולי קמפיין?!
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו