חיים על זמן סיאול

כל ילד בעולם יודע היום את המשמעות של המילים "סמסונג" או "יונדאיי". ובכל זאת, כשאומרים היום "קוריאה", הדבר הראשון שעולה לראש הוא דווקא... צפון קוריאה. שושלת משפחת קים המטורפת, המנהיגה את הדיקטטורה המרקסיסטית המסוגרת מאז אוגוסט 1945, מצליחה עדיין לזכות את חצי האי הקוריאני ברוב הכותרות. אבל קוריאה היום היא בעיקר דרום קוריאה. 50 מיליון אזרחים, שבעבודה קשה הפכו את ארצם לאחת המדינות המשפיעות בעולם - לא רק מבחינה כלכלית וטכנולוגית, אלא גם מבחינה תרבותית. היום בכל אחד מאיתנו יש דבר מה קוריאני. מישהו היה מאמין שהמזרח הפך ליותר קוריאני מיפני?

לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

דרום קוריאה אינה מסתפקת בייצוא הטכנולוגי המרשים שלה. זה שנים היא עמלה גם על ייצוא תרבותי, ובהצלחה לא מבוטלת. קרן קוריאה (Korea Foundation) הוקמה, בין השאר, גם לשם מטרה זו, ולאחרונה הוזמנה קבוצה של נציגים ממדינות שונות כדי להתרשם מההצלחה הקוריאנית במגוון תחומים. רשימת המוזמנים מוכיחה עד כמה במזרח אסיה לא מתרגשים מהמשקעים במזרח התיכון: אפשר למצוא בה אורחים רשמיים מכוויית, מהאמירויות, מעומאן, מאיראן ומ... ישראל. בסיאול נשברו כל המחסומים סביב מגבלות הכשרות ואיסור אכילת חזיר. מה שתפריט אחד יכול לעשות. המעניין הוא שלא רק שהקבוצה התחברה בסופו של דבר, אלא שלקוריאנים לא היה ספק שזה אפשרי. כמו כל דבר מבחינתם.

הצלחת התרבות הקוריאנית מסבירה מדוע מנהיגה של צפון קוריאה, קים ג'ונג און, חושש משכנתו מדרום. הוא יורה פגזים, שכניו מגיבים בתוכניות טלוויזיה מוצלחות. יש בדיחה שלפיה צפון־קוריאנים נמלטים מארצם לדרום דרך סין - לא למען החירות, אלא בשביל אופרות הסבון המופקות בסיאול ומצליחות לשגע אפילו את היריבה הגדולה יפן. דרום קוריאה ממציאה לא רק הצלחות, אלא גם נוסחאות. השליטה שלהם היא כנראה לדורות.

רוצים להיות הכי הכי. הדרום־קוריאנים החדשים  //  צילום: בועז ביסמוט

כולם באסיה מדברים היום על "הגל הקוריאני" (Korean Wave), השוטף את המזרח הרחוק מאז תחילת שנות ה־2000: סדרות טלוויזיה, סרטים, מוסיקת פופ וגם אופנה "מייד אין קוריאה". הקוריאנים גאים בזה. הם מספקים לנו טלוויזיות LG, וגם את התוכניות שמשודרות בהן. ההשתלטות היתה מהירה ומוחלטת. בשנים 2003 ו־2004, למשל, סידרה כמו "יהלום בארמון" (בקוריאנית, כדאי שתלמדו - "Jang Geum Dae") גרמה לפריחה של מסעדות קוריאניות במלזיה, בסינגפור, באינדונזיה, בפיליפינים ובתאילנד. ההצלחה התרבותית באה גם לידי ביטוי בהרשמה הגוברת והולכת של צעירים ללימודי השפה הקוריאנית. קרן קוריאה דואגת להקל על צעירי דרום־מזרח אסיה ללמוד את השפה, וכמעט כל האוניברסיטאות באזור מלמדות היום קוריאנית.

להיכנס לכוננות קימצ'י 

די מדהים לראות למה הפכה היורשת של תקופת "שלוש הממלכות" - שילה, גוגוריה ובקג'ה - אשר התחרו על עוצמה וטריטוריה בתקופה שלפני הספירה. די מדהים לראות כיצד מדינה שב־22 באוגוסט 1910 סופחה בידי יפן ונשלטה על ידי מושל קוריאה, סוחפת רבים לאירועי האירוויזיון של המוסיקה של מזרח אסיה (Asia Song Festival), אשר אותם היא מארחת מאז שנת 2004. בקוריאה קיים עדיין רגש אנטי־יפני חזק בשל הפרות בוטות וברוטאליות בנוגע לזכויות אדם בתקופת הכיבוש. עשרות שנים אחרי, הם עדיין ממתינים להתנצלות יפנית המבוששת להגיע. אבל כל זה לא תקף לגבי אירועי התרבות שלהם, שאליהם היפנים מוזמנים. בזכות קרן קוריאה, היום הפלישה בכלל הפוכה: קוריאה היא זו שפולשת ליפן. לא צבאית, חלילה (כאן האיום הוא יותר מצד הצפון, שמשגע את כל מדינות האזור), אך עדיין מדובר בפלישה אמיתית ויעילה מאוד. היפנים מעריצים היום את הסדרות הקוריאניות, וקשה לבוא אליהם בטענות. העלילה קולעת בול לטעם של האזור, והכוכבות הקוריאניות יכולות לסחרר גברים רבים בעולם כולו. גם הקולנוע הקוריאני בצמיחה. פסטיבל הסרטים של פוסן, העיר השנייה בגודלה במדינה, מתקיים החל משנת 1995 וזוכה להצלחה גדולה. מאז שנת 2006 קוריאה גם מארחת את ה־Asian Drama Festival, המוקדש לסדרות טלוויזיה. השליטה המוחלטת של סדרות קוריאניות מרשימה.

אגב, מצחיק לראות כיצד אסיה תופסת את קוריאה באופן שונה בהשוואה לשאר העולם. מחקר שנערך באוניברסיטת יונסיי ב־2010 מוכיח זאת היטב. סטודנטים מאסיה נשאלו מה הדבר הראשון שעולה להם לראש כאשר אומרים "קוריאה". 27 אחוזים אמרו "מטבח קוריאני", ואילו 14 אחוזים ענו קולנוע, מוסיקה או סדרות טלוויזיה. לעומת זאת, כאשר סטודנטים אירופאים נשאלו שאלה זהה, התקבלו תשובות מעט שונות: 15.5 אחוזים ענו "מלחמת קוריאה", 12.7 אחוזים ענו "סוגיות גרעיניות", 11.3 אחוזים ענו "קידמה טכנולוגית" ואילו 10.7 אחוזים ענו "אירועי ספורט ואולימפיאדה". רק 8.7 אחוזים ענו "צמיחה כלכלית". מה עם התרבות? ומה עם האוכל? זו הסיבה שקרן קוריאה משקיעה היום רבות בייצוא התרבות שלה.

אם באוכל עסקינן, אורח המגיע לקוריאה צריך לזכור היטב את השם "קימצ'י", ולהיערך להשתלטותו על כל מרחב אפשרי. מדובר במאכל קוריאני מותסס עשוי ירקות כבושים, שהפך דומיננטי יותר מהאורז. הוא שכיח עד כדי כך, שהמכון הקוריאני לחקר התעופה והחלל פיתח "קימצ'י חלל" עבור האסטרונאוטית הדרום־קוריאנית הראשונה, יי סו יונג. האחרונה שוגרה מבייקונור באוקטובר 2007, על גבי החללית הרוסית סויוז. עם הקימצ'י, כמובן.

אבל מדינות דרום־מזרח אסיה מתחילות למתוח היום ביקורת על הקוריאנים. הם אומרים עליהם את מה שאמרו פעם על היפנים: שהם מתנשאים, שהם מעדיפים להשקיע ביחסים שלהם עם ארה"ב, עם המערב וגם עם השכנים מצפון־מזרח אסיה, ולא עם דרום־מזרח המדינה. מדינות אלו אף מתלוננות כי לומדים בהן קוריאנית, בזמן ששלוש האוניברסיטאות הגדולות של קוריאה לא משקיעות מספיק בלימוד התרבות שלהן.

אין ספק כי קוריאה מחפשת את עצמה, למרות ההצלחה הפנומנלית שלה. היא לא הזדרזה לבסס את מעמדה הבינלאומי, להפך: היא הסתגרה בחצי האי שלה, שאותו היא חולקת עם האויב הגדול מצפון. רק אחרי נפילת חומת ברלין וסוף המלחמה הקרה באירופה החלה קוריאה בפריחה הבינלאומית שלה. יש לה תפקיד מרכזי במאזן הכוחות של צפון־מזרח אסיה, אך למרות זאת עוצמתה מוגבלת. דווקא בדרום־מזרח היבשת יש לה שטח תמרון גדול בהרבה, ושם היא יכולה לבחון את הכלים העוצמתיים שהיא מפתחת כדי לשפר את חיי היום־יום של האזרחים.

אורח מישראל, כמו כותב שורות אלה, מרגיש בבית בקוריאה מהר מאוד. רוצים דוגמה? בבקשה. הצצה בעיתון המקומי "Joongang Daily" יכולה לגרום לך לחשוב שאתה בכלל בישראל: הכותרת הראשית מספרת על מטח פגזים ששיגר הצפון לעבר חופי הדרום. בחלק אחר של העיתון נכתב בהבלטה על הבעיות במערכת הבריאות. באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה מספר פרשן על הצלחת הבנייה ב־11 הערים החשובות במדינה, המבטיחה כי לכל אזרח תהיה קורת גג. המדינה משקיעה בהפרשת קרקעות, וחשוב לבנות, לבנות, לבנות. לא מזכיר לכם משהו? תוסיפו לזה את ההיי־טק ואת העובדה שהקוריאנים נתפסים בתור ה"ים־תיכוניים" של אסיה, ותבינו למה האורח מרגיש כאן בבית.

האיום מהצפון, והדרך שבה אזרחי הדרום תופסים אותו וחיים איתו, הוא סיפור בפני עצמו. לפני כמה חודשים ביקרתי בסיאול, עת שליט צפון קוריאה הצעיר קים ג'ונג און איים שוב לשגר טילים לעבר הדרום. הגעתי עד לאזור המפורז בפאגמונשון, ובדרך עצרתי בעיירות שונות, ובהן כפר דייגים שספג בעבר מטח פגזים. בעולם הסיפור זכה לכותרות ראשיות, אך בדרום המשיכו בשיגרת חיי היום־יום. דרום קוריאה עמלה היום על פיתוחה, ומסתכלת הרבה פחות לעבר הצפון ויותר על עצמה. צריך אמנם להודות כי פליטים רבים מגיעים דרך סין לדרום קוריאה, ואחרי תקופת צינון - כדי לבדוק שאינם מרגלים - הם משתלבים בחיים בה. אבל היום אין בקרב הדור הצעיר תחושת סולידריות כלפי אזרחי השכנה, ושיחות עם הדרום־קוריאנים יכולות לנטוע בך את התחושה שמדברים על שני עמים לשתי מדינות. מצלצל מוכר? 

שיכורים מהצלחה

דרום קוריאה לא יודעת מה עוד לעשות כדי לדהור קדימה ולהגדיל את הפער מהמתחרות שלה באזור. עיר התקשורת הדיגיטלית (Digital Media City), קומפלקס ענק לטכנולוגיות דיגיטליות, מגיעה כמעט לשלבי הסיום שלה. בסיאול מקווים למשוך למקום כמה שיותר אנשים, ואנחנו מדברים כאן על מספרים של עשרות אלפים. בקוריאה חושבים בגדול. אחרי שהם מחזיקים את הפלטפורמה הטכנולוגית ואת התכנים, קוריאה גם מקימה את העיר שתשלב את השניים. "דיסניוורלד" למתקדמים.

ויש עוד משהו לא פחות חשוב, המאפיין את הקוריאנים ומזכיר מאוד אותנו הישראלים. גם הם חושבים שהם הכי. הכי חכמים, הכי לא סבלניים, הכי קיצונים, הכי עקשנים, הכי ייחודים והכי אגרסיביים. העיקר הכי.

להצלחה יש מחיר, והלחץ על הקוריאני הוא גדול. בבארים השונים אפשר לראות גברים בחליפות כהות יוצאים עם החבר'ה מהעבודה לשתות כוסית או שתיים, רצוי שלוש. אחד הקוקטיילים הפופולריים נקרא Poktanju (הלחם של שתי מילים קוריאניות: פוקטאן פירושה פצצה, וז'ו - אלכוהול). זהו שילוב של וויסקי ובירה, שנולד בתקופת המשטר הצבאי במדינה. כשהקוריאני שותה את זה, הוא מפגין את הקיצוניות לשני הכיוונים: ביום הוא הכי ממושמע ומסודר בעבודה, ובערב - הוא לוגם מהמשקה הכי משכר.

אין ספק שקוריאה מסתכלת היום לצדדים, ואוהבת את מה שהיא רואה. יפן, מי היה מאמין, הפכה לצרכנית של התרבות שלה. מדובר כאן בשתי מדינות ובשני עמים בעלי היסטוריה ומסורת שונות במיוחד. לאורך הדורות, יפן נאלצה להתמודד רק עם שתי פלישות מונגוליות בסביבות המאה החמישית והשישית, וגם אלה לא צלחו. רק אחרי מלחמת העולם השנייה היפנים מצאו את עצמם - בפעם היחידה בהיסטוריה - בעמדה נחותה מול מעצמה אחרת (ארה"ב). דרום קוריאה, מנגד, נאלצה להתמודד עם לא פחות מ־3,000 ניסיונות פלישה. יפנים, אירופאים, מונגולים, סינים, אמריקנים ואפילו הפיראטים - כולם תקפו אותה. היום היא תוקפת את כולם. קים איל סונג (אבי צפון קוריאה) ומאו (אבי המהפכה התרבותית) מתהפכים בקברם.

ביום עזיבתי את סיאול אני נפרד לשלום מכל האורחים, גם מהאיראנים. הם אדיבים מאוד. ברור לנו שהמדינות שלנו לא צפויות לכונן יחסים מחר בבוקר, ממש כפי שלא מתוכנן בקרוב איחוד בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. אבל שנינו יודעים שעם כל הכבוד לבעיות שלנו, לא בטוח שאנחנו מרכז העולם. כמה אלפי קילומטרים מאיתנו, מתחוללת מהפכה. וכדאי להיות בצד הקוריאני. 

• הכותב שהה בדרום קוריאה כאורח של "קרן קוריאה" ושגרירות קוריאה בישראל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו