מהרגע שבו נכתבה ספרות עברית בארץ ישראל נתהוותה לצידה ספרות השכול; הקרבות של המדינה שבדרך התחלפו עם השנים במלחמות, במבצעים ובפיגועים, והספרות, כצל עקשן, קיימה אף היא טקסי זיכרון משלה. מס.יזהר ומשה שמיר, דרך א.ב יהושע ואתגר קרת ועד חגי ליניק ואסף גברון, חזרו הסופרים ונגעו בפצע הפתוח של השכול.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם כשעסקו בשכול ובפולחן שסביבו, גם כששלפו את האירוניה, ההומור השחור ושאר נשקי יום הדין, לא פסעו הסופרים מחוץ לחיקה החם של החברה הישראלית, לא תקפו ישירות את מנהגה להתאבל יום אחד בשנה - ביום הזיכרון - על חללי המערכות, אבל בשאר ימי החולין התעכבו עליהם פחות.
אך מבט קרוב בספרות יגלה גם קו אחר של עיסוק בשכול. ה"מתנגדים" לא אבלים פחות על מותם של החיילים שחייהם נגדעו בטרם עת, אך הם מתבוננים בתופעה מזווית שונה: אם על ידי הדגשת פולחן האבל הפרטי על פני זה הציבורי, ואם בעיסוק באוכלוסיות מוחלשות, השקופות בתרבות האבל, שחוות לא פחות את האובדן; האם מפתיע שאותו קו נכתב בעיקר על ידי נשים?
כשיצא הרומן "הר הטועים" מאת יהודית הנדל ב־1991, הוא התקבל בקרירות. לכאורה לא סטתה הנדל מהשדרה המרכזית של ספרות השכול ותיעדה הורים המעבירים את מירב זמנם בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. אך מתיאורה של הנדל השתקפו למעשה הורים חיים־מתים, עסוקים בפולחן פרטי, אובססיבי, רחוק כל כך מהטקסיות הממלכתית הכללית, בעוד המתים עצמם הם מתים־חיים, כמו צברו כוח מתוקף ההקפדה על הצמחייה, על ניקוי הקברים ועל המנגינות והקינות שהשמיעו המבקרים. המבט המקוטע, האישי אך פרוע כל כך של הנדל, לא עלה בקנה אחד עם המכובדות המאופקת ששוררת בדרך כלל ביחס האמנותי בישראל לסוגיה.
מתוך האובדן הפרטי
שנה לאחר "הר הטועים" של הנדל ראה אור הרומן "גאות החול" מאת לאה איני וזכה לביקורות קטלניות, כמעט באופן גורף. "גאות החול" היה אפילו נועז יותר מספרה של הנדל, שכן הציב במרכזו אלמנה, צעירה שהתמזל מזלה וחוותה זוגיות נהדרת עד שביום אחד נהרג בן זוגה בתאונת אימונים.
בשיחה עם "ישראל היום" מספרת איני כי "באותה תקופה חוויתי אובדן פרטי, ולא רציתי לספר אותו באופן אוטוביוגרפי כי אם לגלגל אותו למעשה של ספרות". היא אומרת כי ניסתה "להתיך את ההתנסות הפרטית שלי כאישה צעירה, שכל הסביבה דוחקת בה להתגבר ומזכירה לי שכל החיים לפניי - כל אותן קלישאות חבוטות שאמורות לקעקע את הכאב אך רק דורכות עליו - עם שכול אחר, של אלמנה שיש לה את הקינה הפרטית שלה, החור שנפער בחייה באמצע החיים. קינה שאי אפשר להשוות לקינה אחרת, של ההורים או האחים, אך היא לגיטימית ופוצעת לא פחות".
"לדעת שלא זייפתי". איני. צילום: יוסי זליגר
עד איני דמות האלמנה כמעט לא הופיעה בספרות הישראלית. "על ההורים ועל האחים מופקדת רוב מלאכת הזיכרון", אומרת איני, "הם אלה שתמיד יישארו שכולים והאלמנה כמעט לא טופלה. זו החוליה הרעועה יותר במבנה השכול, מישהי שכביכול תתאבל קצת ואז תבנה לעצמה חיים חדשים".
הגיבורה של איני בוחרת להדיר רגליה כמעט מכל הטקסים הממלכתיים ותחת זאת, באקט הנע בין מקאבריות לסוריאליזם, נוטעת אוהל על קברו של המת. "היא לא חיילת צייתנית של הפולחן הממסדי", טוענת איני, "למעשה, היא בוחרת לשתוק את הפצע; את כל השירים והטקסים, על המתודיקה המחזקת את הגישה שכל אותם צעירים לא מתו לחינם, וכל העולם נגדנו ולכן צריך עוד גיבורים כאלה - במקום לשאול אולי היה אפשר לחשוב כיצד להימנע ממלחמות. לקדש את החיים הצעירים ולא לבזבז אותם, כי בהחלט יש כאן בזבוז וקלות דעת, ובכך אני לא באה בטענות לאנשים שאיבדו את יקיריהם, אלא לממסד. הקמה של אוהל על הקבר כמו אומרת: 'אל תגידו לי איך לכאוב את הפצע שלי. לא רק שלקחתם אותו ממני, אלא גם הלאמתם אותו. אין לי יכולת לשכב לצידו בהגיע יומי, גם את המוות לקחתם לי'".
כאילו לא די בכך - "גאות החול" התאפיין בשפה קרנבלית, עסיסית, מלאה הומור ותשוקה ונפתח בסצנה אינטימית, שנחשבה בזמנו חילול הקודש; האם הקדים את זמנו? ייתכן. מה גם שלאחר שנים הוא ממשיך להימכר ולעורר אדוות בשדה הספרות. "הספר הזה עדיין מייצר הדהודים והתפוצצויות לאורך הדרך", מסכימה איני, "עבר זמן, אפילו שנים, עד שהחלו לפנות אלי בעניינו - אלמנות, קוראות, אנשים שחוו שכול, אך כשזה קרה היו קוראות שאמרו ששיקפתי להן את עצמן, שהספר הציל אותן בתקופות הקשות. זה היה לי חשוב, לדעת שלא זייפתי".
"הציבור בשל יותר"
האם היחס לשכול הפך כיום לגמיש יותר? או שמא מדובר בזירה מדממת מכדי להעלות על הכתב את המורכבות שבה? הסופרת וחוקרת הספרות פרופ' מאירה וייס פירסמה השנה את "למראית אין", ספר קטן אך כואב ונפיץ, המבוסס על מעשה שקרה ותיאר את מלחמתו של אב שכול, עולה חדש, בדרגי הממסד הצבאי, אשר טייח את סיבת מותו של בנו.
הטיוטה הראשונה של הספר היתה מוכנה לפני עשר שנים, מספרת וייס, "התגובות היו קשות. המגיבים אהבו את המימד הספרותי, אבל חשבו שלא ראוי לפתוח במלחמת עולם ולספר סיפור שלא סופר ולתקוף את הפיקוד במלחמת יום כיפור. זה לא מוסרי, אמרו לי".
"יש פתיחות". וייס. צילום: יהושע יוסף
"למראית אין" התקבל באהדה ובחום מצד הקוראים והביקורות כאחד. "יש תחושה שהציבור בשל יותר לשמוע מה שהיה מוגדר כבגידה לפני עשור", סבורה וייס, "כפי שיש יותר פתיחות לקבל ביטויים אמנותיים של ההתנגדות לשכול הפורמלי". ועדיין, בספרות ומחוצה לה, מדובר ביוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. "אני מאוד מכבדת את האבל הפרטי", אומרת איני, "אבל יש לי שיג ושיח עם הפולחן הממלכתי הפוליטי; לכן 'גאות החול' - החול של הקברים, החול של החולין במקום הקדושה של החיים".
תפילה / גיורא פישר
מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?
אַל תֹּאמְרוּ:
אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.
אִמְרוּ:
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
