מעבר להיותו יום חגה של המדינה, גם באופן אגואיסטי לגמרי אני מחבבת את יום העצמאות, חג שבכל שנה מביא את הפופולריות שלי לשיא. ככה זה כשאת גרה בבית עם חצר שכוללת ריבוע דשא קטן, מנגל גז מאיכות סבירה ושולחן אוכל שניתן לפתיחה במשיכה. לא בדיוק הסנטרל פארק באביב אבל עדיף בהרבה על האלטרנטיבה ביום הזה - רמיסה ומרפוק של עדרי קשישים, ילדים ונשים הרות בניסיון להשתלט על מטר רבוע פנוי ביער בן שמן ולטעת בו צידנית בהתאם לחוק האוניברסלי השורר בטבע: החזק שורד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זה לא מפתיע לכן שבניגוד לשאר הימים בשנה, שבהם חברים ובני המשפחה המורחבת מפגינים כלפיי יחס יום־יומי ודי שווה נפש, עסוקים בשלהם ומחזירים טלפונים רק בזמנם החופשי, בשבוע שלפני יום העצמאות כשהאופציות הולכות וסוגרות על יער בן שמן פתאום אני מתחילה להרגיש את עצמי מבוקשת מבחינה חברתית כאילו הייתי בר רפאלי שמגבשת רשימת מוזמנים לקראת מסיבת הבריכה השנתית. למעשה, עם שמונים יחידות קבב מחינאווי שכבר העמסתי בפריזר, אפשר לומר עלי ועל בר ששתינו מככבות כרגע בשוק הבשר.
הפעם גם גילינו בבית אחריות חברתית והקפדנו לוודא מראש שיש גז בבלון כדי שלא תחזור על עצמה הפדיחה שהתרחשה בפעם הקודמת שהזמנו חברים ל"על האש". חצי שעה לפני שכולם היו צריכים להגיע, כשהתכוונו להדליק את המנגל התברר שנגמר הגז, והאופציה האחרת היחידה שעומדת על הפרק היא לצאת לאסוף קרשים ולבקש מכל אורח להביא איתו שתי אבני צור. מה שהציל בסוף את המצב היה התושייה של עופר, שהצליח להשיג מהשכנים בלון גז חלופי למנגל ואז גילגל אותו לאט ובזהירות הביתה כשהוא נראה כמו טרוריסט כושל שמנסה בחוסר כישרון להוריד בניין בביירות.
הפעם לא נראה שתהיה ברירה אלא להכניס לתפריט גם איזו אופציה צמחונית לטובת אורחים שהפסיקו בשנה האחרונה לאכול בשר. חגיגות העצמאות הן יום שברם של צמחונים־טבעונים, שרוב הזמן חיים תחת הרושם שהם כובשים לבבות וסוחפים אחריהם המונים אבל ביום חגה של המדינה לא רק מוצאים את עצמם מקופחים מבחינת התפריט, אלא גם נאלצים לראות את הטרנד האופנתי נרמס תחת רגליו של ציבור קרניבורים משולהב. ולעבור את מפח הנפש האידיאולוגי הזה כשאתה חלוש ממחסור בוויטמין B, יושב ומכרסם בצער את מה שבמתכון בעיתון, תחת הכותרת "מנגל צמחוני" קראו לו "סטייק פטריית פורטובלו", אבל מבחינת הטקסטורה קרוב יותר לספוגית הקסם של ניקול.
זה בהנחה שהצלחתם לשרוד ערב קודם את במות הבידור, שאם יש לכם ילדים קטנים אין שום סיכוי שתצליחו לחמוק מהן, מנווטים באימה בין פטישי ענק ומכלי קצף שלופים. כשמדברים על המופעים בחג, מקובל בדרך כלל להתלונן על הסכומים המנופחים שמשלמות הרשויות המקומיות לאמנים אבל במקרה של עיריית תל אביב יכול להיות ששווה דווקא לשקול לשלם קצת יותר. יהיה קצת חסר טקט מצד תושבי המרכז להתלונן על קיפוח בהשוואה לפריפריה אבל אם כבר הצפנו את הנקודה, אני רק מציינת בלי לנקוט עמדה שבעפולה שופכים השנה 100 אלף שקל על הופעה של שלומי שבת ואילו לתושבי תל אביב דוחפים בפעם החמישית ברציפות את "צעירי תל אביב" במחרוזת שירי עצמאות.
בכל זאת, למרות כל הקשיים והצרות, זהו יום חג, ועוד של המדינה - הזדמנות מצוינת להתנער מקיטורי היום־יום ולנסות לשמוח בחלקנו. במקום ברכה נרגשת, בצירוף פוסטר חגיגי של הרמטכ"ל או הנשיא, תרשו לי לברך את המדינה ליום הולדתה בעשרה דברים שנחשבים בדרך כלל למטרד או מועקה, אבל עם קצת מאמץ אפשר גם לראות את חצי הכוס המלאה:
1. תקרת הזכוכית. לא קל להיות אישה בשוק העבודה. השכר לא שוויוני ואפשרויות הקידום מצומצמות. מצד שני, עם מה שקורה בשוק הדיור בארץ, זאת כנראה התקרה היחידה שהמדינה אי פעם תעזור לך לקבל.
2. כפכפי אצבע. מפגע אופנתי בלתי אסתטי, אבל אם אצבעות הרגליים אכן היו מיותרות כפי שהן נראות בכל יולי־אוגוסט, האבולוציה כבר היתה מכחידה אותן.
3. שרה נתניהו. סוף סוף אישה אחת בעולם שלא מפחדת מהעוזרת שלה.
4. לוח החופשות של מערכת החינוך. עיזבו כבר חודשים של זמן איכות עם הילדים, איזה סיכוי אחר היה לכם לדעת מהי תענית אסתר.
5. ריצה. לא ברור מי היה הראשון שהתחיל עם זה, ואיך הוא הצליח לשכנע את כל הפראיירים האחרים, אבל לאן שלא מסתכלים נראה כאילו כולם מתאמנים בריצה. לפחות אם את נתקלת בגבר זר שמתנשף עלייך ברחוב כבר לא מדובר בסוטה מין. סתם הייטקיסט במשבר אמצע החיים שמתכונן למרתון.
6. תוכניות בישול. פעם בישול היה מטלה יום־יומית אפרורית שלא זיכתה אף אחד בכבוד או בתהילה. בזכות תוכניות הבישול, יום אחד, בעוד כמה שנים מהיום, גם הילדים שלך ידמעו מהתרגשות כשהם ייזכרו בטעמו הנשכח של האוכל מבית אמא: פיצה דומינוס משפחתית עם תוספת חצי זיתים וחצי פטריות.
7. כרטיס להופעה של הרולינג סטונס עולה 700 שקל. סוף סוף יש בישראל כמה קשישים שמצליחים לגמור את החודש.
8. גברים שעוזרים לך עם החניה. את יכולה להחנות מיני מיינור במגרש החניה הריק של היכל נוקיה, ועדיין יימצא גבר שייעצר ויכוון אותך בתנועות ידיים אפילפטיות מתוך הנחה שאת מתקשה ברברס. לא נורא. כנווטת F-16 יש לך סיפור חמוד לחבר'ה במילואים.
9. טלפונים מקבר רחל. בחיים לא תרמתי להם אגורה אבל כשחושבים על זה, מכיוון שאף אחד אחר לא מכיר את המספר, זאת כנראה הסיבה היחידה שאתם עדיין מחזיקים טלפון קווי בבית.
10. השד העדתי. אני מקווה לא להסתבך כמו שקרה לבעלים של הקליפרס ב־NBA או לפרופ' דן שכטמן בארץ, אבל לפעמים זה לא נראה לי רעיון כל כך גרוע שמגזרים שונים ימשיכו להתנשא אחד על השני וכל עדה תסתגר בתוך עצמה. למשל, כשבוז'י הרצוג מצטלם במימונה או כשדודות אשכנזיות רוקדות את "בלבלי אותו" בחתונה. חג שמח!
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו