מיוחד: ערן זהבי בראיון לוחמני

לפני ארבעה חודשים התעורר ערן זהבי בבוקר וגילה כתובות נאצה מרוססות על קירות ברחבי שכונת מגוריו בראשון לציון. בכניסה לבניין שבו הוא גר, במרכז השכונתי, ואפילו בבית הספר הסמוך. "ערן זהבי מת", "ערן זהבי בן זונה" ו"ערן זהבי סרטן" נכתב בצבע שחור לצד סמל הפטיש והמגל של הפועל ת"א. האוהדים האדומים לא שוכחים ולא סולחים לכדורגלן על מה שהם רואים כבגידה הגדולה - המעבר ליריבה העירונית השנואה, מכבי ת"א.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"לפני שחתמתי במכבי הבאתי בחשבון את כל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות", אומר זהבי. "מי שעושה מעבר מהפועל למכבי, או להפך, צריך להביא בחשבון שלא יהיה לו הכי נעים. המשפחה שלי היתה קצת יותר בלחץ ממני, אמרו לי: 'תחשוב טוב טוב, אתה בטוח שאתה מוכן לכל זה?' אבל ראיתי מול העיניים רק את מה שיכול לעשות לי טוב לקריירה, גם אם זה כרוך בכך שיקללו אותי ברחוב.

"אנשים אומרים לי 'חזרת למכבי בשביל הכסף'. אבל החוזה שלי בפאלרמו היה גבוה יותר". צילום: מאיה באומל-בירגר

"יש אנשים שנתקלים בי ברחוב ורוצים להיכנס איתי לעימותים פיזיים. אנשים מרשים לעצמם יותר מדי, בגלל שאנחנו מפורסמים ולא יכולים להגיב להם, כי אם תחזיר קללה או תיתן לו איזו כאפה בפנים, כמו שמגיע לו, יעשו מזה סרט בכל המדינה".

כמו שקרה עם סופוקליס שחורצאניטיס?

"אני לא מצדיק את מה ששחורצאניטיס עשה, אבל בהחלט אני יכול להבין אותו. גם אני שומע בדרבי דברים איומים, עד שממש בא לי לפעמים לתת למישהו בוקס בפנים. ברגע שאומרים משהו כזה על הבן שלך, אתה יכול פתאום להתהפך. אני לא חושב שאני אגיב כמוהו, אבל חייבים לחנך את האוהדים האלה. סופו עשה טעות וצריך להתמודד עם מה שעשה. בסופו של דבר הכל תלוי באופי של השחקן, אם הוא מספיק חזק להתמודד עם זה מנטלית".

קבלן אליפויות

לא קל להיות ערן זהבי, אבל גם די כיף להיות ערן זהבי. הכוכב בן ה־26 טיפס במהירות במעלה סולם הדרגות של הכדורגל הישראלי, התחיל בליגה השנייה, פילס את דרכו מהספסל של הפועל עד שהביא לה אליפות במו רגליו, כבר בגיל 22, כבש שער מספרת נדיר בליגת האלופות, ניסה קריירה באיטליה, הצטרף לקבוצה העשירה של מכבי ת"א, ובשנה האחרונה הוכתר לכדורגלן הטוב בישראל.

בשבת האחרונה הוא הוכיח את זה שוב, כשסידר למכבי ניצחון 1:2 בבאר שבע בזכות שני גולים שהבקיע במחצית הראשונה. בכך העלה את מאזנו השנתי ל־23 כיבושים - יותר משליש משערי הקבוצה.

"הפועל של הדאבל גדולה יותר ממכבי הנוכחית. עפנו ולא עצרנו". צילום: אי.פי

זהבי מנצל כמו שצריך את ימי התהילה שלו. הוא מתגורר בפנטהאוז בקומה ה־21 של בניין מפואר במערב ראשל"צ, עם נוף פתוח לים ובריזה לא נגמרת. כמו כל סלב ברמתו הוא יודע לשחק את המשחק - נגיד, לארגן מסיבת יום הולדת לבנו בן השנה בגלידריה מפוארת, שמזמינה, מצידה, עיתונאים וצלמים.

לראיון הזה, במתחם האימונים של מכבי בקריית שלום, הוא מגיע באיחור קל ומחנה את המכונית הנוצצת שלו. זהבי שובב לא קטן, אוהב לבחון את הגבולות. לא מזמן נאלץ לעבור קורס נהיגה מונעת בגלל מספר הנקודות שצבר על נהיגתו. את בית הספר הוא עזב אחרי 11 שנות לימוד, בלי תעודת בגרות ועם לא מעט בעיות משמעת. 

"כל האנרגיות שלי היו מושקעות רק בכדורגל, וזה בא הרבה על חשבון בית הספר, מה שלא נכון לעשות ולא הייתי ממליץ לאף אחד. לי בסופו של דבר זה יצא טוב, למרות שהיום אני מתחרט על זה, כי הלימודים זה משהו שכן חסר לי, וארצה להשלים יום אחד".

מה היה קורה אם לא היית מצליח ככדורגלן?

"אף פעם לא חשבתי על זה, באמת שאף פעם לא חשבתי על מקצוע אחר. לא הבאתי בחשבון מה אני רוצה לעשות אם לא אצליח בכדורגל. לא היו לי חלומות אחרים. היה לי תחביב, הלכתי בדרך הזאת, והצליח לי.

"תמיד אהבתי הרבה ענפי ספורט, אז אני מאמין שבכל מקרה הייתי עוסק בספורט, לא יודע באיזו צורה או באיזה ענף. אני אוהב טניס, אבל זה נראה יותר מדי קשה; דווקא מבחינה פסיכולוגית ומנטלית, אני חושב שזה משהו שהיה יכול לעניין אותי, כי טניס הוא ספורט אינדיבידואלי שבו אתה תמיד תלוי רק בעצמך - אם אתה מספיק טוב, אז אתה יכול להצליח. אין לך יותר מדי אנשים מסביב, והאחריות כולה שלך".

את קבוצת הנוער של הפועל ת"א עזב בהפגנתיות בגיל 16, לאחר שעימות עם מאמנו הסתיים בסילוקו מאימון. הוא עבר למחלקת הנוער של ראשל"צ, והוחזר כעבור שנתיים לקבוצה הבוגרת של הפועל. בינואר 2007 הושאל לעירוני רמת השרון, ששיחקה בליגה הלאומית.

בגלל הירידה לליגת המשנה הגדיר אותו הצבא כ"ספורטאי פעיל" במקום "ספורטאי מצטיין", מה שיצר לא מעט בעיות. לא פעם הוא ברח מהבסיס לאימונים, ספג ריתוקים ולא קיבל אישור יציאה לחו"ל למשחקי הנבחרת הצעירה. רק אחרי חצי שנת שירות מתישה הצליח לשדרג את מעמדו ל"ספורטאי מצטיין".

אחרי שנה וחצי בלאומית חזר להפועל והחל בהדרגה להשתלב בקבוצה, עד שהפך לבורג קבוע בהרכב. הכריזמה הטבעית עזרה לו להוביל חברתית את הסגל, יחד עם איתי שכטר וגילי ורמוט, שנותרו חברים טובים שלו עד היום. הוא כבש שער בגמר הגביע בעונת 2010-2009, והביא להפועל את הדאבל עם שער אליפות דרמטי בדקה ה־92 של המחזור האחרון, והיה חתום על השער מול זלצבורג, שהעלה את הקבוצה לשלב הבתים בליגת האלופות בקיץ 2010.

"אני לא רוצה שהילד שלי יעבור מה שאני עברתי. לא רואה תסריט כזה שאעזוב אותו, לא משנה מה יקרה". צילום: עמי שומן

בין לבין הספיק להחרים אימונים כמחאה נגד הבעלים דאז, אלי טביב. היום זהבי רואה איך טביב משחזר את ההתנהלות שלו כבעלים של בית"ר ירושלים, ומתפוצץ מבפנים.

"הוא הבן אדם היחיד בארץ שמרוויח מקבוצות כדורגל - הוא עבר בשלוש קבוצות שונות, והרוויח בכולן. מאיפה חסרים פתאום עשרה מיליון שקלים בבית"ר? מאיפה נוצר הגירעון? הוא חייב לשפר את ההתנהלות שלו, כי אם אתה באמת רוצה להיות בעלים של קבוצת כדורגל, תנהל אותה כמו שצריך. לא יכול להיות שהוא יעשה אותם דברים בשלוש קבוצות שונות, ושכולם לא בסדר ורק הוא בסדר".

טביב דווקא חושב אחרת, ואמר לנו בתגובה: "ערן זהבי שחקן טוב, אבל אין לו מושג בניהול. הוא לא יודע אפילו מה זה גירעון, אז שימשיך לשחק כדורגל, כי בזה הוא טוב. ניהול טוב זה כשיש הצלחות, ובהפועל היו רק הצלחות בתקופה שלי. את בית"ר לקחתי בגירעון של 20 מיליון, שנוצר לפני כניסתי. לפעמים לאנשים יש זיכרון קצר. לזהבי יש זיכרון קצר מאוד, כי הוא התחיל על הספסל ושכח מי לחץ שייתנו לו לשחק. אמרתי לאלי גוטמן שהוא צריך לשחק באמצע, הוא שינה לו תפקוד, וככה זהבי קיבל את השדרוג ביכולת. אחר כך, כשהוא רצה לצאת לפאלרמו, אני הייתי זה שעזר לו.

"כשהייתי הבעלים של הפועל, לא היה דבר כזה שלא שולמו כספים. לזהבי היה הסכם כתוב, הוא ביקש תוספת כלשהי, אמרתי שאני לא מוסיף כלום, והוא ניסה לעשות ברוגז. אני ביחסים טובים איתו עד היום, ולכן אני מתפלא שהוא מדבר ככה. אני מאחל לו הצלחה, ושימשיך להתעסק במה שהוא מבין ולא ידבר על דברים שהוא לא מבין בהם".

צעד אחורה, צעד קדימה

לפני כשלוש שנים נסע זהבי לשחק בפאלרמו שבליגה האיטלקית. "הרגשתי שמיציתי את עצמי בהפועל והייתי חייב משהו חדש, קיבלתי הצעה מטורפת ממועדון שסיים חמישי בליגה האיטלקית, ולקחתי את ההצעה בשתי ידיים בלי לחשוב יותר מדי. לא נסעתי לבדוק איך העיר, לא הלכתי לראות את המתקנים, לא ביררתי מה הציפיות של המאמן והמועדון, לא בדקתי שום דבר. חתמתי על החוזה, הלכתי עם תחושות הבטן, דבר שלא מתאים לי לעשות, וקרה מה שקרה.

"בהתחלה אני ואשתי היינו הרבה בבית. הייתי חוזר מאימון, היא היתה מחכה לי בבית, ולא ידענו אפילו לאן אפשר לצאת לבלות. כשאתה בא מתל אביב, הערים באירופה לא משתוות לזה. בטח לא פאלרמו. עם הזמן מצאנו את הפינות שלנו והכרנו חברים, אבל כשלא הולך לך בכדורגל, אז הכל מסביב נראה לא טוב".

זהבי דווקא התחיל מצוין את העונה באיטליה, וכבר החל שיחות ראשוניות עם ראשי המועדון על פתיחת החוזה והכנסת סעיפי שחרור בסכומים מופרזים ("ככה זה שם בפאלרמו, קצת הזוי"). אבל פציעה לפני חלון ההעברות, פיטורי מאמן וצירוף של עשרה שחקנים חדשים דחקו את הבחור הישראלי הצידה. בפתיחת עונתו השנייה הוא נפצע, לא שיחק ארבעה חודשים, וכשהחלים החליט לחזור לארץ הקודש.

זהבי עושה סלפי בחגיגות האליפות, במוצ"ש. "אנחנו משדרים עוצמות, אז למה חוסר הפרגון?". צילום: עמי שומן

"בהתחלה פסלתי את האפשרות לחזור, אבל אז עשיתי חושבים עם עצמי. כל שחקן שיוצא לשחק בחו"ל תמיד אומר שחזרה לישראל היא האופציה האחרונה מבחינתו, אבל אני הלכתי על הדרך השונה. אמרתי לעצמי, 'אני עושה צעד אחורה, בשביל לעשות אחר כך צעד קדימה'. רציתי לשחק, ולא עניין אותי שום דבר. גם לא הכסף.

"אני כל הזמן שומע אנשים שאומרים לי, 'חזרת למכבי בשביל הכסף'. אבל החוזה שלי בפאלרמו היה גבוה יותר מכל מה שקיבלתי במכבי, אז לא חזרתי בשביל הכסף - חזרתי בשביל לשחק ולהצליח".

העונה האחרונה היתה עבורו עונה חלומית. בשיאה הוא כבש שלושער בניצחון 2:3 בדרבי מול האקסית - "רגע שמייד נכנס אצלי לרשימת שלושת הרגעים המרגשים ביותר בקריירה".

מהם שני האחרים?

"במקום הראשון - המספרת בליון בליגת האלופות. אם אני מסתכל מבחינת מעמד, יכולת, היופי של השער וההגשמה העצמית - אז השער הזה היה הכי משמעותי עבורי, כי הוא באמת שינה לי את הקריירה. לגבי מספר 2 ו־3, אני קצת חצוי. שער האליפות בטדי היה משהו מטורף, אבל הזיכרונות הכי חזקים וטריים אצלי כרגע הם מהשלושער בדרבי. אז מבחינתי שניהם יחד באותו מקום".

זהבי הוא סגן הקפטן במכבי (הקפטן הוא שרן ייני), ונחשב חבר קרוב של ייני ושל ברק יצחקי. לצידם בחבורה תראו תמיד גם את יואב זיו, טל בן חיים, דן איינבינדר ועומרי אלטמן. שבוע אחרי שיצחקי קרע את הרצועה הצולבת במשחק בבאזל, הבקיע זהבי שער ליגה, רץ לספסל ושלף משם חולצה עם הספרה 10, מספר החולצה של חברו הפצוע.

את האליפות העונה לקחה מכבי כמעט בהליכה, ועדיין, זהבי כועס.

"ברור לי למה לא מפרגנים לנו יותר מדי, זה כי בשנה שעברה ראיתם משחקים עם כדורגל שלמראית עין נראה יותר טוב. אבל עם תוצאות אי אפשר להתווכח, אנחנו עושים עונה מטורפת ולוקחים יותר נקודות מאשר בשנה שעברה - מהמחזור הראשון אנחנו במקום הראשון, עשינו קמפיין מוצלח באירופה, ושיחקנו עד עכשיו יותר מחמישים משחקים. אנחנו משדרים עוצמות, שחקנים פה התקדמו. אז למה חוסר הפרגון?" 

מי גדולה יותר, הפועל של עונת הדאבל או מכבי של היום?

"הפועל של הדאבל, בלי ספק. היינו חבורה של שמונה שחקנים שהתחברו ופרצו באותה שנה, כולם התפוצצו, והכל הלך לנו. עפנו ולא עצרנו. אבל בואו לא נשכח שגם את העונה ההיא כמעט לא סיימנו אלופים, ואלמלא הקיזוז, לא היינו לוקחים אליפות. שיחקנו כדורגל מדהים. כשהייתי במגרש היתה לי הרגשה שבכל רגע נתון אנחנו יכולים להבקיע".

אני פה, אבא שם

זהבי הוא האח הצעיר מבין שניים. כשהיה בן 12 התגרשו הוריו; אביו אילן עזב את הבית, והקשר איתו נותק. אמו אתי, שעובדת כספּרית, ניסתה למלא גם את תפקיד האב והיתה לצד בנה בכל התחנות שעבר בקריירה. גם כשהתחנך בפנימייה של הפועל, הקפידה שיישן בבית, והיתה מסיעה אותו לפנימייה מדי יום ב־6 בבוקר. "אמא שלי אף פעם לא עצרה. היא תמיד ליוותה אותי לכל משחק ולכל אימון".

עם רעייתו שי, ביום חתונתם. צילום: שוקה כהן

אביו היה בעברו קבלן מיזוג אוויר מצליח, שבילה שעות רבות על גלשן בים וצבר שני כוכבי צלילה. בשנת 1999, כתוצאה מתאונת עבודה, הוא שותק בכל חצי גופו התחתון, אושפז בבית החולים ונדבק שם בחיידק טורף. אחרי שלוש שנים של טיפולים אינטנסיביים, שוחרר מבית החולים. לאחר שהופסקה ההקצבה שקיבל מהביטוח הלאומי מצא את עצמו ברחוב, ועם הפעיל החברתי ישראל טוויטו הקים בשנת 2002 מאהל של עשרות מחוסרי דיור בכיכר המדינה, שקיבל את הכינוי "כיכר הלחם", כמחאה על הקיצוצים בתקציבי הרווחה. לאחר שפונו הם העבירו את האוהלים לקריית הממשלה בירושלים, שם שהו במשך שנה וארבעה חודשים.

"הילדים שלי אף פעם לא באו לראות אותי שם", סיפר האב בעבר. "הם מאוד התביישו בזה. אני מאמין שכל ילד היה מתבייש בהורה שלו במצב הזה, כי התקשורת לא עשתה מאיתנו מלאכים. לקח לי המון זמן לחדש איתם את הקשר".

כיום עובד אילן כנהג מונית בצרפת, ולבן יש לא מעט פצעים פתוחים. "אנחנו בקשר מדי פעם, פה ושם טלפון, אבל זה לא קשר אולטימטיבי של אב ובן. היינו נערים כשהוא עזב. כילד, לא אתה זה שצריך ליצור את הקשר, האב חייב לדאוג שהקשר יהיה חזק. אז נכון שהיינו יכולים לנסות יותר, אבל אין מה לעשות. ברגע שאתה מקבל החלטה והקשר שלך עם הילדים מתנתק, אתה צריך להביא בחשבון שזה לא יחזור להיות אותו דבר.

"בתקופה שהוא היה מאושפז, תמכנו בו. היינו באים אליו בכל שישי ועושים איתו קידוש ועוזרים לו כמה שאפשר, אפילו שאמא שלי לא היתה חייבת לעשות את זה, וגם אנחנו לא. אבל בסופו של דבר זה אבא, וניסינו לתת לו את ההרגשה הכי טובה. בתקופת 'כיכר הלחם' בכלל לא היינו בקשר, אבל אין מה להתבייש במה שהוא עשה. הוא כל הזמן אהב ללכת עם הראש בקיר, למרות שהוא לא באמת היה צריך להיות שם במאהל".

הניתוק מאבא הפריע לקריירה המקצועית שלך?

"איכשהו זה חיזק אותי באופי, הבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי, כי אף אחד אחר לא ידאג לי. אולי, אם הוא היה לצידי, התמיכה שלו היתה עושה לי טוב, ואולי זה דווקא היה עושה רע. אי אפשר לדעת. אני רואה שחקנים שכל ההתערבות הזאת של ההורים רק מזיקה להם".

לזהבי יש שני קעקועים על היד. באחד צרובה על עורו המילה FAITH (אמונה), ובשני חרוטים שמותיהם של אשתו שי ובנו רוי. "תמיד יש את המחשבה בראש שאני לא רוצה שהילד שלי יעבור מה שאני עברתי. אני לא שופט את אבא שלי ולא כועס עליו, אין בי שום טינה וכעס. אנשים עוברים דברים ומשברים, והכל יכול לקרות. מהאישה שלך אתה יכול להיפרד, אלה דברים שקורים בחיים, אבל הילד שלך תמיד יישאר הילד שלך, בלי קשר לאשתך או לשום דבר אחר, ולכן צריך לשמור על זה. אני חושב שעם רוי אשמור על זה ממש בקנאה, לא רואה תסריט כזה שאעזוב אותו, לא משנה מה יקרה".

אני זה שמחליט

בסוף ינואר השנה, ממש ביום האחרון של חלון ההעברות, הגיעה לידי זהבי הצעה מפתה מקבוצת תחתית בליגה האנגלית, אבל מכבי סירבה לשחרר את היהלום הנוצץ שלה. "אפילו שזו היתה הצעה באמת טובה, כיבדתי את ההחלטה של המועדון, ואני חושב שהיא נכונה. אם הייתי עוזב, הייתי משאיר את מכבי עם חור.

"לפני שלוש שנים הייתי מזנק על הצעה כזאת, אבל עכשיו אני לא להוט לצאת לאירופה כמו שהייתי להוט לצאת לפאלרמו. אני צריך משהו שיאתגר אותי".

איזו השפעה תהיה לאשתך על ההחלטה? היא אמרה בזמנו שהבן שלכם לא יקבל חינוך באירופה.

"אז היא אמרה. נכון שאני משתף אותה בהכל, אבל אני זה שמחליט. היא יודעת שכרגע, בחיים המשפחתיים שלנו, הקריירה המקצועית שלי מעל הכל. והיא תומכת בי. היא יודעת שאם אני מחליט מחר לצאת לשחק בסין, אז היא באה איתי גם לסין.

"ברור שהיא רוצה להישאר בארץ, החיים שלה הם בישראל. גם אם אצא לחו"ל ואסיים שם את הקריירה, מייד אחזור לישראל, לא אשאר לחיות שם. כשאתה חי בארץ ואתה קרוב למשפחה ובאמת טוב לך, אז יותר קשה לעזוב. הקריירה שלי תימשך בסך הכל עוד חמש או שבע שנים, ואז יהיו לנו את כל החיים כדי לחיות בארץ כמה שאנחנו רוצים. הגורם הכי חשוב בהחלטה הוא מה יהיה טוב לקריירה שלי".

בחודש שעבר סיכם זהבי על חוזה חדש ומשופר במכבי תל אביב, שעל פיו ישתכר כ־600 אלף יורו לעונה (2.9 מיליון שקלים) כולל בונוסים - השכר הגבוה ביותר שקיבל אי פעם שחקן ישראלי בליגת העל, ושדרוג משמעותי לעומת 350 אלף היורו שהוא מרוויח כרגע.

"זאת מחמאה גדולה עבורי שמשווים אותי לאבי נמני. לכל אחד בהיסטוריה של מכבי יש את המקום שלו, ואני לא רוצה שכל הזמן ישוו אותי לאבי ואת אבי אלי. אני רוצה להיות ערן זהבי". צילום: מאיה באומל-בירגר

היכולת שלו מאז הצטרף למכבי והחיבור המהיר עם אוהדי הקבוצה הדביקו לו את התואר "אבי נמני החדש". "לא הגעתי למכבי תל אביב כאבי נמני", אומר זהבי. "זאת מחמאה גדולה עבורי שמשווים אותי אליו, כי המעמד שהיה לו פה הוא באמת משהו מטורף. לכל אחד בהיסטוריה של מכבי יש את המקום שלו, ואני לא רוצה שכל הזמן ישוו אותי לאבי ואת אבי אלי. אני רוצה להיות ערן זהבי. הקהל מתחבר לשחקנים טובים, וכל עוד אני מצליח מבחינה אישית, זה אומר שהקבוצה מצליחה מבחינה קבוצתית, ושהקהל שמח ואוהב את השחקנים. אני שמח שיש לנו חיבור טוב ומקווה שזה ימשיך, אבל די כבר עם ההשוואה הזאת".

את הביקורות על כך שאינו מורגש בנבחרת הוא דוחה בתוקף. "מתי בדיוק שיחקתי בנבחרת? בואו נלך אחורה: כמה משחקים שיחקתי בקמפיין האחרון? אני אספור לכם: אזרבייג'ן בבית, רוסיה בחוץ כשהכל היה גמור, צפון אירלנד בבית, ואז פורטוגל בחוץ כשהכל גמור. אם אשחק בכל המשחקים ולא אהיה טוב ויהיו עלי ביקורות, אז אקבל את זה בהבנה ובאהבה".

אז מה הסיבה לביקורות?

"הפרשנים נגועים באינטרסים, ואני לא מפחד להגיד את זה. יש בארץ חוסר פרגון לנבחרת. אני שומע שטויות שאנשים אומרים, וזה לא נתפס שאנשים פולטים שטויות כאלו. מי שצועק יותר חזק הוא פרשן יותר טוב? יותר צודק? כשהאוהד יושב בבית, הוא אוכל מה שמאכילים אותו.

"אומרים שהשחקנים שלנו לא טובים וחלשים. כשבאה לכאן נבחרת פורטוגל, עם רונאלדו, קונטראו וקוטיניו, ואנחנו לא מנצחים, נותנים לנו ביקורת. איפה פה האיזון?"

אתה לא חושב שהנבחרת חלשה?

"תזכירו לי בדיוק מה עשו הנבחרות ה'חזקות' לפנינו. לאיזה מונדיאל הם עלו? לאיזה יורו הם עלו? אנשים זוכרים רק את ה־0:5 נגד אוסטריה וחיים על זה עשרים שנה. ואת החמש שחטפנו מדנמרק כבר שכחתם? יאללה, חלאס.

"אני אוהב ציפיות, אבל הן צריכות להיות ריאליות. יהיה מאוד קשה לעלות ליורו מהבית שהוגרלנו אליו. בלגיה ובוסניה יותר טובות מאיתנו ואנחנו צריכים לבוא ולהילחם. אם נסיים במקום השני, זאת תהיה הפתעה. ציפיות אולי ריאליות זה להשיג את המקום השלישי, ואז נגיע לפלייאוף וננסה ללכת על זה בכל הכוח. אבל להציב עכשיו מטרה שאנחנו רוצים להיות מקום ראשון או שני זה מטומטם".

את הניצחון על הפועל בדצמבר חגג זהבי עם תנועות ידיים המדמות יריות אקדח לעבר יציע אוהדי הפועל, מה שמייד גרר גל של תגובות שטנה והרתיח עוד יותר את סיר הלחץ התל־אביבי. מכבי מיהרה לעשות כסף מהגימיק והוציאה למכירה חולצות "פיו פיו" למזכרת, והתנועה הפכה עד מהרה לסמל המסחרי שלו.

היום, כמה חודשים אחרי, זהבי מביט על הכל במבט מפוכח, וקצת מתחרט על ההתגרות. את ה"פיו פיו" הקפיד לא לעשות יותר, כדי לא לעצבן, עד חגיגות האליפות בשבת. כששואלים אותו על תופעות האלימות בכדורגל, הוא מפתיע. "לא חושב שיש אצלנו כזאת אלימות במגרשים, במדינות אחרות קורים דברים הרבה יותר גרועים. יש מקומות שבהם אנשים נרצחים מחוץ לאיצטדיון. פשוט פה תמיד מנפחים כל דבר, עושים מכל דבר יותר ממה שהוא.

"ברור שצריך למגר כאן את האלימות עד הסוף, ואני חושב שבשביל זה צריכה להיות ענישה אישית. אם קבוצה תפסה אוהד שזרק משהו למגרש והיא רוצה להעניש אותו, אז אין לה שום סמכות לעשות את זה. בסוף סוגרים לך יציע או שולחים אותך לשחק בנתניה. מה זה העונש הזה, ששולחים אותנו לשחק רדיוס עם קהל בנתניה? מענישים את השחקנים ואת המועדון על זה שמטומטם אחד זרק מצית למגרש? את מי חינכתם, את איצטדיון בלומפילד?

"קחו, לדוגמה, את העונש שקיבלה הפועל בדרבי האחרון. סגרו את שערים 5-4, וזה חבל, כי הייתי מעדיף שתהיה יותר אווירה במשחק. אבל העבירו את האוהדים של 5-4 לשער 8, ומשם הם זרקו אבוקות למגרש. מה ההבדל? אין שום הבדל, ולא חינכו אף אחד".

השנה היה בליגת העל מקרה של שחקנים שהיו מעורבים במכירת משחקים. מה אתה חושב על זה?

"זה ששחקן מוכר את עצמו ואת המשחק זה משהו אחד. אבל למכור את החברים שלך, כשאתה יודע שזו גם פרנסה של שחקנים אחרים, ולמכור את המועדון שאתה מקבל ממנו כסף, זה משהו שאני באמת לא יודע איך כדורגלן יכול לעשות. כנראה שמי שעושה את זה הגיע באמת למצב לא טוב, והוא צריך לחטוף עונש חמור. אם אתה מספיק טיפש כדי להסתבך (בשוק האפור), אז זו בעיה שלך".

יציאה מפרופורציה

בין הזמרים המועדפים עליו אפשר למצוא את דודו אהרון, שלמה ארצי וגם את אחד מחבריו הטובים, אייל גולן. זהבי משוכנע שעשו לו עוול. "יש כאלה שאומרים, 'גם אם הן בנות 18 אז הוא לא צריך ללכת איתן'. אבל אני לא שופט אותו. זו בחירה שלו, וכל עוד היא מבוגרת ויודעת טוב טוב מה היא רוצה, אז זו החלטה שלה. מפה ועד לעשות לו מה שעשו, זה לגמרי יצא מפרופורציה.

"אין ספק שגם להתנהלות של אייל היה חלק בזה, אולי הוא היה צריך לעשות את זה בפרופיל יותר נמוך. יש דברים שאתה לא יכול למנוע, וקשה לתת עליהם הסברים. אם תיקח אותו אחורה, הוא בטח היה עושה הרבה דברים אחרת. אבל לא ייתכן שכשהוא יצא זכאי היתה על זה דקה בטלוויזיה ושתי כתבות באינטרנט, וכשהוא רק הואשם, חצי ממהדורת החדשות היתה עליו".

מה ההעדפות הפוליטיות שלך?

"נשבע לך שבבחירות האחרונות לא הצבעתי, וזה לא כי אני מפחד להביע דעה. פשוט, כשאין אף מועמד שמציע משהו שבאמת יכול להתממש, אני לא רואה שום סיבה ללכת לבחור. אשתי והמשפחה שלה, ועוד אנשים שקרובים אלי, רצו כולם את יאיר לפיד, בגלל השינוי של הצעירים. תמכתי ברעיון של לפיד להביא רוח חדשה ולעשות בשביל הצעירים ושלכולם יהיה יותר קל, והייתי קרוב מאוד ללכת לבחור. בסוף ויתרתי, כי צפיתי שיהיו איתו בעיות. אני שמח שלא הצבעתי, כי עכשיו אני לא חלק מזה". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו