בוריס גילטבורג: "המתח בתחרויות הוא בלתי נסבל"

אחת לשלוש שנים מתקיימת בתל אביב התחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, הנחשבת לאחת מתחרויות הפסנתר החשובות בעולם. ב־13 במאי תיפתח התחרות ה־14 במספר ותתקיים עד 29 במאי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בתחרות האחרונה, שהתקיימה ב־2011, זכה הפסנתרן הישראלי בוריס גילטבורג (30) בפרס השני. מאז הקריירה שלו בנסיקה. בשנה שעברה הוא זכה בפרס הראשון בתחרות היוקרתית ע"ש המלכה אליזבת בבריסל, היה מועמד לפרס מבקרי המוסיקה הקלאסית בבריטניה, וכן ניגן בעשרות רבות של קונצרטים, רסיטלים והקלטות.

הוא הופיע כסולן לצד התזמורות הפילהרמוניות של לונדון וסנט פטרסבורג, התזמורת הסימפונית של סיאטל ותזמורות הרדיו של שטוקהולם וקופנהגן.

"קצב החיים שלי השתנה לחלוטין", מספר גילטבורג, "אני נמצא רוב הזמן בחו"ל ויש רק שהויות קצרות ומעטות מדי בארץ". לקראת התחרות שתיפתח בעוד שבועיים הוא ניאות לספר על החוויה הזו של השתתפות בתחרות רובינשטיין. "בתחרות יש מתח עצום והוא מגיע לשיאים כמעט בלתי נסבלים רגע לפני העלייה לבמה", הוא מספר מבריסל, "הלב דופק, קשה לנשום, ואתה נשבע לעצמך שלא תעשה זאת שוב. דווקא בזמן הנגינה בתחרות יש הפוגה מסוימת במתח; הרי הפסנתר, הבמה והקהל הם אלמנטים מוכרים ואהובים".

גילטבורג נולד במוסקבה לאם ולסבתא פסנתרניות. הוא עלה לארץ בגיל 5 ונחשב מגיל צעיר לעילוי בפסנתר.

בשתי תחרויות רובינשטיין האחרונות זכו פסנתרנים ישראלים בפרס השני. ב־2008 זה היה רומן רובינשטיין. בתחרות השנה יש רק מתחרה ישראלי אחד: רן דנק (32).

"תחרות היא כמו פאזל", אומר גילטבורג, "צריך כמה חלקים שיהיו במקום הנכון: הכנה קפדנית, בחירת רפרטואר נכונה, לנגן הכי טוב, להראות אישיות בימתית, לדעת לקלוע לטעם השופטים. וצריך גם עצבי ברזל והרבה מזל".

לדבריו, הוא נהנה הרבה יותר לנגן בקונצרטים מאשר בתחרות. "קונצרטים הם הכיף הגדול של החיים", הוא אומר, "המוסיקה החיה שנבראת מולך, ושאותה אתה חולק עם הקהל, זה תענוג כביר".