מרד סוביבור: עדות המפקד

"ב־18 בספטמבר 1943, אחרי ארבעה ימים של רעב בנסיעה ברכבת של בהמות, פרקו אותנו בקצה יער נידח, ליד שער שעליו השלט Sonderkommando Sobibor, ולא הרחק מהכניסה ראינו ביתנים. האוויר כולו ספוג בריח זבל מחשיד... במהרה נודע לנו מהאסירים שהיו במקום לפנינו, היכן אנחנו נמצאים". כך תיאר אלכסנדר פצ'רסקי את הגעתו למחנה ההשמדה סוביבור, שבו הוביל את מרד האסירים המפורסם. עדות נדירה זו נחשפה לאחרונה במקרה על ידי דייר בית אבות בגבעתיים, שראיין אותו בעת שהיו שכנים ברוסיה בשנות ה־60.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בית האבות "עמיגור" שוכן על הדרך הראשית בין תל אביב לגבעתיים והנוכחות של סוביבור שם בלתי נמנעת. לא מדובר רק באנדרטה שהוקמה שם - היחידה בארץ לזכר המרד ולזכרו של מפקד המרד, פצ'רסקי; ההיסטוריה האמיתית נמצאת בפנים, באחד החדרים, שם מתגורר סמיון רוזנפלד, בן 91, שהוא הניצול הישראלי האחרון למרד סוביבור. 

שערו לבן, מסורק היטב, על חליפתו המשובצת אותות הכבוד המזוהים עם הווטרנים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, ופיו עדיין משחזר בלהט את האירועים הדרמטיים של אותה תקופה בהנהגתו של פצ'רסקי. רק עכשיו, 70 שנה אחרי, מתגלים פרטים רבים על המרד ועל מנהיגו, וכל זה, כאמור, לגמרי במקרה: לפני כחודשיים חניכי גרעין תמר של הנוער העובד והלומד ערכו טקס לציון 70 שנה למרד סוביבור. הטקס התקיים בבית האבות לאחר שמנהל הרשת פנה אל בני הגרעין, ממשפחות שעלו מחבר העמים, כדי לחבר אותם עם סמיון המתגורר במקום. במהלך המפגש, שהתנהל בשפה הרוסית בין החניכים לבין סמיון, קם אחד מהקשישים בבית האבות, לזר לוברסקי, וסיפר בהתרגשות כי הוא היה שכנו של פצ'רסקי בשנות ה־60 ברוסיה. הוא גילה כי קיים עם מפקד המרד ראיון לפני יותר מ־40 שנה וכעת ערך אותו לכדי מאמר מרתק - "שבעים שנה לרוח המרד שניצחה במחנה ההשמדה סוביבור" - ובו קטעים חשובים היישר מפי מפקד המרד ההרואי. 

באוקטובר האחרון מלאו 70 שנה למרד בסוביבור, שהיה ההתקוממות היחידה של אסירים במחנות השמדה במלחמת העולם השנייה. מחנה סוביבור, הממוקם באזור שומם לא רחוק מלובלין, היה אחד משלושת מחנות המוות שפעלו במסגרת מבצע "ריינהרד", שמטרתו היתה חיסול היהודים בשטחי הגנרל גוברנמן בפולין. המחנה פעל בשנים 1943-1942 ונרצחו בו לפחות 170 אלף בני אדם, מרביתם יהודים. בשונה מהמחנות שבהם היו קיימים אמצעי ייצור, פעלה תעשייה ואסירים נבחרו לעבודה, מחנה ההשמדה סוביבור ייצר אך ורק מוות ליהודים שנשלחו אליו. לאורך כל פעילותו של המחנה נשלחו אליו בקרונות בקר יהודים רבים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מצרפת, מהולנד וממדינות נוספות באירופה. לאחר שהופנו הקרונות למסילה מיוחדת שנכנסה לתחומי המחנה, הורדו הקורבנות מהקרונות והחלו לעבור "טיפול מיוחד והולם", שכלל בזיזת חפציהם, גילוח ראשם וכדומה. משם הם הובלו לדרכם האחרונה - למקלחות ולתאי הגז, בטרם הועברו למשרפות. כל התהליך ארך שעה אחת בלבד, שאותה היה מבצע צוות אסירים יהודים אשר "נבחרו" בכפייה לעבוד בפס המוות. 

לוברסקי. הישוה את המרד בסוביבור למרד ספרטקוס

במהלך השנים נערכו במחנה סוביבור כמה ניסיונות בריחה, אך הידוע מכולם היה המרד אשר הובל על ידי אלכסנדר פצ'רסקי, יהודי ממוצא אוקראיני ששירת כקצין בצבא האדום. דבר היותו יהודי נתגלה לאחר שנפל בשבי הגרמני ובשל כך נשלח למחנה המוות בסוביבור, שם הוא פגש את ליאון פלדהנדלר ויחד הם הובילו מאות יהודים לחופש במבצע שחרור נועז, שתועד בין השאר בסרט הוליוודי בשנת 1987.

לאחר המלחמה חזר פצ'רסקי לעיר מגוריו באוקראינה - קרמנצ'וג - ושב לעבודתו המקורית בתור מורה לאמנות. בשנות ה־60 פגש את לזר לוברסקי, יהודי שהתגורר בשכנות אליו והתעניין מאוד בסיפורו של מפקד המרד. כאשר פצ'רסקי שמע שלזר דובר אנגלית, עברית ויידיש, הוא הזמין אותו לביתו לסייע בתרגום מפגשים והשניים קיימו שיחות רבות על אודות המרד בסוביבור. את השיחות תיעד לוברסקי, ולאורך השנים הקפיד לשמור את החומרים, שאותם כאמור ערך לאחרונה למאמר שעליו סיפר לחניכי תנועת הנוער בעת המפגש בבית האבות.

"בשיחות שקיימנו בביתו גולל פצ'רסקי את סיפורו, למרות האיסור לגילוי הדבר בפומבי שהטיל עליו המשטר הסובייטי", נזכר לוברסקי, "הוא התייסר על כך שבמשך כל חייו לא קיבל הכרה רשמית מהשלטונות כמנהיג המרד".

 

בכלא - כל הזמן חושבים על בריחה

כאשר החלו לשוחח על סוביבור, אמר לוברסקי כי בעיניו המרד היחיד בהיסטוריה שמשתווה לזה שהוביל פצ'רסקי בסוביבור היה מרד ספרטקוס, וכך השיב לו המפקד: "שבוי מלחמה אינו חדל לחשוב על אפשרות של בריחה - במיוחד כשהוא נמצא בתוך מחנה האויב כשבוי יהודי עם נשים, ילדים וזקנים".

פצ'רסקי ממשיך לגולל את המציאות שנתגלתה לו ולחבריו במחנה ומתאר את תהליך ההשמדה: "כל מרכיב בתהליך ההשמדה של האנשים ותכנון המחנה היה מחושב לפרטי פרטים, מתוך ניסיון מצטבר ו'מקצועיות של תליינים' מנוסים. את האנשים הביאו לאזור בית המרחץ כשהם ערומים. את בגדיהם ואת החפצים השונים החדשים והשמישים אספו ושיגרו לגרמניה אחרי מיון. את שערותיהן של הנשים גילחו ואספו אל המפעל הקטן שהיה בתוך המחנה לייצור מזרנים ואוכפים לצורכי הצבא. לצורך 'ביצוע התפקיד החשוב ביותר של המוות התעשייתי והמפלצתי' נדרשו עובדים לשלל תפקידים כגון: טכנאים מיומנים, מסיקים, שומרים, טכנאי גז וקברנים.

"את הגז המחניק עיבדה מכונה מיוחדת. הם החדירו אותו לתוך חדרי הרחצה, וכעבור רבע שעה כל מי שהיה בחדר כבר היה חנוק ומת. לא היה כל חלון בחדר הרחצה, חוץ מאשנב סגור עם זגוגית, שדרכה היה הגרמני הממונה, שבמחנה כינו אותו 'שרת הרחצה', בודק אם כל השוהים בחדר כבר מתים. אז היה נותן את האות להפסיק את הזרמת הגז; הרצפה היתה נפתחת באופן מכני, וכל הגוויות היו נשפכות לתוך המרתף.

מחנה סוביבור. כ־170 אלף הומתו בפס הייצור של המוות. צילום: רויטרס

"במרתף היו מוכנות מריצות שקבוצת אסירים אספה לתוכן את הגופות, והעבירה את הגופות לתוככי היער, שם כבר היה חפור בור גדול. מכיוון שאסירים אלו היו עדים לזוועה, היו משמידים גם אותם מדי תקופה ומחליפים באחרים המגיעים מהמשלוחים החדשים למחנה. על העובדים שבשני המחנות הראשונים היה אסור להיכנס לאזור 'בית המרחץ', והעונש למי שעבר היה ירייה במקום".

 

אם בורחים - אז עם כולם

פצ'רסקי הגיע למחנה עם רבים מחייליו מהצבא האדום שנפלו בשבי הגרמני. לא היה מדובר באסירים מהסוג הרגיל, אלא בחיילים מיומנים שיכלו גם לדאוג לעצמם ולהימלט מהמחנה. במקום זאת, פצ'רסקי הוביל החלטה דרמטית - תוכנית המרד תכלול את כל האסירים במחנה ותצא דרך השער הראשי:

"...אחרי היום הארוך והמייגע והלא משביע (הארוחה כללה - מרק מקליפות תפוחי אדמה, דייסה מגריסים מעופשים וחתיכת לחם) חשבתי על המצב עם עוד כמה חברים", סיפר באחת משיחותיו עם לוברסקי, "דנו על רעיון הבריחה, ולבסוף הגענו לכלל החלטה כאשר כולם הסכימו לרעיון שלי: שנהרוג את כל מפקדי המחנה, אחד אחרי השני, בשקט, נשתלט על מחסן התחמושת, נתקיף את השומרים, וכל אסירי המחנה יברחו דרך השער הראשי לתוככי היער".

סמיון, שהוא הניצול הישראלי האחרון מהמרד, הוסיף את הזווית האישית שלו במהלך המפגש עם בני הנוער: "לא היו לנו כלי נשק, רק גרזנים ומוטות ברזל. התוכנית היתה שבעלי המקצוע, הרתכים, הנגרים, יזמינו את הקצינים הנאצים אליהם לקחת דברים שהם ייצרו עבורם וכך יתקפו אותם אחד אחד. פצ'רסקי שאל אותי אם נראה לי שאני מסוגל להרוג בידיים ואמרתי שכן". 

סמיון רוזנפלד (משמאל) ולזר לוברסקי, ליד האנדרטה לזכר מרד סוביבור ולזכר מפקדו

במאמר של לוברסקי מתואר המרד הנועז בפרטי פרטים, מפיו של המפקד פצ'רסקי: "אנו יושבים ומתכננים את כל הפרטים של הרעיון המסוכן: ההפרעות הכי קטנות שיכולות לצוץ בדרך להצלחה, הריגת המפקדים שעליה מופקדים החיילים הסובייטים השבויים, שעם ניסיונם הצבאי יבצעו את העבודה באופן יסודי. הם יזמינו את המפקדים באופן אישי כל אחד לחוד לבית חרושת או למחסן כדי להביא להם את מה שהם רצו, ושם הם יחסלו אותם. את כלי הנשק שלהם יעבירו למטה המרד. כמו כן היה צריך להכין בנפחייה סכינים וגרזנים, שהם נחוצים כדי לחתוך את גדרות התיל של הכניסות הפנימיות והחיצוניות של המחנה.

"את הריגת המפקדים צריך לבצע בתוך שעה אחת לפני מסדר הערב של האסירים שנועד לצורך ביקורת. גם על חדר השמירה ועל מחסני הנשק ישתלטו הרוסים באופן חשאי, כדי לא לעורר את תשומת ליבם של השומרים שעמדו במגדלי השמירה. הקשר בין משתתפי המרד והמיפקדה יבוצע על ידי שליחים מיוחדים. אחרי זה תישמע פקודה - להסתער על השער, וגם אזהרה שהמחנה מוקף בשדה מוקשים, ועל הנמלטים להיזהר שלא יעלו על מוקש בבריחתם..."

בסופו של דבר חיסלו מפקדי המרד 12 חיילי אס.אס (שאר החיילים היו מחוץ למחנה) וכמה שומרים, והשיגו 11 אקדחים. בזמן ההיערכות למסדר הערב האסירים פרצו יחד לכיוון השער הראשי, בהוראתו של פצ'רסקי. מתוך 600 האסירים שהיו במחנה הצליחו להגיע אל היער כ־400. הגרמנים רדפו אחריהם תוך כדי שהם יורים לעברם ללא הבחנה וגם השיגו את חלקם. סמיון עצמו נפגע מקליע ברגלו אך המשיך לברוח - וניצל.

לסיפורו של פצ'רסקי אין סוף טוב. לאחר שברח מהמחנה הוא המשיך להילחם במסגרת קבוצת פרטיזנים. בתום המלחמה חוקרי הביטחון הסובייטים חשדו בו כמרגל מכיוון שלא העלו על דעתם כיצד ייתכן שנפל בשבי הגרמני ונשאר בחיים. הוא ספג עונש כבד במיוחד ושנים רבות חי באשמה של "מרגל מטעם מדינה" והוצמד לו מעקב של הקג"ב. רק לאחר מותו של סטאלין יכול היה לחזור לעבודתו הקודמת כמורה לאמנות. למרות ההכרה העולמית שקיבל בזכות הסרט ההוליוודי שיצא ב־1987, לא זכה פצ'רסקי להכרה בבריה"מ על מעשיו עד יום מותו.

לוברסקי, היום בן 87, הגיש ב־1970 בקשת עלייה לישראל אך נענה בשלילה על ידי הסובייטים. הוא החל למחות על כך באופן גלוי ובעקבות כך נעצר ונכלא כאסיר ציון לארבע שנים. ב־1976 עלה לארץ והיום הוא מתגורר בת"א. יבגניה סראיבה, חניכה בתנועה שנכחה במפגש המרגש, סיפרה בסיומו: "כשפנו אלינו כתנועה, חקרנו את הנושא כי לא ממש הכרנו אותו. ערכנו טקס שבו הקראנו כמה קטעים והזמנו את סמיון לדבר. את הסיפור של סוביבור חייבים להמשיך לספר. מבחינה אישית זה מהדק את הקשר עם העם שלי בכלל. הסיפור של המרד, לנו כתנועה ולי במיוחד, מסמל מעשה גבורה, וההזדמנות שהיתה לנו לגעת בבן אדם שהיה שם, זה משהו מאוד מיוחד".

צילום: יוסי זליגרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו