המלאכה הנוראה מכל

"היו המון רכבות, וטרנספרים שהביאו יהודים. הם הוכנסו לתאי הגזים, ובאחת הפעמים שבהן הוצאנו את הגופות ראיתי את גופתה של בת דודה שלי, רחלי. לקחתי דלי מים, שפכתי עליה, הרמתי אותה על העגלה. שמרתי על כבוד המת", כך מספר אליעזר אייזנשמידט, אחד מארבעת אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים, והיחיד שמתגורר בישראל.

הזונדרקומנדו היו אותם יהודים שהגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ ומונו על ידי הנאצים לטפל בגופותיהם של היהודים בכל תחנות המוות שעברו - החל במלתחות, דרך תאי הגזים, המשרפות וכלה בפיזור האפר בנהר וילנה. רק עשרות בודדות מהם שרדו משום שהגרמנים נהגו להשמידם כדי לא להשאיר "ראיות".

במשך שנים רבות הסתירו ניצולי השואה שהשתייכו לקבוצה זו את מה שנכפה עליהם לעשות במחנות ההשמדה. שנים רבות לא דיברו על הסבל הגדול שעברו, ונוסף על כך - הסטיגמה שהיתה קיימת לגביהם הפכה אותם למשתפי פעולה של הגרמנים. ב־1985 החליט פרופ' גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון שם עולם, לחקור את הנושא, ראיין 30 מניצולי השואה שנותרו אז בחיים מהזונדרקומנדו וניפץ את הסטיגמה לגביהם. הוא הראה לעולם כי אין מדובר במשתפי פעולה יהודים, אלא בניצולי שואה שסבלו, שנפשם הושמדה, שנאלצו לבצע את העבודה הנוראה מכל - לעבוד בחרושת המוות של הנאצים, היכן שבני עמם נרצחים באכזריות בכל יום.

"הבנתי מה קרה למשפחתי"

שום דבר לא הכין את אליעזר לאותו תפקיד נורא שביצע באושוויץ במשך שנתיים וחצי. הוא נולד ב־1920 בעיירה לונה, אז בפולין וכיום בבלארוס, אח בכור לשני אחים קטנים. בבעלות המשפחה היה בית מלאכה למשקאות קלים, הבית היה מסורתי ועד גיל 6 למד אליעזר בחדר ולאחר מכן בבית ספר עברי. כאשר מלאו לו 14 עבר לבית ספר פולני והמשיך לבית ספר טכני, שבו למד מסגרוּת - מקצוע שעתיד היה, בין השאר, להציל את חייו. "העיירה שגדלתי בה היתה יהודית, היה בה רק רחוב אחד של גויים. אצלנו במפעל היו עובדים בלארוסים שדיברו רוסית. למדתי מהם רוסית וגם זה תרם להצלת חיי בהמשך הדרך", הוא מספר.

שבוע לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין רוסיה נכנסו הגרמנים וכבשו את העיירה ואליעזר נלקח עם אחיו יעקב לעבודות כפייה. ב־1941 הגרמנים הורו על הקמת גטו בפרברים של לונה, וכל משפחתו של אליעזר עברה לגור בחדר קטן וצפוף. שנה מאוחר יותר נסגר הגטו והיהודים הועברו אל מחנה מעבר, בטרם נשלחו לאושוויץ. "הגרמנים הקיפו את הגטו והביאו עגלות כדי לקחת אותנו למחנה קיילבסין", נזכר אליעזר, "שם היינו במצב קשה מאוד. המקום שניתן לנו למגורים היה בתוך האדמה. היה קר והיתה גם רטיבות גדולה מאוד, לא היה אוכל, הרבה אנשים התחילו למות. אני חליתי בטיפוס עוד בגטו ושם זה החמיר, אבל לבסוף הבראתי, כנגד כל הסיכויים".

אליעזר (יושב משמאל) עם הוריו ועם שני אחיו. אחרי הסלקציה לא ראה אותם יותר

אליעזר מספר על היום שבו הועבר עם משפחתו לאושוויץ: "לקחו אותנו לתחנת רכבת ודחפו אותנו בקרנות בכזו צפיפות שלא היה אפשר לשבת. נסענו שלושה ימים, וכשרכבת התקרבה לכיוון טרבלינקה אבא שלי אמר: 'אם לא הכניסו אותנו לכאן אז כנראה באמת נוסעים למחנה עבודה'. כשהגענו לאושוויץ והדלתות נפתחו רבים כבר היו מתים כי היינו שלושה ימים בלי מים, בלי אוכל, בלי אפשרות לעשות את צרכינו. מי שנשאר בחיים היה צריך לעבור סלקציה, שאותה עשה רופא שעמד בכניסה לאושוויץ. חלק הופנו לימין, חלק לשמאל. אחרי הסלקציה נשארנו כ־300 איש. לקחו אותנו לבירקנאו ואת השאר לתאי הגזים".

הוריו ואחיו הקטן של אליעזר נשלחו לתאי הגזים, ואילו הוא נבחר לקבוצת הזונדרקומנדו ולאחר הדרכה של כמה שעות הבין כי תפקידו יהיה לפנות גופות מתאי הגזים. הוא עסק במלאכה נוראה זו במשך שנתיים וחודשיים, עבר בכל תחנות המוות שבהן העבירו את היהודים. "הבנו שאנחנו נמצאים איפה שרוצחים את היהודים, וכך הבנתי שזה מה שקרה גם לשאר המשפחה שלי", הוא נזכר.

"אמרו לי שהביאו אותנו לזונדרקומנדו ושני גרמנים התחילו לחלק לנו עבודה: שמונה אנשים עבדו עם מסיכות גז, ארבעה נוספים היו צריכים לחתוך שיער, להוציא שיניים מזהב, שישה אחרים נסעו עם קרוניות והשאר היו צריכים להוציא את הגופות מתא הגזים ומשם לתעלה. אני זוכר עד היום איך בפעם הראשונה כשפתחו את הדלתות של תאי הגזים, ראיתי מולי בחורה ערומה מכופפת ליד הדלת. אז עוד לא הבנו מה זה. היינו עובדים 12 שעות, סחבנו גופות, היינו צריכים להוריד אותן לתוך הבורות, שפכנו עליהן סולר ושרפנו אותן. מדובר בעבודה הכי נוראית שיכולה להיות, אבל זה היה לעבוד או למות. בגלל התפקיד הזה ידענו על זה שמשמידים יהודים. הם גם הוציאו מדי פעם להורג את כל אנשי הזונדרקומנדו כדי לא להשאיר ראיות".

משפחתו של אליעזר סביב השולחן באחד החגים בעיירה לונה

אליעזר מספר כי בתקופה הראשונה שבה עבד במסגרת הזונדרקומנדו הוא היה מטושטש ופעל אוטומטית: "בטרנספר אחד שהגיע מגרודנו היו הגופות של בני העיר שלי, ואמרו לי שגם בת דודה שלי רחל היתה שם. ראיתי את הגופה, לקחתי דלי מים ושפכתי עליה והרמתי על העגלה. ככה עבדנו שם עד יוני 1943, ואז התחילו להביא את הגופות לקרמטוריום. גם לשם הביאו אותנו לעבוד".

"הרגו להם את הנפש"

פרופ' גרייף, שלקח חלק במפגש עם אליעזר לקראת הכנת הכתבה, מוסיף: "מדובר בתפקיד האיום ביותר שהוטל על יהודים. הם אולצו על ידי הגרמנים להיות העבדים בבית החרושת למוות, ואז נרצחו בעצמם כדי לא להשאיר עדויות לפשע. אליעזר לא היה אמור להישאר בחיים, אבל הגרמנים לא הביאו בחשבון שהקבוצה האחרונה תינצל. בלי העדויות של הזונדרקומנדו לא היינו יודעים על תהליך המוות שעברו היהודים. בלילה שבו פינו את אושוויץ נותרו כ־80 יהודים שהתערבבו בתוך 60 אלף אסירים ויצאו לצעדת המוות, והם העדים היחידים לפתרון הסופי של הנאצים באושוויץ".

על הסטיגמה השלילית שנוצרה על אנשי הזונדרקומנדו אומר פרופ' גרייף: "הדעות השליליות נבעו מחוסר ידע. זו היתה קבוצה מבודדת תמיד - נאסר עליהם ליצור קשר עם אסירים אחרים, גם כי ראו אותם עם הגרמנים. הם גם לא סבלו מרעב ולכן נראו אחרת, והאסירים האחרים קינאו בהם. מהסיבה הזו בעדויות של הניצולים האחרים יש כלפיהם דעות שליליות, אבל הם דווקא ניסו לסייע לאסירים אחרים, נהגו לתת להם אוכל למשל, ניסו לטפל בגופות כך שכבוד המת לא ייפגע. רובם היו יהודים דתיים ושומרי מצוות. נשמרו עדויות אותנטיות, כתבים שבהם הם מספרים כיצד ניסו לשמור על צלם אנוש, אף שידעו שיירצחו. לזונדרקומנדו היו חיי דת פעילים, אפילו היתה כתובת לשאלות הלכתיות, היו גם דילמות ותהיות, אותה בעיה שהשואה מציבה בפני היהודי. היו, למשל, הרבה שאלות על תינוקות שנולדים ונשלחים למוות.

"חוץ מזה שהגרמנים הכניסו אותם לסרט הנע של מפעל המוות - הם הרגו גם את העולם הרגשי של אנשי הזונדרקומנדו. כמה שעות אחרי הגעתך - וכבר אתה רואה מאות גופות. עם זאת, מכיוון שעובדים עם אותם גרמנים יום־יום נוצרים קשרים אישיים, ובהפסקות הם ישבו וניהלו שיחות פרוזאיות על המשפחה, על עבודה ועל לימודים".

אושוויץ. הזיכרונות מתאי הגזים חזקים גם היום. צילום: אי.פי

אליעזר גם השתתף בהכנות למרד שפרץ בנובמבר 1944 והכין פצצות מאולתרות מחומר נפץ. כל מי שהשתתף באותו מרד באופן פעיל - 300 אסירים יהודים - נרצח. אליעזר שרד רק בזכות שהיה אחראי ללוגיסטיקה ולא לקח חלק פעיל בקרבות.

במהלך החודשים הראשונים לשהייה באושוויץ ניסה אליעזר לסייע לאחיו והעביר לו מקצת מהמזון הדל שהיה לו. אחיו היה מגיע לגדר שהפרידה ביניהם, מושיט את ידו ומקבל מעט מהאוכל. כאשר לא הגיע במשך כמה ימים, הבין אליעזר כי נותר לבדו בעולם. הוא החל לתכנן את בריחתו, ואז אספו הגרמנים את כל היהודים לצעדת המוות. עם שאר חברי הזונדרקומנדו התערבב בין שאר האסירים, לא לפני שהצליח להגיע למטבח ולקחת עימו לחם וחמאה. כאשר החלה הצעדה דיבר עם אחד מחבריו, וברגע של חוסר תשומת הלב מצד הגרמני שליווה את השיירה והיה בקרבתם, פתחו השניים בריצה. חברו נהרג ואליעזר נפצע ברגלו.

"אמרתי לעצמי שאני חייב לברוח. כולם עמדו בשטח של המחנה וכל אנשי האס.אס עמדו בחוץ. לקחו אותנו מהקרמטוריום, איפה שכל חברי הקבוצה שהו תמיד, וככה ידענו שיחסלו אותנו. פתאום מאיזושהי סיבה השומרים שהיו מסביבנו נעלמו. עמדנו ליד השערים והיו לי מברגים בכיסי המכנסיים. ידעתי שאזדקק למזון, אז פרצתי למטבח ויצאתי עם חבילה של לחמים. היינו שישה ואכלנו יחד את מה שהבאתי ושמרתי עוד כדי לברוח. ידעתי שאם אצליח לברוח זה טוב, ואם לא אז אקבל כדור".

אליעזר ממשיך: "אחרי שברחתי והחבר נהרג, הסתובבתי בין היערות. לפתע מצאתי בריכת דגים ריקה, נכנסתי לתוכה ושכבתי שם. אמרתי לעצמי שגם אם אמות, לפחות אמות כאדם חופשי. התעוררתי מהקור. היו לי חצי לחם וחצי חבילת מרגרינה וככה הסתובבתי שלושה ימים".

בעת המלחמה רוב הפולנים לא הסכימו לקבל יהודים שברחו מהמחנות והסגירו אותם לגרמנים תמורת תמריץ מזערי. לאחר שניצל ממחנה ההשמדה ומצעדת המוות, הגורל חייך לאליעזר. באחד הבתים שאליהם הגיע וביקש מקום מסתור, דווקא הסכימו לקבל אותו: "ביקשתי מהם מים בפולנית, הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות, אבל הם הבינו שאני יהודי ולמרות זאת נתנו לי להיכנס ונתנו לי להישאר שלושה שבועות, וככה בעצם הצילו את חיי. אחרי שעליתי לארץ הם הוכרזו כחסידי אומות העולם והמשכתי לשמור איתם על קשר כל חיי".

לאחר שהרוסים נכנסו לפולין ביקש אליעזר להישלח לבית חולים כדי לטפל ברגלו הפצועה: "דיברתי רוסית בגלל אותם פועלים בלארוסים שעבדו אצלנו במפעל ולכן לא היתה לי בעיה לתקשר איתם, ובזכות הרוסית קיבלתי מהקצין הרוסי ששוחחתי איתו תעודה על כך שאני אזרח סובייטי שזקוק לטיפול".

לאחר שחרורו מבית החולים נשאר אליעזר בעיירה פולנית והכיר את אשתו יהודית (שנפטרה לפני כמה שנים), גם היא ניצולת שואה שהיתה שלוש שנים במחנות. הם עלו יחד ארצה בדצמבר 1945 והקימו משפחה. לאליעזר שני ילדים ושבעה נכדים. אחד מנכדיו נהרג בתאונה מבצעית בהיותו חייל, ולדברי אליעזר, "עם כל מה שעברתי בשואה, מות הנכד זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים".

פרופ' גדעון גרייף נמצא בקשר רציף עם אליעזר. המכון, בראשותו של הרב אברהם קריגר, פועל לחקר, לחינוך ולתיעוד של השואה, ולשם כך, בין השאר, שומר על קשר רציף עם ניצולי שואה מכל העולם. הקשר הזה מסייע לחוקרי המכון להרכיב את הפסיפס המחקרי והתיעודי, שבעתיד יהיה לשלד הנרטיבי שעליו יחונכו הדורות הבאים, עם לכתו של דור הניצולים האחרון שנותר בחיים.