הרצח ברעננה: הסיוט של כל אבא

בתי החיילת פערה עיניים: "הששברעננה? באמת?" אמרה בחוסר אמון, "זה הרי מקום של בני נוער... מקום הגון, צפוף, עם מוסיקה טובה; יש לי אפילו חברה שעבדה שם". בהמשך אמרה שזה בפירוש לא "מקום של ערסים" ושהיא לא היתה חוששת לרגע ללכת לבלות שם שוב.

וזה מפחיד. כי המועדון הזה ברעננה הוא מסוג מקומות הבילוי, שאם הילד או הילדה שלך הולכים אליהם, אתה (יחסית!) שקט. מועדון הגון, עם אוכלוסייה סבירה לגמרי. סתם בילוי של ערב שבת או ערב חג. נכון שבלב הורים לצעירים בגיל הבילויים מנקר תמיד חשש, כשהילד יוצא מן הבית, ובשנים האחרונות החשש הזה הופך לצערנו למבוסס יותר ויותר. אבל אתה אומר לעצמך, אם כבר לבלות - שיעשו את זה במקום

כמו מועדון "השש" ברעננה. והנה, גם כאן כנראה שאי אפשר להירגע.

הקלות הבלתי נסבלת של הסכינים

מפחידה לא פחות המהירות שבה נשלפים הסכינים ושאר כלי המשחית, והקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים בהם. אין צל של ספק שלאלכוהול יש תרומה נכבדה לפריצת כל המעצורים; ועדיין המוח אינו תופס והלב מסרב להאמין איך זה נראה אפשרות סבירה, בעיני אדם נורמטיבי, להכריע ויכוח באמצעות כלי נשק. מדוע, לכל הרוחות, אנשים מגיעים למועדון, למקום בילוי ומחפשים קרבות? מי קבע את כללי "הכבוד" המעוותים האלה, שמחייבים להרוג את מי שזרק מילה או מבט לא במקום לעברך?

יפתח גריידי היה חייל קרבי בגולני. צעיר מופתי, ערכי, מיטב הנוער. צעיר שלא היסס לסכן את חייו מדי יום עבור המדינה, ומצא את מותו במקום הכי לא צפוי, כשגם כאן הוא פועל, לפי דיווחי חבריו, באבירות ומגן על נערה שנטפלו אליה.

אני חושב על גלעד שליט. חייל גם הוא, שעל חייו וחירותו מדינת ישראל היתה מוכנה לשלם ביותר מ־1,000 אסירים; ומה מחיר חייו של יפתח גריידי? ושל הקורבן הצעיר הבא, שמהלך עדיין בינינו ומתכנן בהתרגשות את בילוי סוף השבוע הבא, או הבא אחריו, ואינו יודע כמה נורא זה יסתיים?

עוד באתר ישראל היום: מסעדת רפאל נסגרה בשל "הונאת ענק" במערכת המחשוב