ארץ נהדרת לא עוצרת

דמיינו כיתה אחת, שבה כל התלמידים מצחיקים מאוד. עכשיו נסו לתייג כל אחד מהתלמידים בלי להשתמש בתואר "המצחיק של הכיתה". זה מה שביקשנו מאלי פיניש לעשות על חבריו ל"ארץ נהדרת".

"יש מופרעים ויש מופרעים", אמר פיניש. "טל ויובל הם מופרעים עם חן. כאלה שהמורים והמורות עוד איכשהו היו מחזיקים בכיתה, כי הם מבריקים במתמטיקה.

"ברלד הוא מאלה שהיו מעיפים אותו קיבינימט, וחס וחלילה בלי להקיש על מה שעובר עליו עכשיו.

"שני היא החרשנית - יסודית מאוד, לומדת כל דמות וצופה בה מיליון פעמים עד שהיא עושה אותה. גם ליאת היא החרשנית, אבל טיפה יותר ביישנית משני.

"קיציס הוא הרמת־שרוני, זה שבא לכיתה עם הדברים הכי חדשים והרכב הכי מתקדם. קוּלי, מקובל בכיתה, מאלה שהיו יושבים בספסל האחורי. קיציס הוא וול־דן.

"מריאנו הוא הסוליסט, שמחפש איך לברוח מהשיעורים כדי לשחק כדורגל.

"רועי הוא חביב המורות, השקדן. הוא מפחד לאבד את הריכוז, ולכן הוא כל הזמן בשליטה. כשהוא נכנס לדמות ואתה מנסה להפריע לו, אין סיכוי שתצליח. 

"עלמה היא מלכת הכיתה, אבל בקטע טוב. לא מלכת כיתה כלבה. חצי ילדת פרחים, שהכל קורה סביבה והיא רק מגיבה. היתה תקופה שקיציס ואני היינו קוראים לה 'התיירת'. היינו מדברים על העניינים הבוערים, והיא היתה מגיבה, 'אה באמת?' היא כאילו גרה במלון, ומדי פעם מגיחה. 

"ערן הוא כאילו חנון, אבל בפנים מסתתר בחור מופרע, שד".

שכחת אותך.

"גם אני הייתי יושב בספסל האחורי, כי הייתי מקובל. אבל לא הייתי מהמדושנים".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כבר 11 שנים שהחבורה הזאת נפגשת מדי שבוע לסכם לכם את אירועי הימים האחרונים בצורה הכי מושקעת שיש. כשצילמנו אותם, סביב שולחן הפסח, הם היו רק עשרה (בלי ברלד), אבל בכל אחד מהם חבויות אינספור דמויות - בטח יותר ממאה, אם סופרים לאורך כל העונות. סביב השולחן הזה יושבים גם סוכנים, וכמובן, הרבה מאוד כסף. האנשים כאן נמנים עם צמרת מקבלי השכר בקרב הקומיקאים בישראל.

אסף שלמון ומולי שגב בחדר הבקרה, בזמן הצילומים

אנחנו ביום חמישי בשבוע, 6 בבוקר, צילומי תוכנית מספר 11. עד הלילה יקימו את התפאורה, יעשו חזרות, יאפרו ויצלמו. מחר יערכו את התוכנית ויכינו לשידור. המכונה המשומנת שקרויה "ארץ נהדרת" מונה קרוב לחמישים עובדים קבועים, שבהם 11 השחקנים ועשרה כותבים, ובתשע השעות הקרובות יגיעו לכאן כולם בהדרגה.

בשעה 10:30 מתייצבים עלמה זק, אלי פיניש, מריאנו אידלמן ויובל סמו. בעוד שעה בדיוק הם יתחפשו לפוליטיקאים ויצלמו את המערכון הראשון. ב־1 בצהריים מגיעים השחקנים שקיבלו פריבילגיה להתחיל את היום מאוחר: איל קיציס, ערן זרחוביץ', ליאת הר־לב, רועי בר־נתן וטל פרידמן. שעתיים אחרי, ובאיחור של שעה וחמש דקות, תגיע גם שני כהן. היא גם הראשונה שתלך היום הביתה: מחר יש לה הופעה עם "גבירתי הנאווה".

באופן מפתיע, היחיד שנעדר היום הוא דוד ליפשיץ, כותב ראשי (נוסף על אסף שלמון), ובמילים אחרות, האיש שאומר להם מה להגיד. "יום חמישי זה יום שפחות אפשר לפתוח בו דברים לדיונים", הוא יסביר לי אחר כך. "לא בטוח שזה חכם, כי אני יושב אחר כך בבית ואומר, יכולנו לעשות אחרת. אבל לפעמים עדיף לוותר, כי בשלב הזה כבר לא נכון לעשות לשחקנים יותר מדי שינויים".

על פי הליין־אפ (סדר התוכנית), שנכתב באופטימיות רבה ומודבק על כל עמוד אפשרי באולפנים, ב־21:30 הכל כבר אמור להסתיים. בפועל, לפני 11 בלילה הם לא ייצאו מכאן.

ליום הצילומים הזה קדמו לפחות חמש ישיבות מערכת של שלוש שעות כל אחת. בכל בוקר, מראשון עד רביעי, מתכנסים חברי המערכת - הכותבים הראשיים ליפשיץ ושלמון, המפיקה הראשית צמרת אלכסנדרוני והעורך הראשי מולי שגב. יחד הם מתחילים לגלגל את מה שבסופו של דבר אמור לגרום לכם להתיישב בשישי בערב מול הטלוויזיה עם קערת פיצוחים, במטרה לגרום לשרירי הפה והבטן שלכם לעבוד שעות נוספות.

"אנחנו עושים את השיחה הכי משוחררת על מה שקורה באקטואליה", אומר שגב. "שיחה אמיתית עם ויכוחים ואבחנות, ומתוך זה נובעת האמירה שלנו, וגם מה אנחנו חושבים על השחקנים המרכזיים באירוע אקטואלי שקורה באותו שבוע. אם אנחנו מגיעים למסקנה שיש לנו משהו להגיד על הדמות הזאת או באמצעותה, מתחילים לזקק את זה ואת המנגנון הקומי".

בשלב הזה נכנסים לתמונה השחקנים ומחלקת האיפור: כולם מחכים לגלות את מי מחקים השבוע. "אנחנו מדברים עם השחקנים בטלפון במהלך השבוע, והם לוקחים דרך העיניים שלהם את הדמות, לפעמים למקומות שלא חשבנו עליהם. לפעמים זה קורה ביום אחד ולפעמים כמה ימים. יחד איתם אנחנו מדברים גם עם המאפרת הראשית, שלוקחת את זה מהכיוון שלה. כך הכל מתגבש, עד הרגע האחרון".

הדמויות של סילבן שלום, פואד, דליה איציק ודליה דורנר. שגב: "תוכנית סאטירה צריכה שתהיה לה עמדה".

יום חמישי, 15:00. חזרות הקראה למערכון "נשיאות"

שגב, האיש שעל פיו יקום וייפול דבר, צמוד לליין־אפ ומרוכז מול המוניטור באולפן. על ניהול האולפן אחראית רותי רון, אותה "רותי והמעטפה" מגמר "כוכב נולד 7". על תקן המורה הקשוחה, שיש לה עיניים בכל מקום בגוף, מתפקדת המפיקה בפועל, מיכל טופל, אחת שלידה משפט בסגנון "הצלצול הוא בשבילי ולא בשבילכם" מרגיש כמו השיר הכי יפה ששמעתם אי פעם. מתחת לשולחן מבצבצות נעלי האצבע של פיניש והחצאית הקצרצרה של זק, ומעליו לא פחות מארבע כוסות שתייה, כולן של קיציס. 

התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום הופכת את יום הצילום לאטרקטיבי עבור היוצרים והשחקנים. במקום הזה אוהבים לכתוש פוליטיקאים יותר מכל דבר אחר, גם אם בסוף גומרים עם ה"אני תמותי" של ג'ניפר סנוקל. "הרבה יותר קשה לעשות לימור לבנת וציפי לבני מאשר דמויות מעולם הבידור, אבל צריך", מסבירה שני כהן. "אנחנו תמיד מקווים למצוא את האיזון בין הדמויות הפוליטיות הכבדות לבין הדמויות מהריאליטי או מהבידור, שאנחנו לא תמיד רוצים להתעסק בהן, אבל זה בלתי נמנע".

"אם תחשוב על זה רגע, זאת בעצם תוכנית חינוכית", אומר יובל סמו, שבניגוד לתדמיתו, הוא אדם מאוד יציב ומפוכח. "ילדים ובני נוער מכירים את הדמויות הפוליטיות דרך התוכנית. תגיד לי אתה איזה ילד היום יודע מי זה שר השיכון או אריה דרעי? דרך הקומדיה הם למדו להכיר את האנשים. חשוב לי מאוד להצחיק, אבל הכותבים והמושכים בחוטים אחראים על האמירה. וברוך השם, יש פה אמירה". 

כשרואים אותך ברחוב, מה צועקים לך?

"אשששששר!"

באולפן שלוש מצלמות, כל אחת לכיוון אחר. זרחוביץ' בתפקיד סילבן שלום, עלמה בתפקיד דליה איציק, רועי יפציע בתפקיד השופטת בדימוס דליה דורנר, ופיניש בחיקוי של פואד בן־אליעזר, שכבר הספיק להיכנס לקאלט (וגם להעליב את האיש).

"בדמות הזאת של פואד יש כיף, כי אני נהנה מבפנים, וזו אולי אחת הפעמים היחידות שאני משוחרר מהטקסט", מסביר פיניש. "אחד התסריטאים אמר לי לא מזמן שהוא לא כותב לי כלום, כי כל הדמות אני ישן ומחרחר ומושך את הזמן, אז אין טעם לכתוב.

"יש בדמות של פואד מעין מעצור קלאסי: הוא נשאל שאלה ואמור לענות עליה ברהיטות ולא מצליח, כי הוא עסוק בלהיזכר במלחמות שלו. אז יש קונפליקט כל הזמן. זה מנגנון קומי כזה, כיפי ומשחרר, ואני כל הזמן מותח את הגבולות. איפה השחקנים האחרים על הסט צוחקים, ואיפה אני מביא את קיציס להגיד לי 'יאללה, בוא דבר כבר, בוא נתקדם'".

בדיוק בשביל זה נמצאת כאן המפיקה מיכל טופל. לגרום לאנשים לדבר, לסיים את החזרה ולהתחיל את האיפור והשיער, לקראת הצילומים עצמם. "החלום שלי זה להתחיל", היא מודיעה בקשר של ההפקה. "אני מתה מתה מתה להתחיל". 

בינתיים מחליטים על שינוי טקסטים במערכון של זרחוביץ', מה שאומר שהחלום של טופל יידחה בכמה דקות. פיניש מתחיל לעשות שכיבות סמיכה, בזמן שקיציס והר־לב גולשים בסמארטפונים. עובדי הבמה החרוצים מעבירים קוּליסות ענקיות (לוחות עץ לתפאורה), שבעוד שתי דקות יהפכו לבית של דליה איציק ופואד - במרחק שני מטרים מהשולחן המרכזי.

שלוש שעות של עבודה בחדר האיפור: הופכים את פיניש לפואד

חולפות עוד ארבעים דקות, ובאולפן מתנגן אות הפתיחה, שמבשר על תחילת החזרה על פאנל הנשיאות. החזרה עוברת חלק, כולם פה משופשפים היטב. "המוטו הוא שלחץ לא מוסיף פה שום דבר", מסבירה המפיקה הראשית של התוכנית בשלוש השנים האחרונות, צמרת אלכסנדרוני. "אני לא מאמינה בלחץ, כי זה מקלקל את כל הכיף. אנחנו מנסים להיות ברורים כמה שיותר, אבל אנחנו מערכת עם הרבה שינויים, בכל רגע נתון כל מה שעבדנו עליו יכול להתבטל. יכול להיות גם שהדבר הבא שנעבוד עליו, ולא משנה כמה הוא מורכב, יצטרך להיעשות באפס זמן.

"השרשור פה מאוד ברור - מי מקבל החלטות ומי המבצע. כולנו מסונכרנים אחד עם השני, וברגע שהכדור במגרש שלך, הדברים צריכים להיעשות באפס טעויות. אין לנו פריבילגיה לעשות טעויות, כי הכל צריך להיפתר באפס זמן. כל מי שמשתתף בתוכנית הזאת יודע מראש שהכל יכול לקרות בכל רגע נתון, וזה ממכר. יש כאלה שחווים את זה בהתרגשות ויש כאלה שזה ממוטט אותם, ואז הם לא שורדים את המערכת".

בטח יש מצבי לחץ שמוציאים אתכם מאיזון.

"אנחנו חושבים בצורה פרקטית. בכל רגע נתון יש לנו דפ"א ב' (תוכנית פעולה חלופית; ע"ס). אנחנו צריכים לתת מענה לכל מצב חדש שנוצר".

שערוריות פוליטיות כמו זו של סילבן שלום הן הלחם והחמאה של "ארץ נהדרת". במשך השנים עשו כאן עשרות חיקויי פוליטיקאים, חלקם כבר ירדו, ומי שנשאר יודע שמדי שישי בתשע בערב הוא עשוי לחטוף על הראש. והם ממש לא מתכוונים להתנצל.

"תוכנית סאטירה צריכה שתהיה לה עמדה, אחרת היא לא אומרת כלום והיא חסרת ערך", אומר שגב. "'ארץ נהדרת' היא תוכנית דעות, פובליציסטית. יש לנו את הדעות שלנו, אבל אנחנו מחויבים, בהגדרה, לתקוף את החזקים ואת אלה שנמצאים בשלטון ולהטיל ספק במה שהם עושים".

יש משהו שאתם מתחרטים עליו?

"אני לא זוכר מקרה שממש התחרטנו. בכל שבוע אנחנו מרגיזים הרבה מאוד אנשים, ואנחנו רואים את זה בתגובות. אבל החברה הישראלית יותר פתוחה היום לדיון ביקורתי, גם אם הוא בוטה לפעמים. זה חלק מהדנ"א של המקום הזה. כשמגיעים כתבים מחו"ל הם בהלם מהחריפות שלנו, ואני אומר להם שאנחנו נחשבים מיינסטרים. מבקרים אותנו שאנחנו לא מספיק קיצוניים. זה בגלל שלישראלים יש בטן מאוד חזקה".

ועדיין, אתם מתעסקים לפעמים עם מיתוסים, מה שגורר הרבה אנטגוניזם. למשל במערכונים על אנשי הקבע הבטלנים, לא חשבתם שהגזמתם?

"חלק מההתבגרות של התוכנית היא להעביר ביקורת גם על גופים שבקונצנזוס, דוגמת מערכת הביטחון. יש הרבה אנשי קבע שעושים עבודה הכרחית וחשובה, אבל לכל הדעות, יש הרבה שומן במערכת וזה על חשבון משלמי המסים. הם חסינים לקיצוצים בגלל 'האיום שברקע'. ונכון שזה הרגיז מאוד הרבה אנשי קבע, כי המערכון הזה הוא לא עוד מאמר בעיתון כלכלי אלא חדירה לתודעה אצל קהלים רחבים. התגובה שלהם היתה ממש חזקה, היתה התארגנות שלמה נגד העניין. בעיניי זה מצוין שהתוכנית מייצרת דיונים כאלה, זה אחד התפקידים שלה".

יש חיקויים שאתם מצטערים עליהם?

ליפשיץ: "יצא לנו בזמנו לעשות את סוניה פרס, פרידמן חיקה אותה. בעיניי זה היה מצחיק, אבל היה בזה משהו בעייתי, וחלק מהקהל לא התחבר לזה. כי זו באמת אישה שלא יצאה החוצה ולא חיה את החיים הציבוריים, אז בדיעבד, אולי זה היה פחות נכון. קורה שיש כדורים תועים, והיו כמה אנשים שקיבלו כמה העלבות שלא היו צריכות להיאמר".

אתם מקבלים טלפונים מאנשים שאתם מחקים?

שגב: "הרבה פחות ממה שהיה אפשר לצפות, כי הם מבינים את חוקי המשחק ויודעים שבמקרה שלנו, זה לא יעזור. אני לא יודע איזה טלפונים אבי (אבי ניר, מנכ"ל קשת; ע"ס) מקבל, אבל הוא יודע לבלום אותם. התשובה הקבועה שלו היא שיש לנו חופש מלא, ושהוא לא מתערב. הם יודעים שזה חלק מהמשחק, לטוב ולרע".

אפשר להניח שרוב הפוליטיקאים לא משתגעים על החיקויים שלהם, גם אם הם לא אומרים את זה כמו פואד.

"נכון, אבל רובם מספיק חכמים, לפחות כלפי חוץ, לשחק אותה שהם אוהבים את החיקוי. פוליטיקאים זה משהו אחר מחיקויים אחרים, כי התפיסה שלנו היא שכל הזמן הציבור נתון לחסדיהם - אז בשעה אחת בשבוע אנחנו מחזירים להם קצת. זה בריא".

פיניש: "אני לא יודע כמה השפעה פוליטית יש לתוכנית, אבל כשאתה מגיע למכללה לעשות כיתת אמן, ורואה סטודנטים לתקשורת שחלק מתוכנית הלימודים שלהם זה 'ארץ נהדרת', אז ברור שזה נותן סיפוק. אתה אומר לעצמך, 'אני לא רק מבדר, אלא יש לזה גם ערך'. אבל זה לא המניע שלי. אני בא לבדר".

עלמה: "אני באה בשביל הפאן ובשביל הפרנסה. ברור שעל הדרך אנחנו גם עושים דברים חשובים, ואנחנו חלק ממשהו שיש לו משקל ורייטינג מטורף, אבל לא בשביל זה אני מתעוררת בבוקר".

איזה חיקוי אתם הכי אוהבים?

שני: "אני נורא אוהבת את הדמויות של תוכניות האירוח, דנה רון וקארין מגריזו. אני נהנית מהן בכל רמ"ח איבריי. באופן כללי, אני אוהבת את כל הקטע הזה של תוכניות בוקר, שמאוד כיף לעשות עליו טייק־אוף. כמובן, גם הבת־מצווש עבדה מאוד טוב".

ליאת : "יש הרבה דמויות שאני מתה עליהן. כמובן שליהיא האשטאג, סמדר הקטנה, ושרי, שעשיתי אותה רק פעם אחת אבל אולי היא עוד תחזור".

זרחוביץ': "גזנדה היא הדמות שהכי אהבתי. זאת דמות מאוד צבעונית, קצת קיצונית, ואני אוהב את זה. הוא איש מוזר, ואני אוהב דמויות מוזרות. אני מאוד אוהב גם את הדמות של פרופ' מעשיהו לייבניץ".

יש ביניכם תחרות סמויה?

זרחוביץ': "באופן טבעי, כל אחד רוצה לעשות כמה שיותר, ושיהיו דברים טובים. אבל הצלחה של אחרים לא מפריעה לאף אחד, כי זו הצלחה של הקבוצה. אני גם כותב בתוכנית, ואני כותב מערכונים שאני לא משתתף בהם, והאינטרס שלי הוא שהם ייצאו טוב. אין פה מלחמות של 'לי מגיע ארבע חתיכות' ו'לי מגיע חמש'. אנחנו לא ילדים בני 22 בתחילת הדרך. כל אחד הגיע לפה אחרי שהוא עשה כמה דברים, אז הכל מפויס, באווירה מצוינת".

קיציס תופס רגע של שלווה על הסט, "כאם לא ננסה, לא נצליח". צילום: מאיה באומל-בירגר

16:15. חזרות למערכון "זוג מנצח VIP"

האיפור של פיניש כפואד הוא המורכב ביותר. הוא עשוי להימשך יותר משלוש שעות, ולכן הוא הראשון שמשוחרר אחרי הצילום לארוחת ערב במזנון. "באופן כללי, כל דמות של פיניש לוקחת הרבה זמן לאיפור, כי יש לו פנים צרות ואף קטן, ותמיד צריך תוספות או השמנה", מסבירה המאפרת הראשית ליאת שיינין.

בינתיים באולפן מתחילה החזרה למערכון "זוג מנצח VIP". בשלב הזה נכנסים לתמונה החיקויים מתעשיית הבידור, שהסיפורים עליהם יכולים למלא מוסף שלם. שני כהן בתפקיד דנה רון, יובל סמו בתפקיד יריב נתי, ליאת הר־לב בתפקיד ג'ניפר סנוקל, מריאנו אידלמן בתפקיד עופר טלקר, ורועי בר־נתן בתפקיד הרב שי פירון, שנבחר להוביל את התחרות בין הזוגות.

אני שואל את שגב אם בתוכנית סאטירה נושכת יש מקום לדמויות מתוכניות ריאליטי, שהן מלכתחילה סוג של קריקטורה של עצמן. ובמילים אחרות - אם הם לא מרגישים גיבורים על חלשים. 

"האנשים האלה יודעים לשחק את המשחק ומקצינים את עצמם בשביל הריאליטי", מסביר שגב. "אתה לא צוחק עליהם אלא על הפרסונה שלהם, שהיא חצי מומצאת. אתה צוחק על המקום של הדבר הזה בתרבות הישראלית, ועל הצורך שלנו לראות הצגות כאלה. פה אפשר להיות יותר חופשיים, וגם השחקניות ממש מצחיקות, אז זה כיף". 

"ריאליטי זה משהו שצמח וגדל עם השנים", מוסיף ליפשיץ. "כשעלתה העונה הראשונה של 'הישרדות' בערוץ 10, התעלמנו מהם לגמרי, למרות שזאת עונה שעבדה מעולה. לא נראה לנו נכון לעשות חיקויים של הצגה שהיא מלכתחילה סופר מודעת, שהכל שם נורא קיצוני. אבל היתה הרגשה שהקהל מחכה לזה ורוצה את זה. אני מודה שריאליטי זה לא הקאפ אוף טי שלי, אבל זה מה שיש היום בטלוויזיה, וזה הרפרנס שאנשים מחכים ומצפים לו. מה שכן, אנחנו לא עושים מכל הבא ליד. גם ב'מאסטר שף' עשינו דמות אחת במערכון קטנטן. עם דנה וג'ניפר אנחנו יותר חיים בשלום".

אף על פי שכל עונה של התוכנית נפתחת בדף חלק, החיקוי של דנה רון מלווה אותנו כבר שלוש שנים. "כששודרה העונה ההיא של 'האח הגדול', רציתי לעשות את ליהיא גרינר", נזכרת שני כהן. "אבל מולי אמר: תעשי את דנה, ועלמה תעשה את ליהיא. אמרתי לו, מה אעשה שם? אני לא אצליח לחקות אותה בחיים.

"ואז אתה עולה פתאום על משהו, ודווקא בדברים האלה, שאתה חושב שלא ייצא כלום, קורה משהו טוב. גם בדמות של לימור לבנת, הקשבתי לה שוב ושוב ושוב לפני שעליתי לעשות אותה. ופתאום אני קולטת שהיא מורחת משפפפפט ורק אז מסיימת אותו. זה הרגע שהקסם קורה, והעיגול נכנס לתוך העיגול".

יש גם דמויות שאת חסרת ביטחון לגביהן?  

"אם אני לא בטוחה, הבטן שלי מתהפכת, ועד השנייה האחרונה אני מחפשת מה לעשות. זה קרה לי לאחרונה עם מירי בוהדנה. הרגשתי שאני לא מתחברת עד הסוף, וברגע האחרון החלטתי להגזים את העניין עם התזוזות של הראש. אמרתי לעצמי, תתפסי את זה ולכי על זה. אחר כך, בבית, ראיתי שזה עבד ושמחתי מאוד".

עלמה: "בכל אחד מאיתנו יש רמה כזו או אחרת של חרדתיות. רועי הוא זה שהכי פחות מנסה להסתיר את זה. מצד שני, נורא כיף שיש מישהו חרדתי, כי אז גם אתה מרגיש נוח להיות חרדתי ולשחרר לחץ. ככל שאתה יותר זמן בבית הזה, הבית הזה מרגיש יותר בית. גם החדשים שנכנסים הרגישו מייד בית".

כמה אתן יכולות להביא לדמויות מעצמכן, וכמה הן הוראות של היוצרים? 

שני: "יש לנו המון חופש, אבל פחות במסגרת הטקסט, ויותר ברמת הביצוע של הדמות. סומכים עלינו, כי אנחנו קומיקאים טובים. אנחנו לא נעשה משהו אם אנחנו לא חושבים שזה באמת עובד, אינסטינקטים של קומיקאים זה לא משהו שאפשר להתנגד אליו".

ליאת: "הסתכלתי פעם־פעמיים על שרון כידון, שאני מאוד מחבבת, ואמרתי - מה יש בדמות שלה? הכל במקום. יפה, צלולה, רהוטה. אז במקרה כזה אתה עושה קריקטורה איפה שאתה יכול. אתה לוקח את המעט, ועושה מזה מה שאפשר". 

בר־נתן: "אין לי את גון הקול של שי פירון, אבל הדיוק הוא פחות העניין. מה שחשוב זה המהות, והחופש לתמרן בדמות. שם נמצא הניצחון שלנו. 'ארץ נהדרת' מכריחה אותך להרחיב את הגבולות מכורח הצרכים, וזה מה שמעניין פה.

"בשנה שעברה מולי שאל אותי אם יש לי אבי קושניר. אמרתי לו, מה פתאום. אין לי. הוא אמר: קח שעה וחצי, ישלחו לך חומרים, ותגיע למשהו. ישבתי על זה ואמרתי לו שאין לי כלום, והוא קיבל את זה. פתאום אמרתי משפט אחד בסגנון שלו. הוא אמר לי: תאמין לי, יש לך קושניר. אתה חייב ללכת איתי. אני לא הייתי מדמיין משהו שאפשר לעשות עם קושניר. אני ה'חרדתי', ולכן אני לא יכול לפתוח את המערכון המרכזי עם קושניר כשאין לי כלום ממנו. בסופו של דבר הלכתי עם מולי ועם אסף שלמון, ופיענחנו צבע קולי ואנרגיה קושנירית, ונוצר קושניר מכלום. זה היה גול אמיתי וניצחון, כי לא הייתי מעלה את זה על דעתי. זה שימח אותי הרבה יותר ממה שחשבתי".

למה?

"חיקויים זה לא דבר שנולדים איתו, אלא משכללים אותו. אם אני מצליח לעשות חיקוי שלא נעשה קודם, כמו עברי לידר, אני מסמן ניצחון. אני כל הזמן לומד ומשתפר ומנסה לא לשקוע בחד־ממדיות של הדמות". 

סמו: "דמות השף משה משה זו הדמות שעבדתי עליה הכי הרבה עם היוצרים. בדרך כלל עובדים על דמות ומשיקים אותה, אבל במקרה הזה עברנו ארבעה ניסיונות שונים עד שהגענו לתוצאה הסופית. זו דמות שהיא מאוד לא אני. הוא הכי שחצן, הכי בחוץ, ואני יותר ביישן. בדמות הזאת אני מוציא את כל הצדדים שאני לא יכול להוציא בחיים, כל השופוני והרעש והצלצולים. אתה יודע שאני לא רוקד באירועים ולא במסיבות כי אני נבוך? אבל תשים פה עכשיו מצלמה, ואני רוקד לך בעירום. אין לזה הסבר".

אז תיקח איתך לאירועים צלם צמוד.

"וואלה, זה הפתרון, איך לא חשבתי על זה! אני צריך צלם צמוד".

בר נתן: מה שחשוב זה המהות והחופש לתמרן בדמות

בתעשיית הבידור כבר יודעים שאם אתה שם, ב"ארץ נהדרת", אתה קיים. מעטים מושאי החיקויים שהביעו את אכזבתם בקול, כמו שעשו אודטה, משה דץ ואבי נמני. למרות זאת, אף אחד לא מכין את השחקנים לרגע שבו יפגשו את המקור. 

"אני חושב שאנחנו צריכים לשמור מרחק בינינו לבין מושאי החיקוי שלנו, בטח פוליטיקאים", אומר רועי בר־נתן. "ראיתי את מרים פיירברג באילת, והסתתרתי ממנה. בטיסה חזרה, הדייל ניגש אלי ואמר לי שהיא יושבת בתחילת המטוס. אמרתי לו שראיתי, ואשמח אם הוא לא יעביר לה את האינפורמציה הזאת. בסופו של דבר, זו תוכנית סאטירה ובידור, אבל לא דחוף לי לעשות סלפי עם האנשים שאנחנו מחקים".

"מפגש עם מישהו מביך אותי", מספר זרחוביץ'. "כי אתה לא מחקה אותו באמת אלא מלביש עליו כל מיני דברים מוקצנים, ואז אתה פוגש אותו ונזכר שיש אחד כזה באמת. זה היה קורה לי כשהייתי פוגש את רזי ברקאי בגלי צה"ל. ברגע האמת זה מביך".

את גילה אלמגור פגשת?

"פגשתי. ציפיתי שזה יהיה יותר מביך אבל היא הפתיעה אותי. בהתחלה אני לא חושב שהיא השתגעה על החיקוי שלה, אבל בסוף היא גם צילמה ברכה לחתונה שלי וגם שלחה לנו צעיף שלה במתנה, כי היא טענה שהצעיף שאנחנו משתמשים בו הוא לא נכון. העונה לא עשינו אותה וזה בסדר, כי גם אני לא רציתי".

קרה שהודעתם למישהו מראש לפני חיקוי שלו?

עלמה: "אף פעם לא יצא לי לעשות חיקוי של מישהי ממש קרובה אלי. היחידה שהודעתי לה קודם היתה עדי אשכנזי. אני זוכרת שסימסתי לה, 'אל תתבאסי עלי, אבל היום אני עושה חיקוי שלך', והיא היתה הכי סבבה, קיבלה את זה בקלילות.

"יום אחד פגשתי את אפרת גוש בחנות בגדים, באותו יום שהייתי צריכה לצלם חיקוי שלה. אמרנו אחת לשנייה 'אהלן', וחשבתי לעצמי, 'לא אמרתי לה כלום ומחר היא תראה את זה בתוכנית', הכל רץ לי מהר מאוד בראש. אז אמרתי לה, 'אני עושה אותך היום בתוכנית, תביאי טיפים'. היא היתה מאוד חמודה ואמרה לי, 'אני עושה קצת ככה וקצת ככה', ובאמת השתמשתי בדברים שאמרה". 

מריאנו: "אחרי החיקוי הראשון של מרגול, היא התקשרה אלי בבוקר ואמרה לי, 'אהלן, זאת מרגול'. הייתי בטוח שעובדים עלי ואמרתי, 'נו, מי זה? חלאס'. אז היא אומרת לי: 'לא לא, זאת אני. הבן שלי אמר לי שחיקו אותי, הלכתי לראות, והרבה שנים לא צחקתי ככה. זה בול אחד לאחד'.

"הפעם היחידה שהתרגשתי מאוד היתה כשביבי הגיע לתוכנית. בוא נצא רגע מהדמות. פתאום אני קולט שראש הממשלה עומד לידי. רעדתי, נשבע לך. כשהוא נכנס לאולפן היתה פה שגעת. עמדתי לידו והרגשתי אנרגיה שאי אפשר לתאר במילים".

ליאת: "אני דיברתי עם מיי פיינגולד לפני שעשיתי את החיקוי שלה, ואמרתי לה שזה הולך לקרות, כי אני מכירה את בעלה ורציתי להגיד להם קודם. לשמחתי, היא היתה מדהימה ומפרגנת. היא מאוד ריגשה אותי בתגובה ושָמחה שעידכנתי אותה לפני התוכנית ושזאת אני. אחרי החיקוי היא סימסה לי שזה היה מקסים".

אבל גם במערכת המשומנת הזאת יודעים כמובן שלא הכל מושלם. "אתמול דיברנו על זה שיש לנו את קיר הגאווה ויש לנו את קיר הבושה", אומר פיניש. "בקיר הבושה יש כמה דברים נחמדים שאנחנו ממש לא מתגאים בהם, אבל נקרעים מהם. תוכנית כזאת יכולה בקלות ליפול למקום הזה של רצינות יתר, וזה מאוד מסוכן. חלק מבריאות של מערכת זה לדעת לצחוק גם על עצמנו. ברגע שאתה נראה גדול, וגורמים לך להאמין שאתה גדול, ואתה מאמין בזה - אז אתה בסכנה. גם אם יש לנו לפעמים רגעים כאלה, אז בא מישהו ומופצץ את הבועה".

סמו: "אין טעם להצטער על דברים, אבל ברור שלא כל הדמויות טובות. היו לי כמה נפילות. אני לא חקיין גדול, בחיקויים אני לא קולע בול, ולכן אני מעדיף לברוא עולם משלי. היוצרים יוצרים את הדמויות, ואתה יוצק את עצמך פנימה. מה שטוב עובד". 

בר־נתן: "לא הכל בינגו. אולי מארק צוקרברג היה ממשיך את חייו ממש אותו דבר גם בלי החיקוי שלי, וגם בני גנץ ואני לא ממש בקענו מאותה המבחנה. היה אולי משב רוח קל כשאני גילמתי אותם, אבל במקרים האלה כתבנו בחול וזה נעלם. הרוב לפחות". 

שני: "תמיד יש דמויות פחות טובות, אבל אתה מדחיק אותן ושוכח. נגיד אורנה דץ, שאני עשיתי, היה סתם בעיניי. לא מצאתי שם משהו מדהים".

קיציס: "כל דבר שאנחנו עושים או שעשינו בתוכנית באותו שבוע, היתה סיבה מוצדקת מספיק לעשות אותו. אם לא ננסה, לא נצליח".

עלמה: "לאורך השנים עשיתי דמויות יותר טובות או פחות טובות, אבל אין אחת שאני מצטערת שעשיתי".

"עלמה זק היא מלכת הכיתה, חצי ילדת פרחים, שהכל קורה סביבה". צילום: מאיה באומל-בירגר

טל פרידמן מגיע לאולפן מצויד בגיטרה וזוכה לקבלת פנים חמה מכולם. גם שגב, שבשתי החזרות האחרונות בילה בקונטרול, יורד לאולפן למטה. את הכניסה של פרידמן לתוכנית הוא אמור לעשות עם חיקוי של הזמר כריס דה בורג.

לא מדברים על זה בקול, אבל כולם יודעים שלפרידמן יש כאן מקום של כבוד. הקומיקאי המוערך, שמלווה את התוכנית מיומה הראשון עם עלמה, פיניש, מריאנו וחברו הטוב קיציס, אחראי לכמה מהחיקויים שנכנסו לפנתיאון של התרבות הישראלית: חלי יחימוביץ', רוחייל המתנחלת, עודד בן־עמי ("שש עם עוגייה"), וכמובן, לובה האגדית.

"יש פה רספקט מיוחד כלפיו", מספר אחד העובדים, "אולי בגלל שהוא זקן השבט, שנמצא פה מההתחלה, אפשר להגיד שהאפשרויות שלו פה יותר רחבות משל האחרים. יש לו 'ייחוס', ובצדק: הוא מאבות היסוד של התוכנית. אז ככלל, לפרידמן יש אוזן קשבת אצל מקבלי ההחלטות, ובקשות שלו נענות יותר משל אחרים. בסופו של דבר, התוכנית מעוצבת בדמותו, הוא מחזיק את הדנ"א שלה בידיים שלו". 

קיציס: "כשכולנו היינו ילדים, טל כבר היה שחקן. אז יש בזה מן ההיגיון ומן הצדק. הוא הכי ותיק, והוא משמעותי מאוד בכל מה שקשור לתוכנית הזאת".

שני הופכת לדנה רון. "לשנות תווי פנים זה קשה", אומרת המאפרת 

18:00 איפור, שיער והכנות אחרונות

השחקנים מפנים את האולפן לטובת עובדי הבמה, שיכינו את האולפן לתחילת הצילומים. "יש לך עוד רבע שעה להסתובב כאן", אומרת לי צמרת אלכסנדרוני. "הם חייבים להיות מרוכזים בעבודה".

עכשיו הגיע תורן של המאפרות, העובדות בקומה השנייה. לא משנה כמה החיקוי יהיה מוצלח או כתוב מצוין, בלעדיהן העסק המורכב הזה לא יעבוד. במחלקה הזאת, שלפעמים נותנת תחושה של חדר ניתוח, עובדות ארבע מאפרות קבועות, שמנסות לשבור את השיא של עצמן. עיצוב הדמויות הקשות עשוי להימשך יותר משלוש שעות.

הילה אלקיים כבר עובדת יותר משעה על תוספות לפיניש, שבקרוב יהפוך לפואד. לצידם באותו חדר עובדת נינה ראובן, שהופכת את שני כהן לדנה רון. "יכול להיות שהצופה בבית יחשוב שהאיפור של הדמות הזאת לא מורכב במיוחד, אבל זה לא נכון", מסבירה המאפרת הראשית, ליאת שיינין. "במקרה שלה היה צריך פתרון יצירתי, כדי להבין קודם כל מה עושים לה עם האף. זה היה קשה לעשייה, וגם מורכב. כשצריך לשנות משמעותית תווי פנים, זה קשה".

בחדר אחר פרידמן מנגן להנאתו, ובחדר שלידו הופכת המאפרת משכית קורן את מריאנו לעופר טלקר. עוד חדר תפוס על ידי בר־נתן, שלובש את חליפת ההשמנה של השר פירון.

בחדר הכי לחוץ בקומה, מיכל אפרתי וליאת שיינין עובדות על האיפור של הר־לב וזרחוביץ', שיהפכו לג'ניפר סנוקל ולסילבן שלום. קיציס נעדר בינתיים; השמועה אומרת שהוא עושה חזרה על הפרומפטר.

"כשאני מקבלת את רשימת הדמויות ביום רביעי, חשוב לי לדעת מי עושה מה", מסבירה שיינין. "כי יש שחקנים עם פנים יותר מרובעות ויש את מי שמקריח ויש את מי שצריך להדביק לו קרחת או תוספת אף.

"ברגע שאומרים לי אני יושבת עם תמונה של הבן אדם ומתחילה לראות מה צריך להרחיב, להשמין, לצייר או להדביק, תוספת שיניים או אוזניים. אחרי שאני עוברת טוב טוב על תווי הפנים עוברים לפאות, שזה חלק מאוד חשוב. יש לנו מספר פסיכי של פאות, וצריך לראות איזו מהן מתאימה. בדמות של אחינועם ניני, למשל, היה צריך להגביה לשני את המצח, כי קו השיער של ניני הרבה יותר גבוה".

יש מקרים שהיית מעדיפה ששחקן אחר יעשה חיקוי מסוים?

"קורה לי הרבה פעמים שאני אומרת, אם הוא היה עושה את הדמות הזאת היה לי יותר קל. אבל ליוצרים יש שיקולים משלהם, והם מאתגרים אותי בכל פעם מחדש. דורשים פתרונות יצירתיים בזמן קצר מאוד. הבעיה הגדולה היא שאין לנו זמן לטסטים, הכל מעכשיו לעכשיו. אם היה לנו זמן לטסט, יש כמה דמויות שהיו נראות אחרת".

אילו דמויות אהבת במיוחד?

"סילבן שלום הוא דמות טובה, למרות שלא היו תוספות אלא הכל היה מבוסס על ציור. אני מאוד אוהבת לשנות את מבנה הפנים רק על ידי ציור. אהבתי מאוד גם את ערד ניר, שעשה רועי. זה כאילו נראה פשוט, כי שמתי לו תוספות על הפנים והרחבתי לו את הלחיים, אבל לא ראו שיש הרבה איפור וציור ותוספות. במקרה של גלית גוטמן, שליאת עשתה, לא חשבתי שתצא דומה, ולא היה לי מספיק זמן לחשוב, וזה יצא ממש דומה לה. היא שיחקה אותה מושלם.

"אני יכולה לאפר מישהו כמה שארצה, אבל אם הוא לא עושה את הדמות טוב, אז זה פשוט לא יעבוד. וגם להפך. הם רוצים שנעשה אותם הכי מושלם, ואנחנו רוצים שהם יעשו את החיקוי הכי מדהים, רק יחד זה עובד. מה שמצחיק זה שלא תמיד מזהים מי משחק את הדמות".

את מי מהשחקנים הכי קשה לאפר? 

"האיפורים של תוספות לחיים, אפים וקרחות לוקחים הכי הרבה זמן. רועי בר־נתן וזרחוביץ' עוברים איפורים מאוד מאסיביים. למריאנו יש פנים יותר רחבות והוא צריך פחות תוספות".

קרה שאיפרת מישהו, ומולי חשב שזה לא טוב? 

"קרה פעם שאיפרנו דמות מאוד דומה למקור, ומולי בא ואמר: זה מדהים, אבל לא רואים את השחקן. הוא ביקש להוריד ממנו איפור והוא צדק, כי מאחורי כל האיפור הזה יש שחקן, ואסור שהוא ייעלם. כשליאת עשתה את הדס שטייף היא יצאה ממש דומה, והיו לה תוספות באף ומשהו בעיניים ומשהו בגבות, וכולנו התלהבנו. ואז מולי החזיר אותה לאיפור וביקש להוריד חצי, כי לא רואים אותה. התבאסנו, כי היא יצאה ממש טוב, אבל עם הזמן למדתי להבין את זה".

יובל סמו בתפקיד

19:00 ארוחת ערב וכניסת קהל

במרפסת פורסים את ארוחת הערב לשחקנים ולאנשי ההפקה, שמגיעה מקייטרינג. בתפריט: שני סוגי רביולי, בורקס, קינוחים, מיצים וסלט להרכבה. רק קיציס, מריאנו ופרידמן אוכלים. האחרים באיפור או בחזרות.

"אם ברלד היה פה עכשיו, הכל היה נראה ונשמע אחרת", אומרת אחת העובדות בעמדת הבופה. היא צודקת. קשה שלא להתייחס להיעדרו של הקומיקאי, שבעקבות התלונה על הטרדה מינית, נאלץ לצאת לחופשה ועד כה לא חזר.

"הוא מאוד חסר לנו", אומר שגב. "גם על המסך וגם במערכת. בשבועיים הראשונים ממש לא היה לנו חשק לעשות תוכנית. אני חושב שהוא יוצא מזה והוא מתחזק, ויחזור אלינו עוד העונה". 

"הכותבים מאוד מתגעגעים לגוון ולרוח שטות של הילד המצחיק מהספסל האחורי בכיתה", אומרת שני כהן, וליפשיץ מוסיף: "ברלד חסר לי באופן אישי. יש לו את הצבע שלו, שהוא מאוד מובהק. יש דברים שרק הוא באמת יודע לעשות. בשביל זה הוא ברלד".

"כמו שאנחנו מצחיקים את הצופים בבית, ברלד הוא זה שקורע את כולנו", מוסיף זרחוביץ'.

דיברתם איתו?

סמו: "דיברתי איתו במוצאי שבת, והוא כבר נשמע לי יותר טוב. הוא חבר מאוד טוב שלי. היינו אצלו בשבת לפני שבועיים, וזה היה מדכא כי הוא לא יצא אלינו וישבנו עם ההורים שלו.

"זה סיפור כואב. מישהו מעליל עליך משהו, ולך תוכיח. במקום שתעשה מה שאתה יודע לעשות, אתה יושב בחדרי חקירות, וזה מבאס ת'תחת". 

פיניש: "דיברתי איתו, והוא מתעודד. יש כלפיו תגובות יותר טובות וסלחניות, כי אנשים מבינים שזה לגמרי לא היה. אני חושב שהוא מרגיש את זה". 

בר־נתן: "הסאונד שלו חסר. חסר משהו באווירה. אנחנו מעין להקה, וכולם נכנסו אחד ללב של השני, אז אנחנו בקשר ומתעדכנים באופן שוטף מה קורה. אבל הדברים הולכים לכיוון טוב. אם הוא קורא את הכתבה הזאת - אז ברלד, חזור הביתה. זוהי קריאה".

בינתיים בקומה השנייה, זרחוביץ' לא נפרד מהטקסט לרגע. הערב יש לו תפקיד חשוב, והוא מודע לזה: הוא משחק את סילבן שלום. עלמה מנצלת את ההפסקה לטובת שיחת טלפון עם בתה. "כיף לך עם סבא וסבתא? את מכירה את כל המספרים? כן, גם נסיך וגם מלכה, אבל ג'וקר הוא הכי חזק. היום אני אחזור אחרי שתשני, אבל מחר בבוקר נשחק, טוב? אז מי ינתק ראשון?"

בקומה למטה מצטופפים כמאתיים צעירים, שלא הפנימו שלהיות קהל בתוכנית טלוויזיה זו הדרך הגרועה ביותר ביקום לנצל את שעות הפנאי. באו לצפות מקרוב בחבורה המוכשרת.

"'ארץ נהדרת' היא תוכנית מתוסרטת", מסבירה להם רותי מנהלת האולפן. "בגדול, יהיו פה דברים שאתם תראו ובבית לא יראו. כל מיני אינטראקציות בין השחקנים, רגעים שהם מתבלבלים או מצחיקים אחד את השני, ועוד דברים שיקרו".

עכשיו מגיעה הבשורה שרק בהמשך יבינו הצופים באולפן עד כמה היא קשה. "אם יש טעות במערכון, לא מצלמים שוב את הקטע שבו היתה הטעות, אלא הכל מהתחלה. ואתם צריכים לשחק אותה שזאת הפעם הראשונה ולצחוק במקומות שצוחקים. הרבה פעמים יש כניסה של שחקן ויש מילה או משפט שהוא אומר, ואז צריך תגובה שלכם. כדי להקל על המהלך, אעשה לכם סימן לעשות כפיים. זו לא צריכה להיות בעיה".

"תשכחו מכל מה שאמרו לכם קודם", אומר קיציס לקהל וגורר פרצי צחוק. "תצחקו רק כשזה מצחיק. ואם לא מצחיק - לא צוחקים. לפני הכל, אני רוצה אמינות. אם אני אשמע בדיחה בינונית ואתם תצחקו, זה לא יהיה לעניין. עכשיו זו השעה הכי טובה, וככל שהערב יתקדם, אתם תצטערו יותר שבאתם. בסוף אתם תצאו ותגידו 'איזה בזבוז זמן זה היה', אבל מחר תגידו לחברים 'וואו, זה ענק, תלכו גם'. זה מין תהליך כזה שאין לו הסבר".

אחרי דקות ספורות הוא מתפנה לעשרות סלפיז, שבעוד שניות יככבו ברשתות החברתיות.

"קיציס מוביל את הספינה הזאת מהתחלה עד הסוף", מבהיר פיניש. "זה כאילו הוא לא משחק, אבל הוא כל הזמן משחק. הוא חייב לשמור על קור הרוח, וכדי שהקהל יאמין הוא צריך לשמור על עמוד שידרה. עובדה שאין הרבה קיציסים. הוא גם רהוט, חד, שנון, ופתאום מכניס קצת ציניות, ואתה מאמין לו שהוא אשכרה מגיש חדשות. מעטים יכולים לעשות את זה".

"אם לא מצחיק - לא צוחקים", מסביר קיציס לצופים שהגיעו לאולפן. צילום: מאיה באומל-ברגר

19:30 צילומים

הצילומים נפתחים עם מערכון של "זוג מנצח VIP", שישודר רק בסוף התוכנית. בר־נתן מצלם את קטע הראפ של השר פירון. בהתחלה הוא לא נכנס לקצב, ואחר כך כמה הפרעות משונות גורמות לכך שמצלמים את הקטע לפחות שלוש פעמים. שני וליאת מנצלות את העיכוב ומשננות טקסטים עד הרגע האחרון.

בסוף המערכון מתפזרים באולפן עשרות ג'וקים, שנרכשו במיוחד עבור המערכון, חלקם בארבעים שקלים לג'וק. עובדי הבמה בכוננות שיא לאסוף אותם לצילום נוסף, ושחס ושלום לא יתרבו באולפנים.

"הייתי מתקרבת אליכם אבל אין סיכוי", צועקת שני לקהל. "אחר כך מתפלאים למה כל האולפן מלא בג'וקים".

"היחיד שנלחם פה בג'וקים זה אני", מצהיר סמו.

"מצלמים שוב אבל רק את הסוף, בלי הג'וקים", מעדכנת מיכל טופל. "עם הג'וקים", קובע שגב. חמשת השחקנים נעלמים מהאולפן וחוזרים לקומה השנייה, להחליף איפור או להוריד איפור. שני, מריאנו וסמו משוחררים הביתה. הר־לב נפרדת מדמותה של סנוקל, אבל תישאר כדי להיות הדס שטייף. בר־נתן יהפוך מהשר פירון לדליה דורנר.

לקראת 10 בערב מאותת הקהל על ייאוש. אפילו עלמה בעצמה מפהקת בזמן ההמתנה לתורה לגלם את דליה איציק. "אין עוד הרבה, תישארו עוד קצת", מבקשת אחראית הקהל. חלקם משתכנעים, האחרים עושים את דרכם החוצה. 

הצילומים יימשכו עוד שעתיים, עם תקלות, עיכובים, נפילה של הפרומפטר של קיציס, שינויים בטקסט ואילוצים כאלה ואחרים. במקום הזה, הדבר הקבוע היחיד הוא השינוי.

מימין לשמאל: ליאת הר־לב, טל פרידמן, ערן זרחוביץ', שני כהן, איל קיציס, עלמה זק, רועי בר־נתן, אלי פיניש, יובל סמו ומריאנו אידלמן

עד מתי "ארץ נהדרת"?

שגב: "אי אפשר להגיד שבמהלך 11 שנים אין עליות ומורדות ומחשבות שחולפות בראש. אבל בסוף, זה הדבר שאנחנו אוהבים לעשות, גם אני וגם חלק גדול מהכותבים, שנמצאים כאן ממש מההתחלה. האדרנלין הזה, לעשות תוכנית שבועית אקטואלית־קומית, זה משהו מיוחד במינו. אני מאוד מחובר למה שקורה במדינה, ומצד שני, אוהב להתעסק בהומור. ועדיין, למרות שאנחנו לא באוויר כל השנה, זאת עבודה תובענית וקשה מאוד, אז אני לא יודע עד איזה גיל אחזיק מעמד.

"אין סיבה ש'ארץ נהדרת' לא תמשיך תמיד כמו 'סאטרדי נייט לייב'", אומר ליפשיץ. "אולי הכותבים והשחקנים ישתנו, אבל המסגרת הזאת, של עיבוד המציאות דרך הומור, היא מאבות המזון של הטלוויזיה. אנחנו מותג מאוד חזק, ואין סיבה שלא נוכל לצעוד עם הזמן במשך שנים".

סמו: "אני מאחל לעצמי לעשות את זה עד סוף חיי, או עד שיגידו לי ביי".

זרחוביץ': "מבחינתי עוד 20-15 שנה. זה לא ייגמר כשלאנשים פה ייגמר, כי הדורות מתחלפים, והתוכנית הזאת נחוצה". 

ליאת: "אני רק התחלתי, וזאת הקייטנה הכי טובה שהייתי בה. אז מבחינתי, בכיף". 

פיניש: "עד שיגידו לי ביי". 

עלמה: "כל עוד מזמינים אותי, אני באה". 

מריאנו: "זו תוכנית שצריכה להישאר, והיא חשובה. היא גם מצחיקה וגם נוגעת בכל מיני נקודות, ובעיקר שמה לנו מראה מול הפרצוף. היא חייבת להימשך גם בלעדינו".

רועי: "עד שרוחני יחליט". 

שני: "כל עוד יש לנו ארץ".

קיציס: "'ארץ נהדרת' צריכה להיות תוכנית לעולמי עולמים, רק שהאנשים בה יתחלפו. מדינה כמו שלנו לא צריכה תוכנית כזאת, היא חייבת". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו