איילת זורר מנפצת את התדמית

לאיילת זורר יש צד חד וצד רך. "הנה, את רואה?" היא מטיילת עם אצבע חיוורת על פרופיל פניה, "הצד הזה יותר נשי ומעוגל, והצד הזה יותר מחודד ונוקשה". זורר יושבת על הרצפה כשרגליה שלובות לפניה, וזורמת עם הצד הרך והמשוחרר שלה. "עכשיו אני סוף סוף נראית כמו דוגמנית. את מבינה את הקטע? הורדתי כל כך הרבה קילוגרמים כדי להיראות חולה לסרט שאני מצלמת, שפתאום אני מתחילה להיראות כמו דוגמנית אמיתית".

אפשר לחשוב שבלי הדיאטה הזאת היית שמנה.

"לא הייתי שמנה, אבל יש לי טוסיק ואני אוכלת טוב. ועכשיו, בגלל הסרט הזה, אני נכנסת למידה 36, או אפילו 34", היא צוחקת.

לפתע מתקרבת אליה, בצעדים מהוססים, אישה שמבקשת להחמיא לה, והחיוך של זורר נמחק. "אני באמצע ראיון", מתעורר הצד הנוקשה של זורר.

"רק רציתי להגיד לך שהיית מדהימה ב'בני ערובה'. ממש מדהימה, כל כך התרגשתי ממך", מנסה האישה.

"אני בראיון", מסיטה זורר מבט קשוח ואטום מהמעריצה המאוכזבת והלאה.

אחר כך היא תחזור לצחוק ולהצחיק ולבכות ולהתרגש ולהרהר ולהתגעגע, ושוב לבכות. אבל כל זה יקרה בהמשך. עכשיו יש תצוגת אופנה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הוא המנטור שלי". זורר עם טום הנקס בצילומי הסרט "צופן דה וינצ'י"

מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה חבוי לול תרנגולות. בחלל קטן, בתוך ענן סמיך ומחניק של ספריי לשיער, מצטופפים עשרות מלבישים, סטייליסטים, מאפרים, ספּרים, מפיקים, מיקי בוגנים אחד וקרוב לעשרים דוגמניות, שמורחות גפיים שדופות בקרם גוף, בוחנות באובססיביות את גופן במראה, בעיקר מאחור, וטרודות במשימה המרכזית: צילום מלא סלפי'ז בפוזה אחת קבועה של עין עצומה לקריצה, לחיים ינוקות בחוזקה ושפתיים משורבבות לנשיקה.

אם מוציאים מהמשוואה את זורר, שבעוד חודשיים ימלאו לה 45, ואת הדוגמנית הוותיקה יעל רייך בת ה־42, ממוצע הגילים כאן לא עולה על 22. השיער של כולן מגוהץ למקלות ישרים ומבריקים, והן לבושות בבגדים לבנים שלא יודעים להסתיר סודות.

עמוד שידרה מוצק 

כשמתחילה התצוגה גואים ההיסטריה והרעש. חולצות וחזיות עפות באוויר, מחרוזת נקרעת, צעיף נכרך בעוצמה רבה מדי על צוואר דק, משקפי שמש נבעטים על הרצפה. "דחוף סיכת ביטחוווווון", צועקת אחת המלבישות. "מהר, יותר מהר, לא לחלום, להחליף תחתונים, בואי אלי, נמרח לך המייק־אפ על החולצה, מה את עושההההה?"

וזורר יושבת על כיסא בר כסוף וצופה בכאוס בהנאה ובשעשוע. בניגוד לכולן, שערה טבעי ופרוע, מדגדג את כתפיה, והיא נותרת בשמלה אלגנטית שצמודה לגזרתה החדשה.

מישהו שלף מהסיקסטיז את "It’s Not Unusual" של טום ג'ונס, וזורר עולה על מסלול התצוגה, שלובת זרועות עם יעקב גולברי, המעצב הראשי של חברת האופנה "גולברי", שזורר משמשת פרזנטורית שלה זה שמונה עונות. עבורה כל העניין מסתכם בהליכה נונשלנטית תוך כדי נפנוף לשלום לנוכחים. ארבעים שניות והיא בדרכה להשתחל החוצה מהשמלה ההדוקה ולגלוש אל תוך מכנסי ג'ינס שחורים, חולצה משובצת בצבע אדום ומגפיים שחורים עם ניטים.

"אני אוהבת שזה זריז, כי אני אדם יצירתי", היא מסבירה ומסירה משפתיה שאריות של אודם. "אם אני לא יוצרת או מייצרת, מה שאני עושה חייב להיות מהיר, כדי שלא אשתעמם. המהירות הזאת כיפית לאללה, את חיה על האנרגיה של האקסייטמנט והטירוף. טוב לי שיש לי את המשהו הקצר והנחמד הזה, שפרנסה מכובדת בצידו, ומביא אותי לתקופות קצרות לארץ. ויש בזה משהו מאוד מפנק, בתור אישה.

מתוך "מינכן". "בלוס אנג'לס לא מזהים אותי בכלל"

"אבל תכלס - זה לשים מסכה ולהיכנס לתפקיד, שאני יכולה לשחק לזמן מאוד מוגבל. בזמן שאני עושה אותו אני נהנית ממנו, זה מלבב, זה אנרגטי. אבל כשזה נגמר אני לא יכולה יותר. בחיים לא הייתי יכולה לעשות את זה בתור מקצוע".

לפני שהיא מסמנת וי על התצוגה זורר מספרת לכתב טלוויזיה נלהב וחדור מוטיבציה על סרטה החדש עם יואן מקגרגור ("Last Days in the Desert"), לא לפני שהיא בוחנת את איכות האור שנופל על פניה ומוודאת איך נראה הרקע מאחוריה. "אסור לי לספר הרבה על הסרט", היא מתנצלת, "רק שמדובר במסע של איש קדוש במדבר, כשלצידו השטן והמשפחה שלו - אמא, אבא ובן, שמשנים את החיים שלו, והוא את שלהם. סרט מאוד אנושי, שיש בו מימד אקזיסטנציאליסטי. הבמאי הוא רודריגו גרסייה, שביים גם את 'בטיפול' האמריקנית".

הכתב הנחוש בא באיחור, ולא היה יכול לדעת שזורר השמיעה לו, במיומנות של שחקנית אמיתית, טקסט כמעט זהה לזה ששמעו לפניו שורה ארוכה של כתבים באותו בוקר, כולל השורה על כך שהיא רזה בזכות תפקידה בסרט, ולכן נראית סוף סוף כמו דוגמנית. ואני הייתי בטוחה שזה היה במיוחד עבורי.

כי זאת זורר: לפני שהיא נוקשה או רכה, היא מקצוענית עד אימה. זורר באה לעבוד, לא למצוא חן, לא להתבדח ולא לעשות חברים. למי שעבד איתה בארץ, זה לא היה תמיד פשוט לעיכול. יום צילום איתה נחשב בדרך כלל ליום קשה; היא מביעה דעה על כל דבר: דמויות, טקסטים, זוויות צילום. שואלת שאלות, מתעכבת על מה שלא נראה לה, מתעקשת, מרוכזת, קפדנית. "אני לא בובה, זאת לא האישיות שלי. אני אדם מאוד מעורב, שרוצה לתת את האינפוט שלי, זה הכל".

הגיחה שלה מלוס אנג'לס לישראל ארכה הפעם חמישה ימים. בקושי היה לה זמן לבקר את הוריה בתל אביב. כל דקה מנוצלת, כמעט בכל דקה היא בתפקיד. גם במהלך הקוקטייל, עם סלבריטאיות מהשורה הרביעית שבאו להצטייד בבוקרו של יום אביך בטורטייה במילוי אבוקדו ובשקית מתנה של החֶברה.

"זה החלק שאני הכי פחות אוהבת ושאני הכי פחות טובה בו", היא מודה. "אני לא צריכה לעשות את זה הרבה, וטוב שכך. שיחות הכלום האלה הן לא בשבילי. מצד שני, כולם עושים שיחות כלום מדי פעם, לא?

"הייתי לא מזמן במסיבה גדולה של אחד האולפנים הגדולים בהוליווד, והציגו בפניי את אחת השחקניות הכי מפורסמות בעולם ואת בעלה. הסוכנת שלי הציגה אותי וסיפרה עלי, ואז רשות הדיבור עברה אלי, ואני נאלצתי לעמוד שם ולדבר על עצמי. הבעל היה נורא נחמד והשחקנית היתה די נעימה, אבל כשהסתכלנו אחת לשנייה בעיניים קלטנו שאין דינמיקה אמיתית, שזאת באמת שיחת כלום מביכה למדי. ואז כל אחת הלכה לדרכה.

"אני לא מתה על הרגעים האלה. אירועי שטיח אדום זאת עבודה קשה, מאמי. זה לא רק כוס שמפניה והתחככות. וכשאתה באירוע של הסרט שלך, אתה ממש עובד. אתה מול התקשורת, אתה חלק מהמאמץ הכללי, אבל לפחות אתה מוקף באנשים שעבדת איתם, כך שלשיחות הקטנות שאתה מנהל יש איזושהי משמעות".

הוליווד היא מקום מסוכן?

"כן, מאוד מסוכן בעיניי, במיוחד לאנשים צעירים. צריך מזל, צריך להכיר אנשים טובים ולהיות עם עמוד שידרה חזק. באופן כללי, במקצוע שלי אנשים צריכים לחכות לעבודה, ולא לייצר עבודה, וזה מערער בהם משהו בפנים. חוץ מזה, אתה תלוי במה אנשים חושבים עליך ועל העבודה שלך, וזה עוד יותר מערער. יש הרבה אלמנטים שתלויים במה שהעולם בחוץ אומר על הערך הפנימי שלך, וזה יכול להיות קשה לאללה. אז צריך להיות עם עמוד שידרה מוצק, להיות מזליסט ולהצליח כמעט בלי להתאמץ, ובעיקר להיות מוקף באנשים הנכונים והטובים.

"אני חושבת שיש לי אינסטינקטים בריאים שעוזרים לי לזהות מי נחש ומי לא, ובכל זאת, מדי פעם אנשים מצליחים להפתיע אותי. ראיתי עכשיו סרט, נורא מבאס ששכחתי איך קוראים לו, שבו יש משפט מדהים: 'אתה לא מכיר בנאדם כל עוד אתה לא יודע מה הוא רוצה'. וזה עצוב וכל כך נכון. במקום כמו לוס אנג'לס, אנשים רוצים קודם כל לדעת מה אתה נותן להם, לקריירה שלהם, להתפתחות שלהם. מה יוצא להם מהקשר איתך, ולאו דווקא עד כמה הם מעריכים אותך או אוהבים אותך.

"אני בחרתי לחיות בצד. החברות שלי הן לא חברות מהמקצוע, ובחרתי אותן בקפידה רבה מאוד. אין אנשים אינטרסנטים או צבועים בחיים שלי, ואם יש - אני משתדלת לשים אותם על המדף הנכון". 

את מוכרת לי מפעם

רק שעתיים עברו מאז התצוגה, ושוב זורר מקריבה את פניה להתזות של מייק־אפ, משיחות מסקרה ומריחות אודם, שאותו כל כך שמחה להסיר קודם. הפעם היא מצטלמת לכתבה שלנו. באייפון עם מסך סדוק, שהיא לא הספיקה לתקן לפני שטסה ארצה, היא מראה תמונות של המשפחה: ליעד בן התשע, גלעד לונדובסקי, בעלה הצעיר ממנה בשנתיים ועוסק בבנייה ובמכירה של גלשני גלים ומנהל מחנות גלישה וסקי לילדים, וגם ספייק, כלב מעורב שאספו מהרחוב.

"הייתי הנערה הזו מ'עניין של זמן' ושירה מפלורנטין, שהיא סנובית וקשוחה. זה קיבע את התפיסה לגביי"

חשוב לה להדגיש עד כמה חיי היום־יום שלה נטולי זוהר. רגע לפני שעזבה את ישראל לאל.איי, לפני שמונה שנים, התגוררה בקרוואן צר במכמורת. בביקור הזה בארץ היא מתגוררת בדירה הקטנה של חברתה ג'ניפר בדרום תל אביב - לא ב"מלון מפואר על חוף ימה של תל אביב", כפי שטרחו לציין בפומבי אנשי השיווק של גולברי.

"החיים שלי מתחלקים לשניים", היא מסבירה. "כשיש שיגרה, זאת לגמרי שיגרה של אמא ממוצעת לילד בן תשע. כשאין שיגרה אז אין בכלל שיגרה, או שום דבר שדומה לזה. הכל מבולגן, וצריך להיות מאוד גמישים".

ועם זוגיות חזקה.

"בטח שעם זוגיות חזקה. כדי לעשות מה שאני עושה צריך בעל תומך, וגלעד הוא כזה. הוא הראשון ששולח אותי החוצה מהבית, מלווה אותי למונית או לרכב שמחכה לי, ואומר לי 'לכי תראי להם'. לא הייתי יכולה בלי זה. אני חייבת את זה. הוא בן הזוג היחיד שלי אי פעם שתמך בי ככה. אפשר להגיד את זה בראיון? קצת לא נעים. הוא לא תחרותי, הוא לא משווה כל הזמן בינו לביני, הוא מפרגן לי, סומך עלי, מאמין בי, מעריך אותי. באמת שאין לי מה להתלונן.

"אבל אל תדאגי לו. איך שאני חוזרת הביתה הוא נוסע להוואי או לקוסטה ריקה כדי לגלוש. הוא צריך את האוויר שלו, ואני מבינה את זה. אני מקבלת את האוויר שלי כשאני משחקת, זה מה שמצחיק. זה מקצוע מדהים, אם לא מסתכלים על כל החארטה מסביב. כל היחסי ציבור והשמלות והקוצי מוצי".

"חושבים שאני ירושלמית"

ג'ניפר באה לבקר על הסט, וזורר לא יודעת את נפשה מרב שמחה. שם החיבה שהעניקה לחברתה הצעירה ממנה הוא "שאדוּ" (במלעיל), ואין לה הסבר מאיפה הוא הגיע. הן הכירו לפני שנים דרך חברה משותפת, אבל זורר התחילה באמת לחבב אותה "כשזוּמיגוּ בחר בה. וזאת הכי תעודת הכשר שיש". זומיגו, אם תהיתם, הוא בנה ליעד, וגם על פשר שם החיבה הזה היא לא מתעכבת. כנראה מין נטייה שכזאת, להצמיד שמות מוזרים לאנשים אהובים.

ג'ניפר מספרת ש"בליעד יש רגישות וטוהר לב נדירים. כשהיה בן ארבע הם באו כולם לביקור בארץ, ואחרי שסיימנו לשחק ביקשתי מאיילת להשכיב אותו לישון. כשהוא היה במיטה, עטוף בשמיכה, הוא לחש לי באוזן: 'יו אר מיי פמילי, יו אר אין מיי הארט'. זאת הרגישות של הילד הזה".

זורר מספרת עליו שהוא תולעת ספרים. עד כדי כך, שכאשר הוא קורא ספר שהוא אוהב, הוא הולך איתה ברחובות לוס אנג'לס, ידו האחת מחזיקה בידה, והאחרת אוחזת בספר הפתוח.

"טום נתן לי רעיון מדהים: להקליט לליעד את הספרים שהוא אוהב לפני שאני עוזבת את הבית לתקופה ארוכה. טום היה עושה את זה לכל הילדים שלו".

"טום" הוא שיאו של הניים־דרופינג שלה. רק טום, בלי שם המשפחה. מבטה מצטעף וכולם אמורים להבין שמדובר בהוא מ"פורסט גאמפ". נו, הנקס.

"אני נורא אוהבת אותו, אולי הכי אוהבת אותו מכל מי שפגשתי בהוליווד. הוא איש מקסים, והוא המנטור שלי".

הסטייליסטית שאיתנו מציינת שהיא מכירה אישה שחלתה בסרטן ושצילמה את עצמה כמזכרת עבור ילדיה. זורר לא צריכה יותר מזה בשביל לפרוץ בבכי. "זה סיפור מזעזע בעיניי", היא ממלמלת. "תחשבי באיזה מקום היא היתה. מצד אחד זאת מתנה לילדים. מצד שני, זה לא לשחרר אותם".

למרות שכבר ראיתי אותך בוכה בעבר, זה עדיין מפתיע אותי.

"מפתיע? מה מפתיע בזה?"

את מצטיירת כקשוחה כזאת, תמיד בשליטה. אולי גם קרה.

"רק בארץ אומרים את זה", היא מתרגזת. "לא ייאמן. כשעבדתי על 'בני ערובה' נפגשתי עם מנתח מוח, והוא סיפר לי שבמחקרים אחרונים גילו שיש אזור במוח שקוראים לו על שם ג'ניפר אניסטון. האזור הזה קשור ליחס שלנו לדמויות מאוד מפורסמות שגדלנו עליהן. ג'ניפר אניסטון וגם האלי בארי מתויגות באופן ברור אצל הקהל האמריקני. אולי זה העניין איתי. את גדלת עלי, במידה מסוימת, אני הייתי הנערה הזאת מ'עניין של זמן', שהיא קצת מה שאת מתארת. ושירה מפלורנטין, שהיא גם כזאת, סנובית וקשוחה. זה מה שקיבע את התפיסה לגביי.

"עדיף לשמור על מראה צעיר ורענן". צילום: יניב אדרי

"עד היום אנשים שלא יודעים מי אני, חושבים שאני ירושלמית, כי בפלורנטין, שירה היתה ירושלמית במקור. ואני בכלל גדלתי בתל אביב. התפיסה הזאת לגביי היא רק בישראל, כי בשום מקום אחר בעולם לא התפרסמתי כמו פה, כך שאני לא בתוך שום מגירה. אני מסתובבת בלוס אנג'לס ולא מזהים אותי בכלל. כלום. אולי מישהו יסתכל עלי ויגיד שאני מוכרת לו, אבל לא מקשרים אותי לסרטים".

כשמסתיימים הצילומים אנחנו הולכות לשבת במסעדה של שמעיה בפלורנטין. זורר טורפת צלחת של קציצות עוף עם אורז, שעועית, אפונה וגזר, בטטה וסלק. היא מורעבת. קודם שאלה את עידו לביא, הצלם, איפה אפשר לאכול "סלט נחמד או מרק. משהו קל", היא הרי צריכה לשמור על המשקל בגלל הסרט שהיא מצלמת. לפני תצוגת האופנה לא אכלה כלום, למעט ביצה, "מאכל שיש לי תשוקה אדירה ובלתי נשלטת אליו. קשה לי לעבור יום בלי ביצה אחת לפחות". אבל עכשיו היא נכנעת לקציצות של שמעיה, שגולשות לה בגרון בעזרת קנקן של לימונענע שעורר בה התרגשות שיא כשנחת על שולחן הפורמייקה. זורר מתה על לימונענע.

פתאום היא נזכרת שבלילה ייערך טקס האוסקר. "בחיים לא אלך יותר לטקס הזה, אלא אם כן אהיה מועמדת, כשחקנית. זה מיותר כל כך. את יכולה לראות את זה בטלוויזיה, בפיג'מה עם פופקורן. הכי תענוג".

מאיפה הטראומה?

"הייתי בטקס כש'מינכן' של שפילברג היה מועמד. זה סיוט, מותק. הבוקר נראה ככה: מתחילים לעבוד עלייך מ־10 בבוקר. בשעות הראשונות את יכולה לאכול ולשתות קצת, אחר כך כבר לא. אם יש לך שמלה שאת לא יכולה להוריד או שהיא צמודה מדי, את לא יכולה ללכת לשירותים, כך שרוב היום אסור לשתות בכלל. אחר כך את מבלה שעה וחצי נסיעה בלימוזינה, חנוטה בשמלה שלא נוח לך בה. לפעמים את צריכה לשכב כל הדרך בלימוזינה, כדי שהשמלה לא תתקמט. את נועלת נעליים שאת רוצה להתאבד, או להרוג מישהו בגללן.

"ואז את יורדת מהלימוזינה, אחרי שהיית תקועה בפקק מהגיהינום של הלימוזינות. ובפקק הזה, מלא אנשים מציצים אלייך וקוראים לך וצועקים, ואת כמו קוף קטן, סגורה בלימוזינה. אחר כך יורדים לתוך אוהל לבן, שמכסה על האמת האפורה - והיא שכולם עוברים במכונות שיקוף ונבדקים בידוק ביטחוני פולשני.

"ואז מצטופפים ונדחקים אל תוך צוואר הבקבוק, שממנו נכנסים לשטיח האדום, שמחולק לשניים: צד אחד ללא מפורסמים וצד שני למפורסמים, שמכריזים את השם שלהם ברמקולים בקול. הם עומדים שם ועושים פוזות, ומפטפטים, ומתראיינים, ושומעים את כל הצלמים צורחים את שמם, או שלא מתייחסים אליהם בכלל, כי מאחוריהם הולך ג'ורג' קלוני. בכל מקרה, את מרגישה אידיוטית.

גדות צילום: מאיר פרטוש

"אני עשיתי טעות והלכתי את כל הצד הרגיל בסבבה שלי, ואז החזירו אותי אחורה כדי שאלך במסלול של המצטלמים. אבל הייתי שם בשלב שהיו כל כך הרבה מפורסמים סביבי על השטיח, שאף אחד לא התייחס אלי בכלל.

"אחרי כל המסע המסויט הזה את נכנסת פנימה לתוך אולם קבלת הפנים. אם השמלה שלך מאפשרת לך להשתין את יכולה לשתות שמפניה, ואם לא, את לא נוגעת באוכל או בשתייה. ושם את עושה מינגלינג מינגלינג מינגלינג, ומתצפתת על מריל סטריפ, במקרה שלי.

"הטקס עצמו מקסים, אבל אם בסוף הערב הייתי יכולה לחתוך בסכין יפנית את השמלה כדי ללכת לשירותים, הייתי עושה את זה. הלכתי לשירותים עם אשתו של שפילברג, שעזרה לי להתפשט, ועמדתי מולה עירומה. ומרוב שמיהרתי שלא יברח לי הפיפי, השמלה נתפסה לי בסיכת יהלומים שקיבלתי, והיא עפה ונשברה.

"זה היה סיוט שאי אפשר לתאר, ושמלה שהיתה טעות אחת גדולה. במסיבה אחרי הטקס כאבו לי הרגליים שרציתי למות. לא היה לי איפה לשבת, לא מצאתי את עצמי, ורק רציתי לחזור הביתה לליעד ולגלעד. גלעד בחיים לא יבוא איתי לאירועים כאלה, כמו שאני לא אבוא איתו לתחרות גלישה ואשב על החול בשמש שבע שעות.

"אבל שיהיה לגמרי ברור - זה יהיה נהדר אם אחזור לאוסקר כמועמדת. זה יכול לשנות לך את החיים, וזה טייטל שנדבק אליך ומשרת אותך לעולמי עד. הלוואי שזה יקרה, אבל זה לא משהו שאפשר להזמין אותו".

חור גדול בסוף

התחזוקה השוטפת שנדרשת משחקנית כמוך לא תובענית מדי?

"זה המזל שלי, שחייבים תחזוקה. לעשות כושר, לאכול נכון, לשמור. אחרת מזמן הייתי חצי בטטה. זה שהייתי צריכה לרזות מאוד בשביל התפקיד האחרון גרם לי להיות מבסוטית. אני אישה ממוצעת, שטחית וחולנית, שרוצה להיות מאוד רזה ושיעלה עליה הג'ינס שהיא שומרת מגיל 20".

ובגיל 45 זה לא מעורר לחץ?

"לא, יש הרבה שחקניות עם חיי מדף ארוכים, ואני מקווה שגם אני כזאת. עדיף לשמור על מראה צעיר ורענן, תראי שגם המבוגרות, למשל מריל סטריפ והלן מירן, נראות מדהים לגילן ודואגות לעצמן. הרבה תפקידים בנויים על מראה, אבל אני לא לגמרי שם. מצד אחד יש לי מלא עירום לאורך הקריירה, כמעט בכל סרט או סידרה שעשיתי יש משהו. ואין לי בעיה עם זה, למרות שזה באמת לא הטיקט שלי. אני ארגיש בושה אם יהיה נכון לעשות עירום, ואני לא אעשה.

"אבל כשבאתי לעשות את 'בטיפול', הייתי 20 ק"ג יותר מהיום, כי התחלתי לצלם שלושה חודשים אחרי שילדתי. הייתי מידה 42, מלאה בשומן של ההריון. והיה לי כיף ונכון שאני לא הכוסית שבאה לפתות את הפסיכולוג שלה, אלא הבחורה הרגילה שמתאהבת בפסיכולוג שלה ורוצה לשכב איתו.

"אוי, זה נשמע כל כך קל עכשיו, אבל זה היה כזה סיוט, שברגע שנגמרו הצילומים רצתי להקיא את נשמתי. הדמות הזאת הוציאה ממני כל כך הרבה רעל, אחת כזאת שרק באה להרוס. ויש תפקידים שהם מאוד מרוממים, ואז אתה גומר איתם ונשאר עם חור. את 'מלאכים ושדים' היה לי מאוד קשה לסיים. להיפרד מהדמות, להיפרד מהצוות. אז החלטתי לתת לכל אחד מהצוות הענק מתנה. כל אחד קיבל ממני ציור קטן של מלאך, שאני ציירתי. חוץ מטום ומרון הווארד, שקיבלו ציור יותר גדול ויותר מורכב. במיוחד טום. הוא הכי נכנס לי ללב, לא יעזור כלום".

איך משתחררים מהחור הזה שהתפקיד משאיר?

"גברים שאני עובדת איתם - שחקנים, מפיקים ובמאים - מספרים לי שהם תמיד לוקחים לפחות יום אחד של חופש לפני שהם חוזרים הביתה מהסט. ביום הזה הם נרגעים, ישנים המון, מתאפסים על עצמם. אני טסה ישר הביתה, אין לי ברירה. יותר מעניין אותי האדג'סטמנט בבית עם המשפחה שלי, מאשר להתאפס על עצמי לבד בחוץ. ככה זה, גברים נותנים לעצמם יותר חופש מאשר אימהות".

בתוך האוקיינוס של השחקניות בהוליווד, מה מייחד אותך? מה גרם דווקא לך להצליח?

"מה מייחד אותי? מזל. את חייבת מזל, ולי היה המון. נראה לי ששומרים עלי מלמעלה. אני אמנם עובדת מאוד קשה בשביל כל דבר שאני עושה, אבל 'מינכן' ו'מלאכים ושדים', למשל, הם דברים שבאו אלי. עשיתי את האודישנים הכי טובים, עבדתי על התפקידים יפה מאוד, עשיתי את כל מה שהייתי צריכה כדי שזה יצליח - אבל בסופו של דבר, התפקידים האלה באו אלי".

ברגע הזה היא מתחילה להצפין את המידע. מספרת על הישראלית היפה ההיא שיש לה נאחס איום בלוס אנג'לס, בכל פעם שכמעט קורה לה משהו טוב ונראה שהכל סגור, הוא בורח לה מבין האצבעות. מדברת על ההוא, שחקן ישראלי מאוד מצליח ומוכשר, שמת לפרוץ בהוליווד ובכל פעם שזה כמעט קרה לו, זה לא קרה לו.

על גל גדות, שלראשה קושרים כתרים דומים לאלה שלה, היא מרגישה ש"אין מה לדבר, למרות שאני מפרגנת. באמת. ואנחנו בכלל לא יושבות על אותה משבצת ולא מכירות ולא קשורות, ואל תהפכו את זה לתופעה כמו עפרה מול ירדנה".

איך עוזרים למזל וגורמים לדברים לקרות?

"יש לי המון פרויקטים בהפקה ובפיתוח, שמתגבשים. את הפרויקט הראשון שבחרתי להפיק, עיבוד לספר ישראלי שיש לי את הזכויות עליו, היה קשה מאוד להניע קדימה, עד כדי כך שהייתי צריכה להניח לו באיזשהו שלב. הבנתי שלהפיק אותו יהיה סיוט. אני לא אספר יותר מזה, כי אני מקווה שיבוא יום וכן אצליח לחזור לשם.

"בגדול, אני לא יכולה לשבת בבית ולחכות לג'וב הבא. זה לא מתאים לאישיות שלי ולאיכות החיים שאני מחפשת. אני רוצה לקנות זכויות, לפתח, למכור, לכתוב תסריט. הדברים האלה גורמים לי לא לשבת ולחכות שיפנו אלי, או שאני אשמע על משהו ואנסה לקבוע פגישה - אלא ליזום.

"מה שהבנתי לאחרונה הוא שאני צריכה ורוצה שישראל תהיה חלק קבוע. חשוב לי לעשות פרויקט אחד בשנה - בארץ. כי את יודעת מה, הסתכלתי על שחקניות זרות שמגיעות להוליווד מהרבה מקומות בעולם. הן חוזרות אחורה בקלות, לעשות כל מיני עבודות בארץ שלהן. אז למה אני לא? כי הן מאירופה וזה פרסטיז' גדול יותר? למה בתור ישראלית אני צריכה להרגיש קושי לחזור? אולי כי יגידו, 'אה, היא חוזרת, היא צריכה את זה, לא הולך לה בהוליווד'.

"ואז הבנתי שזה לא קשור אלי, שאני חושבת רק מה יגידו עלי, וזה לא בא בחשבון. אין מצב שאני מתעכבת עכשיו על השאלה אם בארה"ב יחשבו שאני מספיק אוניברסלית או מספיק אמריקנית בגלל שאני עובדת גם בישראל, ואם בישראל יגידו שאני מספיק ישראלית ומספיק מצליחה. פתאום זה נראה לי הכי טבעי בעולם שאני אבוא ואמשיך לשחק בעברית, בשפה שלי, ואקפיד לשמור על קשר עם המקום הזה, ולא להיות זאת מהוליווד שבאה לעיתים רחוקות. ככל שעשיתי את זה יותר - ב'שטיסל', ב'בני ערובה', עם 'גולברי' - כך הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

בפעם הקודמת שנפגשנו, זורר ניצבה בצומת דרכים. "מינכן" יצא באותה עת לאקרנים, ובהוליווד החלו להביע בה עניין גובר. היא היתה נשואה טרייה, ליעד היה בקושי בן שנה, וכל הבלאגן גרם לה, איך לא, לפרוץ בבכי.

באה כל הדרך מלוס אנג'לס כדי לעבוד. צילום: קית גלסמן

"אני לא יכולה להסתכל על עצמי בלי השורשים שלי. בלי יום כיפור וחולצות לבנות של יום הזיכרון. אני ישראלית מהמזרח התיכון, זו האישיות שלי", אמרה לי אז, במהלך הפסקת צילומים לסרט הישראלי "רק כלבים רצים חופשי" של ארנון צדוק. "אני לא רואה את עצמי חיה בארץ אחרת. ממש מדכא אותי לחשוב שאני נועלת את הבית שלי ועוזבת. ממש. לא בא בחשבון. מזעזע. אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים לעשות את זה".

אבל היא עזבה מעט לאחר מכן, בנקודה שבה נחשבה בעיני רבים לשחקנית הישראלית המובילה מבין בנות גילה, ומאז היא בת כלאיים. היא לא מבלה מספיק זמן ברצף בארה"ב כדי לפתוח בתהליך הארוך של קבלת האזרחות, וישראל הפכה להיות בעיקר מקום שהיא באה לעבוד בו לרגע - וחוזרת.

"ליעד קצת יותר מנומס"

היא גם לא מחוברת לקהילת הישראלים העצומה בלוס אנג'לס, כ־300 אלף במספר, לא כולל אלה שאינם חוקיים ומספרם לא ידוע. "רוב הקהילה יושבת בוואלי, ואני לא חיה שם אלא ליד וניס ביץ', אז אני לא מחוברת. בכל מקרה, במקצוע שלי אני חייבת להיות מעורה בחברה האמריקנית, ואני צריכה להישמע ולהיראות יותר אמריקנית".

את מרגישה שליעד אמריקני?

"הוא גם וגם. לפני שנסעתי הוא אמר לי שהוא לא יודע אם לקנות דירה בניו יורק או בישראל. כשאני מגיעה איתו לישראל בקיץ, אני רואה הבדל בין ההתנהגות שלו להתנהגות של ילדים אחרים. הוא קצת יותר מנומס. לילדים הישראלים יש פחות נימוסים אחד כלפי השני, הם יותר גסים.

"הילדים האמריקנים הרבה יותר מכבדים את המורים שלהם, חבל על הזמן, אוי ואבוי אם הם לא יכבדו אותם. וכאמא את חייבת ללמד את הילד שלך להקפיד להגיד תודה ובבקשה, כי זאת פדיחה איומה אם הוא ילך לבתים של אחרים ולא יגיד את המילים האלה. הוא ייחשב לילד לא מחונך".

אתם מדברים איתו בעברית?

"בעברית ובאנגלית באותה מידה. אבל הוא ישראלי. אנחנו לרגע לא מתייחסים אל עצמנו כאל לא־ישראלים".

איך את מרגישה עם זה שבישראל מנכסים אותך?

"אוי לא, למה את אומרת את זה?!"

שמנכסים אותך?

"אה, מנכסים בכ"ף. אמא'לה, חשבתי שאת מתכוונת שעושים לי נאחס".

התכוונתי שכל הזמן דואגים לומר "הנציגה שלנו בהוליווד", "הישראלית המצליחה בלוס אנג'לס". שהופכים אותך למייצגת שלנו שם. 

"אני מבינה מאיפה זה בא. אנחנו בסך הכל רוצים להיות אהובים על ידי העולם. הפוליטיקה שלנו כל כך מכוערת, אז מה נשאר? השחקנים, הכותבים, הסופרים. וזה לא שלא קורים אצלנו דברים מדהימים, כמו בתי חולים שמטפלים בפצועים סורים. אני הייתי בשוק מזה. מי יודע בעולם על הדבר המדהים הזה? כל כך שופטים אותנו כל הזמן, מצליפים בנו ומדברים בעיקר על הרע והביקורתי.

"את מבינה מה אני אומרת? אנחנו לא אהודים באופן מיוחד, בלשון המעטה. אז צודקים כשרוצים לנכס אותי וגם את האחרים. זאת דוגמה מובהקת להשתוקקות של ישראלים להיאהב ולהתקבל על ידי העולם". 

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו