בתהילתה השתויה, בין דפי הזיכרונות של העיר התחתית, מסופר בשבחן של ספינות הצי השישי. שבועות ארוכים חייתי את רחובות התחתית, מחטטת בכל ששכחה ושהיא מפליאה לזכור, מגייסת חיילי מארינס מהדמיון, חבורות מלחים שיכורים השרים אל הלילה, אל חמוקיים שהשאירו מאחור ואל כאלה שזימן להם החוף.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל המארינס לא הגיעו. האמריקנים החליטו שחיפה היא לא מקום בטוח והלכו לעגון בנמלים אחרים, עד שמישהו בוושינגטון שינה את ההוראות ויום אחד האיר אצלי הנייד. זה היה הזמר. כמעט שנה שהוא שוכר אולפן בתחתית, חלק מהתוכנית של העירייה למשוך אליה אמנים. "את לא מבינה מה הולך פה", סימס, "פאב העוגן מלא במארינס. בואי!"
מבלים בעיר התחתית
למחרת בערב הייתי בעיר שכהרגלה בערבי שישי היתה מנומנמת לחלוטין, בחושך אוניית נוסעים חוסמת את הים, ואין מלחים ואין צהלת משקה ברחובות. רק אני והחלומות שלי שמתעקשים להצית איזו פנטזיה.
"אתמול דווקא היו הרבה", אומר גילי פינקוס. בשעות הערב הוא המארח בעוגן. שעות האור שייכות ליוסק'ה, פינקוס האבא, שהיה שף על אוניות עד שפגש במרים, אמא של גילי, שהורידה אותו ליבשה. ב־1964 הוא סידר פרנסה וקנה מאדון משי את קפה העוגן, מוסד ותיק שנפתח כבר ב־1942 ועד היום כשנכנסים בשערי המקום אפשר, אם ממש משתדלים, לשמוע איזו אנחה של חייל בריטי.
גילי אמר שמדובר באונייה קטנה, אולי אלף איש, ושבחמישי אחר הצהריים הגיעו אליו הקצינים של הצי, תפסו שולחן ושיחה עם הפרלמנט של הקפטנים. רבי החובל, שאחת לשבוע נפגשים בעוגן, יורדים על בקבוק ואוכלים חתיכת דג כבוש, כבד קצוץ, איזה כרוב ממולא ופלטה של רוסטביף, פרוסות סינטה דקיקות שמעליהן מלח גס, פלפל גרוס, בלסמי ושמן זית, שיודעות איך לענג פרוסת לחם, רצוי כזו שנמרחה לכבודן בשכבה עבה של חמאה, תעבירו לי את החרדל.
יוסק'ה, שאצלו כל אורח הוא מלך, הוציא את האורחים לשיטוט בין הקירות, שם תמונות בשחור־לבן שהזמן נשק להן בצהוב מנציחות סירים, צירים, מצנפות שף מעומלנות, לובסטרים וצדפות, חומרי הגלם שעברו בין הידיים שלו כבר בשנות ה־50.
"אוי, זה טוב"
אני רוצה מארינס ואני רוצה וודקה. יש שלושה שיושבים על הבר. שותים גינס ואוכלים סנדוויץ' שינקן ואמנטל שזה, מסתבר, השילוב הכי פופולרי בקרב האורחים. הם לא מארינס. הם חיילי הצי, האחראים למחשבים בספינה, ומהבעת הפנים שלהם עולה חשש שאולי העלבתי. "מה פתאום", אומר לי אחד מהם, "כל אחד כבודו במקומו מונח, רק שזה משהו אחר. אנחנו מארחים אותם על הספינה".
הערב זוחל לאיטו. שולחנות מתמלאים באנשים מהעיר ויישובי הצפון. אנחנו אוכלים כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה. בצק דק, מילוי טוב, חף מאבקות מרק, וחריכה יפה במחבת לתת קצת פריכות בישבנו של כיסון, מבושמת במעט חמאה. אוכל פשוט, בלי חוכמות, שעשוי טוב, שיודע היטב איך ללוות וויסקי עם קצת קרח עם קצת וודקה עם קצת בירה. זו ההתמחות של המקום.
הכיסונים של פאב העוגן
הו מאמא! שלושה חיילים במדים נכנסים, מתיישבים סביב כוס סודה והולכים הלאה. מסתבר שעל כל ספינה כזו יש היום שוטרים שאחראים שאף אחד לא יעשה בושות בעיר המארחת. אז הם מסתובבים בין הברים שמופיעים בקומוניקט שהופץ בספינה, שבו רשימת כתובות שמציעות הנחות למבקשים לבלות. הבושה היחידה שאנשי המחשב יכולים לעשות לצי זה שלפני 22:00 הם עוזבים את המקום כי הם רוצים ללכת לישון.
הזמנו המבורגר, 250 גרם סינטה ופלדה צרובים על הגריל. אפשר לקבל אותו עם פירה או ככה, בלחמנייה. לקחתי ביס ובדיוק כשאמרתי "אוי זה טוב", הם הגיעו. מרקוס, ריץ' וחואן. גברים יפים וגבוהים, כמו בתיאורים של אמא שהיתה מספרת על חיילים אמריקנים שעברו תחת חלון הבית שלה בקזבלנקה. הידיים תחובות בכיסים, שנים של "הקשב!" מתחו להם את הגב שמסתובב אחר כל בחורה שעוברת. "אתם מהנייבי?" אני מבקשת לברר ומייד חוטפת על הראש. אצלם אין פוליטיקה בתשובה ואין מקום לטעויות כאלה. "אנחנו לא חיילים, אנחנו לא נייבי, אנחנו המארינס!"
השירות, מסתבר, עושה יופי לעור. על אף אחד מהם לא רואים שעבר את הארבעים, שעוד מעט יתלו את המדים ויחזרו הביתה אל האישה והילדים. כולם חלמו מארינס כשעוד היו קטנים. אלוהים ישמור את אמריקה ואיפה שלא יסתדר הם יהיו לו לעוזרים.
בנשים לא בוגדים
"אנחנו לא בוגדים בנשים שלנו. שיהיה ברור", אומר ריץ' ומבקש עוד סיגריה. מציע לשלם עליהן, אבל אני אומרת לו שזה כבוד בשבילי לקזז את החוב שלנו לאמריקה. "אנחנו מודים לאלוהים הטוב שבחיפה אין נשים עובדות. כי כולן עברו לתל אביב", הוא מפריח מילים מעושנות, העיר התחתית הקשיבה לכל כך הרבה מעשיות, מה אכפת לה להקשיב גם לזו. הוא מעדיף לעגון במזרח אסיה כי שם הבחורות הכי טובות, חואן שבעיניים שלו חריף העצב מת על פלרמו, מרקוס על אליקנטה שבספרד. הוא היחיד מביניהם שהיה בחיפה קודם. זה היה ב־99' אבל הוא לא זוכר. "האלכוהול, את יודעת". סבא של אבא שלו הגיע מקניה, ההורים של אמא ממקסיקו והוואי, וכולם מתקיימים בילד יפה שנולד בטנסי ועכשיו יש לו ארבעה ילדים, הוא רואה אותם אחת לשלושה חודשים, שלפני 35 שנה התגייס למארינס ועוד מעט יצטרך להתחיל חיים חדשים. ולא, הוא לא פוחד. הוא מחכה לזה, חושב שילך על בניית רהיטים.
את הלילה הזה גמרנו באלי'ס, שם מנגנים הג'ז והבלוז. אלי יפרח, הבעלים, מקסים את הבנות, ובתפריט החדש יש יופי של נקניקיות ופיצת בצל מלאה בגבינה ששלושה חיילי מארינס התאהבו בה מייד כי הזכירה להם את הפיצה "back home".
נקניקיות שמנמנות באלי'ס. ליד הבירה
* * *
"העוגן"
היכן? שער פלמר 3, חיפה
מתי? א'-ו', 02:00-07:00
כמה? 120-60 שקלים לסועד
חשוב לזכור: העוגן יכול להציע לכם מפגשים שלא תשכחו. יופי של כבד קצוץ עם סיפורים מעבר שמסרב לשתוק. כוונו את הביקור שלכם לימי חמישי או שישי בשעות הצהריים ויש לכם סיכוי לפגוש בכמה כאלה. בימי שישי מתקיימת במקום קבלת שבת פולנייה, שמציעה אוכל שיוסק'ה מביא ממעמקי הזיכרון שלו.
האלי'ס, שנמצא ברחוב יפו, נפתח בכל יום בשעה 20:00 וממשיך עמוק לתוך הלילה. אני אוהבת לסגור שם את לילות התחתית. בגלל המוסיקה, בגלל הקהל שמוריד מכל הכרמל את מיטב המוסיקאים ובגלל המארח שיודע איך רוקמים שמחה.
צילומים: מישל דוט קום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו