בשירותו של נוני מוזס

הסידרה "בית הקלפים" מטריפה את דעתם של הפוליטיקאים אצלנו. דומה שכל אחד מהם רואה עצמו כהתגשמות פרנק אנדרווד, המושך בחוטים האולטימטיבי, האיש המכור לכוח, וחוצה כל קו אדום ללא מעצורים.

אבל יש הבדל קטן אחד: בסידרה הדמיונית, הפוליטיקאים עושים מניפולציות לעיתונאים. אצלנו, דווקא בעליו של עיתון אחד הוא המושך בחוטיהם של הפוליטיקאים: נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות".

ונוני מוזס עצבני. כאשר התחלנו בסידרת המאמרים תחת הכותרת "אימפריית הרשע של נוני מוזס", היו שסברו כי הגזמנו. כאשר חשפנו את שיטת המקל־והגזר שהוא מפעיל כלפי פוליטיקאים - סוכרייה למי שעושה כרצונו, מקל למי שמעז לסרב - היו שחשבו שאין דברים כאלה.

ובכן, יש דברים כאלה. "ישראל היום" הביא מהפיכה לתקשורת הישראלית. עשר שנים אחרי שצרכנים בכל מדינות המערב החלו להתרגל לרעיון של תקשורת החינם, עשר שנים אחרי שעיתונים ללא תשלום הופצו בכל מדינה ומדינה - הגענו אנחנו, וסליחה שניצחנו. הציבור אוהב אותנו - עובדה, ראו נתוני ה־TGI, סקר החשיפה. אנחנו מובילים כבר ארבע שנים כעיתון הנקרא ביותר. ראו עוגת הפירסום: אנחנו מובילים בימי חול, ומצמצמים את הפער בסוף השבוע. ראו את המוצר עצמו: עיתון שמתמודד ללא רגשי נחיתות מול כל עיתון אחר, למרות כינוי הגנאי "חינמון" שהדביקו לנו.

"חינמון"? אנחנו לא לבד. גם ערוץ 2 הוא חינמון, וגם ערוץ 10. וערוץ 1? - עכשיו יש תוכנית למהפיכה ברשות השידור ולביטול אגרת הטלוויזיה - אז גם הוא בדרך לשם. ואתרי האינטרנט - בחינם. כן, גם ynet של נוני מוזס. וכמעט כל האחרים. יש מי שמנסה לגבות תשלום על כניסה לאתר - ולא כל־כך הולך לו. למה? כי הציבור התרגל למידע בחינם. מול כל גוף בתשלום - יש עשרה גופי חינם.

וגם נוני מוזס הבין את זה, אז הוא ניסה להוציא מולנו חינמון בשם "24 דקות". וכעבור זמן לא רב, סגר - כי הציבור לא לקח את המוצר העלוב ההוא מבית "ידיעות אחרונות". אז הוא ניסה שוב, וכמעט מחצית מעותקי "ידיעות אחרונות" הופצו בחצי השנה האחרונה של 2013 - בחינם. ובכל זאת, הציבור העדיף אותנו.

כל ספינותיו טבעו בים: אולמרט הועמד לדין (ולרוע מזלו של "ידיעות" - גם הורשע בהפרת אמונים), והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי נמצא במרכזה של חקירה, וחבורת הלשעברים שהתרכזה על דפי עיתונו לא ממש השפיעה - אז מה נותר לו? למשוך בחוטים, סטייל "בית הקלפים". אז בין מסדרונות הכנסת לבין משרדו בבית "ידיעות", התגייסה חבורה של ח"כים בהובלת איתן כבל, וניסחו חוק הזוי. חבל על מאות המילים שכתובות שם. אפשר היה לנסח אותו בקצרה: "להרוג את 'ישראל היום'". למה? כי זה מה שנוני מוזס רוצה.

התקשורת המודפסת במשבר? נכון, אבל כך זה בכל העולם. היא חייבת להתאים עצמה למצב החדש. "איוונינג סטנדרד" הבריטי, עיתון מכובד הקיים זה יותר מ־180 שנה, הפך לעיתון המחולק בחינם. למה? כי אחרת לא היה שורד. מאז, תפוצתו והכנסותיו רק עלו. בצרפת, היכן שישנם לפחות שלושה עיתוני חינם, החליטה הממשלה לסייע לעיתונות הכתובה. השיטה: מימון מנויים לעיתונים לגילאים הצעירים, כדי לשמר את מינהג קריאת העיתונים המודפסים. כלומר: עוזרים לעיתונים בתשלום - לא פוגעים בעיתונות החינמית. כי אי־אפשר לפגוע בה, כי זו פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ובחופש העיסוק ובשוק החופשי ובכל השאר.

אבל לח"כ כבל איכפת מזה? לא ממש. הוא נזעק לכאורה בגלל נפילת "מעריב", וקובע: "ישראל היום" אשם. נו, באמת. הנתונים קיימים וחשופים לעין כל: המשבר ב"מעריב" החל שנים לפני שהגיליון הראשון שלנו יצא לאור. העיתון איבד קוראים, והפסיד כסף, ונכנס לחובות עתק - מסיבות הקשורות בעיקר בו־עצמו. המוצר הידרדר, ואנשים הפסיקו לקרוא אותו. אלו העובדות.

אז מה הוא מציע, הסוציאליסט כבל? לקחת מאנשים מוצר טוב, "ישראל היום", שהם מקבלים בחינם - ולחייב אותם לשלם. ולפי ניסוח החוק, עיתון החינם "פוסט" אינו בעסק, כי אין לו מהדורת יום שישי. חינמוני "ידיעות" אינם בעסק, כי הם לא יוצאים בימי חול. אז נגד מי החוק? רק נגד "ישראל היום". בלי בושה, בלי למצמץ. תופרים חוק. העיקר שנוני מוזס יהיה מבסוט.

ומה לח"כים האחרים ולעניין? חלקם אולי קיבלו הוראות ממנהיגיהם, שחייבים לא מעט למו"ל "ידיעות אחרונות" ומן הסתם נקראו לפרוע את הצ'קים שהפקידו בידי נוני מוזס. אחרים ודאי זזים באי־נוחות. לחלקם יש עיתונות הכפופה להם, חלקם קיבלו את שלהם בפירסומים מחמיאים ב"ידיעות אחרונות", בקידום כל הצעת־חוק שהגישו, בכותרות־ענק לפני הבחירות ואחריהן. לחלקם, "ידיעות ספרים" היא ההוצאה שהדפיסה את ספרם; לחלקם, "ידיעות" הוא עיתון הבית.

מי שקורא "ידיעות" יודע: האויב של נוני הוא בנימין נתניהו. ב"ידיעות" כל יום הוא קטסטרופה, כל יום מדינת ישראל קורסת. כל יום הצד השני צודק. כל יום אפשר לחבוט בנתניהו על כל עניין ודבר: נוני מושך בחוטים, תמיד יימצא הפוליטיקאי שישמיע הצהרה וייתן תגובה ויעלה להתראיין, ולתקוף. ולקבל תמונה בעמוד הראשון, וסוכרייה. וכך באו שישה ח"כים נבחרים, נציגי ציבור, ורתמו עצמם בלי בושה לעגלתו של נוני מוזס, הדיקטטור שאיבד את שליטתו בישראל - ומנסה להשיב לידיו את המונופול בכל מחיר. כמו ב"בית הקלפים".

אבל השבח לאל, והמציאות אינה סידרת טלוויזיה. הציבור הישראלי כבר למד מי זה נוני מוזס, וכיצד הוא פועל. "ישראל היום" כאן, כדי להישאר: ועכשיו, עם בית דפוס משלנו, נמשיך לשרת את הציבור הישראלי. כמו תמיד, יותר מתמיד.