שמחה וחשש: קייב עדיין לא מאמינה

אחרי סוף שבוע מטורף, שבו חוותה אוקראינה בזה אחר זה שלל אירועים היסטוריים משמעותיים - מנוסה של הנשיא ינוקוביץ', פיזור הפרלמנט, מינוי נשיא זמני חדש ושחרורה של האופוזיציונרית הכלואה יוליה טימושנקו - המשיכה גם אתמול כיכר ("מיידן") העצמאות בקייב, האחראית לשינוי, לעבוד שעות נוספות. אלא שהפעם הכיכר עבדה באופן שקט, בלי אלימות ועם הרבה סולידריות. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הסתובבתי אמש בכיכר בטמפרטורה המתקרבת לאפס, שלא מרגשת במיוחד את האוקראינים שנשארו בכיכר במהלך 13 השבועות האחרונים גם במינוס 20 מעלות. לצד אזרחים שהחליטו להפגין באופן ספונטני, נראו גם קבוצות מזוהות מזרמים שונים - לאומנים, סטודנטים, אנרכיסטים, ניאו־נאצים, פעילים חברתיים ונציגי כנסיות. 

כולם באו למחות נגד המערכת הפוליטית, נגד השיטה. לא כולם רוצים את אותו עתיד, אבל המשותף לכולם הוא דאגה אמיתית למחר של אוקראינה. איש כאן אינו שוגה באשליות: המהפכה של סוף השבוע היא רק סיום המערכה הראשונה. המפגינים מודעים למצבה העגום של הכלכלה, אבל בטוחים ביכולת של אוקראינה לצאת מהבוץ. המדינה מונה 46 מיליון תושבים, אבל גרגור אומר לי בנחרצות: "אנחנו יכולים להאכיל גם 200 מיליון איש".

עם זאת, כולם גם מסכימים כי אין היום לאוקראינה מנהיג וכל מנהיגי האופוזיציה שעליהם כותבים בעולם, כולל ראש הממשלה לשעבר טימושנקו (53), לא מתאימים. הם רוצים דם חדש במערכת הפוליטית. 

הארגון כאן מדהים לא פחות מכיכר תחריר ופארק גאזי באיסטנבול. הארובות שמחוברות לאוהלים מעשנות. אוכלוסיית קייב דואגת להביא מזון, קפה ועצים להסקה למהפכנים הצעירים. גם כסף תורמים כאן, והרבה. אתמול בעיקר הביאו פרחים לנוכח הטקסים לזכרם של 82 הקורבנות באירועי השבוע האחרון. 

קייב היום שייכת לאזרחים. בכניסה לעיר מחסומים של המשמר האזרחי האוקראיני. הם בודקים את הנוסעים מחשש שאנשי השלטון הישן יימלטו עם כספי ציבור. "חלק כבר נעצרו עם מטילי זהב", מספרת לי אלכס, סטודנטית אוקראינית בת 20 שהגיעה מז'נבה כדי לתמוך במפגינים. "יש לנו אפילו אפליקציה חדשה, שמאפשרת להזניק את המשמר האזרחי אם אנחנו חושדים במשהו". 

וגם דגל ישראל אחד

להבדיל מתחריר ומפארק גאזי, כאן בקייב לא רואים אופוריה. "אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר", אומרת לי אלכס. "בגלל זה אנחנו לא מתכוונים לעזוב את הכיכר. אנחנו רוצים להיות משוכנעים כי הפוליטיקאים לא יגנבו לנו את המהפכה. אנחנו לא רוצים שהשיטה תחזור בדלת האחורית".

"מעולם לא הייתי כל כך גאה להיות אוקראינית", היא מוסיפה.

אני שואל מה תעשה רוסיה. "בהחלט יכול להיות שפוטין יכניס כוחות", אומרת אלכס, "אבל הוא יעשה את זה באופן מחוכם. הוא יגיד שהוא בא על פי בקשת התושבים של חצי האי קרים, חרקוב ודונייצק. אני לא רוצה לחשוב על מלחמת אזרחים". אתמול העלו בלוגרים דיווחים על תנועת כוחות רוסיים לעבר נובורוסייסק. מפגינה אחרת, לודמילה, בטוחה שפלישה לא תהיה. "אם פוטין היה רוצה לפלוש, היה עושה זאת כבר ב־2004".

פתאום בתוך כל הכיכר, בין מפגינים מכל הסוגים, אני רואה צעיר מלווה ברעייתו עטוף בדגל ישראל. מנחם, יליד אוקראינה, מתנייד בין קייב לישראל. אביו יהודי. "אני לא שמעתי אפילו הערה אנטישמית אחת", הוא אומר. לדבריו, חמישה יהודים נהרגו במהומות. 

אבל הדגל הפופולרי ביותר כאן - אחרי הצהוב־כחול האוקראיני - הוא הדגל הפולני. למעשה אוקראינה היום מחולקת בין מזרח הנהנה מתמיכה רוסית, למערב הנהנה מתמיכה פולנית. וארה"ב? היא בכלל לא מוזכרת. 

כשאני צועד למלון, שוטרים לא נראים בשטח. אנשי המשמר האזרחי דווקא כן. הם אפילו העירו לי - לא כי אני מצלם או מפריע לסדר, אלא כי ביקשתי לחצות את הכביש ברמזור אדום. אולי יש בכך סימן מעודד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו