מה מסתתר מאחורי פרשת הרב פינטו?

לפני כחודש, יום שני 16 בדצמבר לפנות ערב, שעות ספורות אחרי סיום טקס הפרידה מפרקליט המדינה היוצא, משה לדור, התקיימה בלשכת היועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, ישיבה דרמטית.

דרמטית, צריך להדגיש, ולא רק בגין הרכב המשתתפים שכלל את לדור יחד עם מחליפו שי ניצן, את ראש המחלקה לחקירת שוטרים, אורי כרמל, ואת התובע המיועד בתיק השוחד של הרב פינטו, עו"ד אלי שוורץ.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

דרמטית משום שכמה ימים קודם לכן הגיעו אל וינשטיין שני פרקליטיו של הרב יאשיהו פינטו, עוה"ד אלי זוהר ורועי בלכר, הניחו על שולחנו חומרים נפיצים לכאורה נגד מפקד יחידת להב 433, ניצב מנשה ארביב, ואילצו אותו להורות על בדיקתם היסודית. על החומרים האלה לא ניתן עדיין למסור את מלוא הפרטים, אבל כבר בשלב זה אפשר לומר, בלי להקל ראש בחשדות, שלא מדובר בהר שחשבו תחילה. 

אסתפק כאן בהצגת כמה עובדות רקע לסילוק שמועות זדוניות.

א. הרב פינטו היה מיודד שנים עם ראש יאח"ה החדש, תנ"צ אפרים ברכה, שהתפלל בבית הכנסת שלו ונמנה עם חסידיו. בנסיבות האלה הרשה לעצמו הרב לפני פחות משנה לנסות להוציא ממנו מידע סודי בחקירה רגישה ולהציע לו פרנקים שוויצריים בשווי של מאות אלפי שקלים. שיכרון הכוח, התרשם מי שהתרשם, גרם לרב להאמין שהחסיד מהמשטרה לא יפתח את הפה. 

אבל תנ"צ ברכה התנהג אחרת. הוא דיווח על כך מייד למפקדיו ובהנחיית ראש אגף החקירות, יואב סגלוביץ', שיתף כביכול פעולה עם פינטו. הוא קיבל חלק גדול מהכסף (שהועבר מאשת הרב לאשתו והונצח בחשאי), גרם למעצר הרב והפך לאויב החצר שלו. מאז הוא נתון למסע הכפשות מכוער שעוד ידובר בו רבות.

ב. נגד הרב פינטו הושלמו באחרונה שתי טיוטות כתבי אישום: אחת שמייחסת לו מתן שוחד, שאותה עמדו להגיש בת"א; שנייה המחשידה אותו במעשי מירמה בעמותת "חזון ישעיה" בירושלים - אותה עמותה שלגביה ניסה הרב לקבל מידע מתנ"צ ברכה על החקירה המתנהלת נגדה. כתב האישום הזה יוגש בירושלים.

ג. על רקע הסתבכות הרב, חושדים במשטרה, הוא ניסה בחודשים האחרונים לבצע סיכול ממוקד בתנ"צ ברכה. להסיט את האש ממעשיו לעבר מי שניצב סגלוביץ' כינה בשיחות סגורות בפרקליטות: "קצין אמיץ שעמד במבחן קשה מול הרב שלו".

ד. באותן פגישות בפרקליטות, זוכר מי שזוכר, תיאר סגלוביץ' את העימות שנערך בין ברכה לרב פינטו. ידו של הרב היתה בו על התחתונה. הוא השאיר רושם לא טוב, הוא הסתבך באמירות ללא כיסוי, הוא ירה לעצמו ברגליים. "הסתירות היו מהותיות", מוסיף מי שמוסיף, "הגרסאות לא החזיקו מים, הדיווח של ראש אגף החקירות היה חד־משמעי: גיבוי מלא למי שהיה מיועד לתפקיד ראש יאח"ה".

ה. תנ"צ ברכה נחשב קצין שנוי במחלוקת "ולמרות זאת", לשון בכיר במשטרה, "בסיפור הזה הוא גיבור. להתעמת עם הרב שלך בקהילה דתית, זה לא מעשה פשוט. אתה מאמין ברב, אתה מעריץ אותו, אתה נותן בו אמון. 

"פתאום בוקר אחד הוא מעמיד אותך במבחן נורא: כסף ושיבוש חקירה ובקשה לקבלת מידע. מבחינתו, אתה חייב לעשות מה שהוא מבקש. זה עולם המושגים שלו".

ו. הוא לא הבין שמדובר בשוחד?

"אתה מכיר לבד את התשובה. לכן תנ"צ ברכה היה במלכוד. הוא היה צריך להחליט אם לשתוק, למרוח, לשכוח - או להסגיר את הרב. הוא קיבל החלטה אמיצה: לחשוף את הפרשה. לדווח עליה מייד. סגלוביץ' בעניין הזה הצדיע ועדיין מצדיע לפקודו".

טובות הנאה בחו"ל?

הרב פינטו לא האמין שזה קורה לו. פתאום כל הקשרים והחברים והפוליטיקאים והקצינים במשטרה והניצבים בדימוס - הנחשפים עכשיו במלוא עליבותם - לא הצליחו לחלץ אותו בשלום מהפרשה. פתאום ביחידות היוקרתיות, שהיו מונחות לכאורה בכיסו, סירבו לקנות את גרסאותיו כאילו נהג להעביר לתנ"צ ברכה כספים גם במקרים אחרים, במסגרת יחסי החברות ביניהם.

לא הועילו כל ההסברים והתירוצים שלו, שנבחנו כולם בקפידה בידי צמרת הפרקליטות, והופרכו. לא הועילו תרגילים אחרים שלו. המסקנה של כל מי שטיפל בתיק היתה אחת: צריך להגיש נגדו כתב אישום. 

בנסיבות האלה, שבהן היה ברור שהחבל מתהדק סביב צוואר הרב וכתבי האישום נגדו כבר בדרך לבתי המשפט, ניסה פינטו להרחיק את אור הזרקורים ממנו לעבר בכיר אחר במשטרה, ניצב מנשה ארביב, בחינת תמות נפשי עם פלשתים. הוא הצביע לעברו וייחס לו קבלת טובות הנאה בחו"ל.

בניגוד לברכה, הפעם עולה חשד ראשוני כי יש גרעין של אמת בדברי הרב. למרבה האירוניה מחזק בכך הרב המתלונן את הטענה נגדו כי מדובר בנותן שוחד סידרתי. 

בסיפור הזה עולות בין היתר השאלות הבאות: מה חיפש ארביב, מפקד יחידת להב 433, בחצרו של הרב? מה קשר אותו בחו"ל עם אנשי הרב? איך קורה שקצין כה בכיר, בתפקיד כה רגיש, נמצא בקשר הדוק, לא על רקע מקצועי, עם רב המתרועע גם עם עבריינים ואנשי עולם תחתון?

השאלות האלה מציקות ודאי לאנשי מח"ש, כמו שאלות מהותיות אחרות הנובעות מהחומרים שהניחו שליחי הרב על שולחנם. ניצב ארביב ייקרא בקרוב להשיב עליהן, אולי גם להתעמת עם הרב - עדיין לא ברור. 

בכל מקרה, לא הייתי מציע לאיש לזלזל בחומרים האלה, החדשים, אפילו אינם מובילים לרעידת אדמה. אבל אפילו הם יאומתו; אפילו ייאלץ ארביב לשלם בתפקידו; איך בדיוק זה ישליך על טיוטות כתבי האישום נגד הרב? איך הוא ייחלץ מספסל הנאשמים?

על מה בדיוק הוא בונה - על היועץ המשפטי וינשטיין שיתבטל בפניו ובעיקר בפני פרקליטיו? על מחליפו של משה לדור, שי ניצן, שאינו חד שיניים וחסר ניסיון בפלילים? על קבלת מעמד של עד מדינה בכל הפרשיות? זה החלום המתוק שלו?

נוסיף כאן בהערת ביניים: אם אכן יש ממש באפשרות, אפילו הקלושה ביותר, שווינשטיין ייתן ידו לעיסקה ברוח הזאת - כי אז רשאים שוחרי שלטון החוק להגיע למסקנה קשה, שכבר מזמן מציעים להם להגיע אליה: כיסא היועץ המשפטי ריק. וינשטיין נטש אותו סופית.

פינטו והפוליגרף

הרב פינטו, כבר למדנו, הוא אדם מסודר. הוא נערך לקרב על דעת הקהל זמן רב. הוא עשה שיעורי בית, הוא בנה קווי הגנה, הוא הקשיב לפרקליטיו והצטייד כצפוי בממצאי בדיקת פוליגרף פרטית.

מכונת האמת היתה תמיד אחד מכלי הנשק הסודיים של חשודים מפורסמים. הם הזמינו את עצמם לבדיקת פוליגרף פרטית, מצאו דרך לצאת ממנה בשלום, הצטיידו במסמך המטהר - רמזו למי שלא היה בתמונה כי יש בידם קלף מנצח.

היתה להם רק בעיה: למצוא עיתונאי שיתייחס לקלף הזה ברצינות. שיסכים להציג אותו בעיתונים, ברדיו או בטלוויזיה. חיפשו, חיפשו, חיפשו ובסוף מצאו השבוע כתב מתנדב. הנייר פורסם, וכצפוי לא הפיל איש מהכיסא. התייחסו אליו בהתאם.

לטובת מי שאינם בקיאים בנושא נאמר כך: כבר היו מורשעים מפורסמים שהציגו בשעתם ממצאי בדיקה כזאת, נופפו בה חגורי ניצחון, ואחר כך נחתו בכלא. הבדיקה המוזמנת לא הועילה להם. לשקר, הם למדו בפעם המי יודע כמה, אין רגליים.

אריה דרעי, למשל, הצטייד בתעודה הזאת כבר בראשית החקירה העיתונאית נגדו, שמר את השפן הזה צמוד לחזה עד לראיון הבלעדי איתו בערוץ הראשון, וכאשר המראיינים אלישע שפיגלמן ויורם רונן לחצו אותו חזק אל הקיר - הוא נופף פתאום במסמך. דרעי נראה אז קורן מאושר.

הנה, הנה, הנה, הוא צהל, וביקש להעביר מסר ברור: הכל עלילה. אני דובר אמת: לא קיבלתי שוחד.

מה בעצם אני רוצה לומר כאן? שכבר היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת. שהרב פינטו ויועציו לא המציאו את הגלגל. שהם עשו מה שעשו קודמיהם במצבים האלה. שבאדיבות חלק מהתקשורת הם מבקשים לצבור נקודות בציבור.

הזמנה לרב איפרגן 

פרשת הרב פינטו, על שלל כבישיה, צמתיה וסמטאותיה, אינה מפתיעה אותי. היא מזכירה לי אירוע אישי מלפני 12 שנה. 

התקשר אלי אז אחד מחסידיו השוטים של הרב יעקב איפרגן מנתיבות, הציג את עצמו כחבר טוב של הרב והציע לי להגיע אליו לביקור. לצורך מה, שאלתי את המזמין, שמעולם לא שוחח איתי לפני כן, והתשובה שקיבלתי: "להכיר את הרב. כדאי לך, לא תצטער, הוא איש נהדר".

לצורך מה, חזרתי ושאלתי, מה בדיוק איבדתי בחצר של הרב - והתשובה שקיבלתי: צרור שירי הלל ושבח על נציגו של בורא עולם. איש הקשר, היחצ"ן הנלהב, הסביר שאסור לי להחמיץ את ההזדמנות להיפגש עם הרב הצנוע, כלשונו, עם איש של ניסים ונפלאות וסגולות על טבעיות. עלי להגיע אליו ולהתרשם ממנו אישית.

"רק תגיד לי מתי", הוסיף המטלפן, קרוב משפחה של שר לשעבר בממשלה, "ואני מגיע ואוסף אותך. אתה נוסע איתי לרב. לא תצטער על הביקור הזה". כמובן שסירבתי בנימוס.

זו היתה שיחה הזויה, אני מוכרח להודות, אבל לא ממש הופתעתי ממנה. כבר באמצע שנות ה־90 החלה להתפתח בארץ התעשייה הזאת של הרבנים, מחוללי כשפים ומחלקי קמעות, שהקיפו את עצמם בפוליטיקאים, באנשי עסקים ובעיתונאים והשתמשו בהם, במישרין או בעקיפין, לקידום עסקיהם ומעמדם. הם ניסו להפוך אותם בעצם, ולעיתים בהצלחה, למעין חגורת הביטחון שלהם.

רק שהרבנים האלה לא ידעו היכן לעצור. הם נכנסו לאזור הדמדומים, הסתבכו ונזקקו לקשרים במערכת האכיפה. הם נזקקו לניצבים בדימוס ובמדים שבעת צרה יפעילו את הקשרים במקומות הנכונים ויחלצו אותם מהתסבוכת התורנית.

כאן ניטעו זרעי הפורענות של קציני משטרה שלא היה להם מה לחפש בחצרות האלה. כאן לא היה מי שיתפוס אותם באוזן ויגרור אותם הצידה. כך ניצח הקסם של הרב התורן, מלווה אולי במתת או בהבטחת מקום טוב בגן עדן, את השכל הישר.

התורה על רגל אחת 

אחת לשבוע מתכנס הפרלמנט של הניצבים והמפכ"לים של המשטרה בדימוס למעין מפגש חברתי בבית קפה באזור סי אנד סאן. יושבים, אוכלים, שותים ומקשקשים - מעבירים שעתיים בשיחות בטלה ומתפזרים הביתה. 

הפרלמנט הזה הוא נייר הלקמוס של המשטרה: מי שהצטיין במהלך שירותו, שהיה סרגל, שנעץ שיניים ברעים, שהיה נחוש ועקשן וחד מחשבה - קם בוקר אחד אחרי הפרישה ומגלה שאין לו עבודה. שאין לאנשים מהזן שלו ביקוש. מי שהיה סחבק של החשודים, עצם עיניים, לא הטביע חותם - מצא כצפוי עבודה אצל אילי הון ואנשי עסקים. 

הייתי בוקר אחד ליד הפרלמנט הזה, ראיתי את החבורה, ולא הופתעתי: מי שהיו טובים אכן מצאו עצמם מובטלים. הם הלכו למכרז ועוד מכרז, הציעו את עצמם כמעט בהתנדבות לפרויקטים שונים, התקשרו ופנו וביקשו והדלתות נטרקו בפניהם פעם אחר פעם. הם היו כמובן המיעוט בפרלמנט. האחרים הסתדרו היטב.

מה הזכיר לי השבוע את הסיפור הזה? פרשת הרב פינטו ומצב אגף החקירות. 

נכון, עד לפני חודשיים עמד בראשו יואב סגלוביץ' שצבר הישגים רבים. הוא סיפור הצלחה שעוד נתגעגע אליו. אבל במבט צופה אל פני העתיד, הוא לא עיצב את פני יחידות החקירה המרכזיות. זה תמיד בא מלמעלה והלמעלה לא רצו ואינם רוצים קצינים חסרי פשרות מסוגם של נצ"מ אפרים ארליך. לכן המפכ"ל דודי כהן שלח אותו לגלות בחברון במקום לחזית המלחמה בפשע; לכן המפכ"ל הנוכחי, יוחנן דנינו, הסכים להעניק לו נצ"מ בתנאי שייצא לגלות בנציבות הכיבוי הארצי.

יש רשימה של קצינים חושבים, רציניים, חדורי שליחות, ניסיון ויכולת מבצעית דוגמת מפקד ימ"ר ת"א, גדי אשד. אבל הם לא בפיסגה. מקפיאים אותם, בועטים אותם מתפקיד רוחב לתפקיד רוחב, מבטיחים קידום ובינתיים מצניחים ליחידות הארציות קצינים דוגמת מנשה ארביב התורן, שאיש אינו יודע על מה ולמה דווקא הוא קיבל לידיו את יחידה 433.

מה בדיוק עשה ומה מצא בו דנינו? מה הם הישגיו הבלתי נשכחים? מי שלח אותו לארה"ב כנציג המשטרה? מדוע הפקידו בידיו את חוד החנית של אגף החקירות?

התשובה: הוא אפור. הוא לא מבריק. הוא לא הטביע חותם בשום תפקיד קודם. הוא מתאים.

כאן הסיפור מתחיל וכאן הוא נגמר. לכן אין סיבה להיות מופתע. כשתיקי חקירה חשובים מתייבשים ביחידות הארציות, אל תשאלו למה. תשאלו מי החליט לקבור אותם ומי המפקד שם. לחלופין, מי הרופא המרדים. תמיד יש אחד כזה.

שאלות לנשיא גרוניס 

אני מכיר את שרת המשפטים ציפי לבני ואת דפוסי התנהגותה הממלכתיים: היא מעולם לא תשאל שופט מה קורה בתיק הזה והזה. היא לא תעמיד אותו במבוכה. היא לא תנסה להשפיע על החלטתו לכאן או לכאן. 

ובכל זאת: לפני שהיא נשאה דברים בשבוע שעבר בכנס העמותה למשפט ציבורי; לפני שיחד עם נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בישרה לציבור על "מאבק במחלת הסחבת ההרסנית" - ראוי היה שתציג לנשיא שאלה מתבקשת: אתם בעליון בסדר? אצלכם הכל מתנהל כשורה, ברוח מה שאני ואתה עומדים להבטיח לאזרח בכנס הזה? אתם נלחמים בעצמכם בסחבת ביעילות? 

אין לי מושג מה היה משיב לה כבוד הנשיא, אבל הייתי הולך צעד אחד קדימה, מצביע על גרירת רגליים בתיקים חשובים ועקרוניים, מציג לו כמה דוגמאות מקוממות מהשנה האחרונה.

בין היתר הייתי שואל את גרוניס שאלה נקודתית לגיטימית: מתי תינתן הכרעת הדין בערעור המדינה בתיקי ראשונטורס וטלנסקי? מתי תכריעו בסיפורי מעטפות הדולרים שנחתו בסתר בכספת של ראש הממשלה לשעבר? מתי תינתן הכרעת הדין בתיק הרגיש, החשוב אולי במדינה מבחינה ערכית, של חמשת השופטים היושבים בדין? מתי סוף סוף תקבלו החלטות לכאן או לכאן?

הקושי להימלט מהשאלות האלה נובע גם מכך שגרוניס אינו מסתפק בהצהרה כוונות. הוא עומד לממש את דבריו. לכן העלה על הכתב מה שכינה "הוראות נוהל של נשיא בית המשפט העליון", הפיץ את המסמך בן עשרה עמודים בין מאות שופטים, ובין היתר קבע כי משפטים צריכים להתחיל ולהסתיים בזמן סביר. כך גם כתיבת הכרעת הדין.

באופן עקרוני, הנשיא גרוניס צודק ברוב הנחיותיו. אני מניח שאנשי תביעה כסנגוריה מסכימים איתו. רק שאצלו בבית, בבית המשפט העליון, זה לא תמיד מתנהל כך. העובדה שעד לרגע זה לא פורסמה הכרעה בתיקי אולמרט ושולה זקן מזדקרת לעין.

הערעור בתיק הזה הוגש כבר בראשית נובמבר 2012, ועל פי עולם מושגיו של הנשיא, המבקש כזכור מהשופטים להכריע בתיקים "בזמן סביר", העריכו רבים שהוא יישמע בתוך חודשיים או שלושה. שהרי לא מדובר בתיק אזרחי או פלילי זניח, לא מדובר בעוד פרשה קטנה, לא מדובר בתיק שאין בו עניין וחשיבות ציבורית. העובדה שהנשיא קבע שהתיק הזה יישמע בפני הרכב של חמישה שופטים מדברת בעד עצמה: כבודו הבין ודאי שבתיק הזה דרושה הכרעה סופית לקביעת סולם ערכים וענישה של נבחרי ציבור.

מה קבע כבודו למרות זאת? שהערעור יישמע במשך יומיים רק בראשית יולי 2013 - כלומר כעבור שמונה חודשים. שום דבר לא בער לו. אנשים הרימו כצפוי גבה, ובהם גם שופטים בעבר או בהווה, אבל כבודו לא הקדים את מועד הדיון. עכשיו שוב מתרוממות הגבות כאשר בתיק הזה, שבו אין מחלוקת על רוב העובדות, עדיין לא ניתנה הכרעה ואין מועד לפרסומה.

חלפה יותר מחצי שנה וכבר מתחילה חרושת שמועות בשאלת הסיבה לדחייה ולסחבת הלא מובנת ולמחלוקת בין השופטים, אם יש כזו; ולבעיה רפואית של אחד משופטי ההרכב, שעליה התגבר ושב לעבודה. כבר שמעתי את הסיפור שהיציאה לחופשת מחלה בת כמה שבועות גרמה לעיכוב. לא רציני. 

ויש גם בדיחה עצובה בין עיתונאים, שאינה מוסיפה כבוד ואמון לבית המשפט העליון: שהשופט המחוזי בת"א דוד רוזן, היושב כדן יחיד במשפט 13 נאשמי השוחד בפרשת הולילנד הענק - בהם אהוד אולמרט ושולה זקן - יצליח לסיים את כתיבת הכרעת הדין שלו לפני חמשת שופטי העליון. שהוא, לבדו, ששמע עשרות עדויות (להבדיל מישיבה בתיק של ערעור) יקדים את החמישה.

עינוי דין של מי?

מעניין לעניין באותו עניין: אשר גרוניס וציפי לבני מדברים על הצורך "לשים קץ לעינוי הדין". יופי, מחיאות כפיים. רק שבעוד שהמלחמה האמיתית בעינוי הדין ובסחבת צריכה להתחיל בהגדלת מספר השופטים והפרקליטים באופן משמעותי, הפתרון שלהם הוא קיצור הליכי המשפט בדרכים שונות ומשונות, לרבות הגדלת הגישורים במשפטים פליליים. מרוב רצון לחסוך זמן שיפוט, עלולים השניים לשפוך את התינוק עם המים.

שלוש הערות בנושאים האלה:

א. עינוי דין הוא לא רק של נאשמים. אנחנו הרי יודעים שרבים מהם יוצרים את הסחבת בעצמם, במתכוון, כדי לדחוק את הקץ. משיכת הזמן פועלת לטובתם. 

עינוי הדין הוא גם ובעיקר של הקורבנות ששופטים רבים אינם סופרים; של מתלוננים, של מתריעים בשער, של עדים מפוחדים; של אזרחים שפויים שמאמינים בבתי המשפט ומחכים שהשופטים יעצרו את הסחף. הם רוצים לראות נוכלים ורמאים ופושעים באים על עונשם.

ב. גישורים במשפט פלילי - למקום הזה הגענו? אנחנו במכירת חיסול כללית של מערכת עשיית הצדק? אנחנו בסכסוך אזרחי, במשפט דיבה, במחלוקת על גובה פיצוי כלשהו? מגיעים לפשרה עם גנב, נוכל, אנס, אוכל שוחד, כדי לחסוך "זמן אולם" כלשון הנשיא גרוניס? 

ג. אולי בכל זאת חשוב ששופט ישמע את המתלונן, את הקורבן, את העדים המרכזיים ויתרשם מהם ומאמינותם טרם יכריע בתיק? העדות היבשה במשטרה, שסנגורים רבים מסכימים כמובן להגשתה, היא התחליף לעדות החיה?

היא לא, כפי שיכול היה להתרשם מי שנכח לפני שבוע במשפט השוחד של שמעון גפסו מנצרת עילית. התובע רז ולטר התעקש להעלות לעדות ראשית את המתלוננת בתיק, הסנגוריה התנגדה והשופט המחוזי עודד גרשון קבע שהוא דוחה את ההתנגדות. מה שסיפרה העדה הנרגשת לימד על הבדל של יום ולילה בין מתן העדות כאן ושם. אכן אסור היה לתביעה לוותר עליה. 

פרשת מאיר מוטיל (ג')

את מאיר מוטיל, צלם בכיר בטלוויזיה החינוכית, כבר הצגנו כאן פעמיים ולא כאיש מופת. בדיוק להיפך. מוטיל מכהן שנים כיו"ר פורום הוועדים בטלוויזיה, ועל פי בדיקה שערכתי עם מיכל שבת, הוא נהג להשתמש בכספי העובדים לצרכיו הפרטיים. הוא מעל בתפקידו ובאמון שניתן בו. 

לא מדובר באירוע בודד או בשניים; לא מדובר במעידה, בטעות בשיקול דעת, בכסף קטן או בזוטי דברים. מדובר ב־100 אלף שקלים לפחות, שבהם השתמש מוטיל להגשת עתירות פרטיות לבית הדין לעבודה, פעם אחר פעם. הוא ניסה להיבחר לתפקיד הסמנכ"ל למינהל, לא עמד בתנאי הסף ונכשל; הוא עירער ושוב נכשל; הוא עתר ונהדף - הכל כאמור על חשבון העובדים שלא ידעו מה נעשה באמת בכספם. הוא לא טרח לשתף אותם בסודו הגדול. 

החשד למעשי מירמה סדרתיים התגלה באקראי כשמוטיל דרש להעביר לפרקליטה שייצגה אותו, עו"ד סיגל פעיל, עוד 80 אלף שקלים בגין עתירותיו ואנשים לא הבינו על מה ולמה. הסיפור פשט בטלוויזיה, הדהים את העובדים העיתונאים, וחולל סערה פנימית. האחרונים התכנסו לפני כמה חודשים, שלחו מכתבים, פנו להסתדרות, וחברת ועד אמיצה, שירלי חלפין, הגישה תלונה מפורטת למפלג המירמה במשטרת ת"א. 

כיצג הגיב מוטיל כשנחשפו החשדות נגדו? נצמד לכיסאו כאילו הסיפור אינו נוגע אליו. הוא ממשיך לצפצף: לא החזיר את הכספים, לא התפטר, לא ביקש סליחה. עד היום, קרוב לחודשיים אחרי פניית "ישראל היום" אליו, לא השיב על השאלות.

בדרך הזאת בחרה גם חברת ועד לשעבר, לילך רחמני, שמשתפת איתו פעולה. רחמני התבקשה כבר לפני חודש וחצי על ידי חברי ועד העיתונאים החדש להעמיד לרשותם את כל מסמכי הוועד היוצא - והתעלמה. כשהוועד החדש דרש להעביר לידיו את זכויות החתימה בחשבון הבנק - רחמני שוב לא שיתפה פעולה. 

מיכל שבת ניסתה לשוחח איתה כמה פעמים ולהבין את פשר התנהגותה. היא לא הצליחה. שבת העבירה אליה שאלות בכתב, ושוב לא זכתה למענה. רחמני מתחמקת כאילו גם לה יש מה להסתיר. 

המנחה: יוסף וסרמן

האם ייתכן מצב שאדם מושחת, חסר יושרה בסיסית, שעוסק בריסוק הדמוקרטיה וברדיפת מורים ומחנכים בישראל, יארח בארץ נציגים של איגודי מורים מחו"ל? האם ייתכן שאדם כזה, נניח מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, ישמש מנחה בכנס שיעסוק בחינוך לאזרחות גלובלית? 

עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת לא האמינו למידע הזה, כאשר מורים הניחו אותו על שולחנם לפני שבוע. הם היו משוכנעים שמדובר בבדיחה, אבל כאשר בדקו את הנושא התברר להם שזה אכן עומד לקרות בעוד פחות מחודש. וסרמן יארח במלון דן כרמל בחיפה, בצד 200 אורחים מישראל, גם כמה עשרות מוזמנים מחו"ל ויוכיח למשמיציו שהוא איש העולם הגדול. שהוא יזם את הכנס הזה והחברים מעבר לים אכן יגיעו אליו.

וסרמן מאושר, אני מנחש, ובצדק רב: לא היתה בדיחה כזאת בשום מדינה נאורה. לא היה מזכ"ל מסוגו, שהכל כבר נאמר עליו, שייאלץ לשמוע עכשיו הרצאה חשובה באמת של פרופ' ג'ורג' חדאד, מראשי אונסק"ו: "קידום הדמוקרטיה בבתי הספר".

"אוי, מה לווסרמן עם הרצאה על דמוקרטיה שהוא כל כך מתעב, איך זה מתחבר?" - שאל אותי בלגלוג איש חינוך אמיתי ופרץ בצחוק. "מה קושר דיקטטור כזה עם חינוך לאזרחות גלובלית? מה קושר אותו עם אזרחות וחינוך לזכויות אדם?"

איש החינוך הזה שאל ועוד לפני שעניתי השיב בעצמו על השאלה: "כלום, ממש כלום. וסרמן מבחינתי הוא פרודיה. ממש כך".

- אתה יכול להסביר לי בשביל מה הוא אירגן את הכנס הזה?

"בשביל כבוד. הרבה כבוד. בשביל לחזק את מעמדו הציבורי הרופף. אנשים, גם כאלה שהוא בטוח שנאמנים לו, אינם מתייחסים אליו ברצינות".

- איך בדיוק יקצור וסרמן בכנס הזה את הכבוד והתהילה? 

איש שיחי, שבניגוד לווסרמן החינוך והדמוקרטיה כן יקרים לו, נעץ בי עיניים כמי שאינו מאמין שאיני מכיר את התשובה. "ראשית", אמר, "יהיו עיתונאים וצלמים ודוברים וכמובן אורח כבוד, שמעון פרס. שנית, יהיה אורח כבוד שני, שי פירון. הנשיא ושר החינוך יברכו את המשתתפים ווסרמן יתמוגג ודאי מנחת". 

מרד ראשי הסניפים?

אם תצא בשורה קטנה מהכנס הבינלאומי שאירגן וסרמן, היא תהיה במגרש הידוק החגורה: אין יותר תוכנית מגלומנית שנרקמה בעבר, איש לא מציע להזמין מרצה מחו"ל בעלות של 300 אלף שקלים (להאמין, להאמין, היתה הצעה כזו), איש לא מציע להזמין את עומרי כספי, אברהם גרנט ואחרים לאחד הפנלים. גם האפשרות הזאת עלתה.

וסרמן, מתברר, נבהל מהביקורת עליו, נזהר יותר, חוסך. לדברי אחד ממזכירי הסניפים, הוא החליט הפעם לא לממן להם חדרים במלון דן כרמל. אוטובוס ייצא מת"א עם יקיריו ובתום ההרצאות יחזיר את המזכירים העייפים הביתה. המזכ"ל שלהם, שכל כך הרבה פינק אותם, יחסוך בדרך הזאת עשרות אלפי שקלים.

שאלתי אחד מהם מדוע אינו משבח את וסרמן על היוזמה הזאת? תשובתו: הוא צבוע. למה צבוע, הקשיתי, והוא ירה: כי בכספים של הטיסות שלו לחו"ל במחלקת עסקים, היה יכול לממן לנו מלון. זה קטנוני בעיניי. רוב המזכירים הם אנשים מבוגרים".

מה תעשו, שאלתי, והוא השיב: "לא נגיע לחיפה. יש מי ששוקלים לוותר על הכנס".

- מרד?

"אתה אמרת". 

רחוב האי היווני

טוב, אנחנו לקראת סוף השבעה לאריאל שרון, אחרי שיוצאי ובאי חוות השקמים סיימו להספיד את יקירם; אחרי שמאריק שרון ההוא נשאר רק האיש השקול, האחראי, הזהיר, האמיץ, היצירתי, החם והצנוע; אחרי שכל חולי הפרסום, הגרפומנים ואנשי "אריק אמר לי" ו"אני אמרתי לאריק" קיבלו ביטוי הולם בתקשורת.

אנחנו בפתח תקופת ההנצחה אחרי שעיר הבה"דים בדרום כבר הובטחה למשפחת שרון ותיכף יתחילו להנציח אותו בעשרות רחובות וכיכרות ברחבי המדינה.

הנה כמה הצעות לוועדת השמות: רחוב אריק שרון פינת סיריל קרן, סמטת אריק שרון פינת מרטין שלאף, רחבת אריק שרון בהר הבית, רחוב סברה ושתילה, וגם: רחוב האי היווני. במקרה הזה האסיר דודי אפל יגזור את הסרט. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

motig@israelhayom.co.il uzid@israelhayom.co.il, michals@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו