לא משנה כמה כולם יהיו מנומסים בקשר לזה, יש משהו לא נוח בהתייצבות בשגרירות האמריקנית בתל אביב במטרה לחדש את הוויזה. אולי אלה אנשי הביטחון שסוקרים את האורחים הלא קרואים במבט חמור סבר ואולי זו האמת הפשוטה על יחסי הכוחות: אתם להוטים להגיע לביקור ואילו המארחים בעיקר רוצים להבטיח שתתחפפו.
הפעם האחרונה שהתדפקתי על שערי ארה"ב של אמריקה היתה לפני שמונה שנים כשנסעתי עם עופר לחופשה בת שבועיים בניו יורק שניצלנו בין השאר כדי להינשא בחתונה אזרחית בעיריית מנהטן, הליך ביורוקרטי רומנטי בערך כמו תשלום ארנונה כולל תור לשופטת משועממת שמתה לצאת כבר להפסקת צהריים - ולא מעניין אותה אם מי שניצבים מולה הם גואל רצון וכלתו ה־80 במספר - וכל זה בחברת פורטוריקניות בנות 18 בהריון מתקדם היושבות בכיסאות הפלסטיק הסתמיים בשמלות כלה חיוורות אבל לא חיוורות כמו החתן שיושב לצידן.
זה עדיין היה עדיף בעינינו בהרבה על כל אלטרנטיבה אחרת, שבכל נוסחה שהצלחנו לחשוב עליה כללה חמש מאות מוזמנים, ריצות למדידות וטעימות, והתלבטות בשאלה כבדת המשקל איזה שיר יושמע במעמד הכניסה לחופה. מכיוון שבנקודה הזאת בחיינו שנינו כבר היינו גרושים, החלטנו לחסוך ליקירינו ולמוקירינו את הפקקים לצומת מסמיה או איפה שזה לא יהיה וגם את הצורך לנסח משוואה מסובכת לחישוב גובה הצ'ק שתשקף - כפי שקורה בחתונות כאלה - את מידת אהבתם המשוקללת אלינו, מינוס הצ'ק שהביאו לחתונה הקודמת, כפול הערכתם את הסיכוי הריאלי שהפעם נואיל בטובנו להישאר נשואים.
הפעם התייצבתי בשגרירות לקראת נסיעת עבודה קצרה לארה"ב שחייבה את חידוש הוויזה, מלאה נחישות להוכיח לידידתנו הגדולה שאני אורחת רצויה. נחישות שלא קל לשמר כשאת מתבקשת בנימוס לתפוס מקום בתור הארוך המשתרך באופן קבוע מחוץ לבניין השגרירות ברחוב הירקון כאילו מנסים לרמוז לך בעדינות לא למהר לפתח תקוות גדולות בקשר לכניסה לאמריקה. בשלב ראשון בואי נסתפק בזה שייתנו לך להיכנס לבניין.
יש משהו לא נוח בהתייצבות בשגרירות האמריקנית כדי לחדש את הוויזה. איור: יעל בר
לא קל לעמוד בתור מחוץ לשגרירות זרה ולחכות שיגיע זמנכם לנסות לעשות רושם טוב על פקיד הגירה אנונימי שבסמכותו לקבוע לחיוב או לשלילה. המתח הנפשי הזה ניכר בהחלט בממתינים שרבים מהם מפגינים אי שקט בולט, מעבירים משקל מרגל לרגל, פוכרים אצבעות בעצבנות או מגירים זיעה. במחשבה נוספת, מאוד יכול להיות שהתסמינים הפיזיים האלה קשורים בעובדה שהכריחו אותנו להיפרד מהטלפון הסלולרי, שאסור להיכנס איתו לשגרירות.
לא נוח במיוחד להמתין בחוץ אבל האמת היא שלאור בעיית האמון הבסיסי שהאמריקנים לוקים בה, ושמתגלה בבירור בטופסי הבקשה הסטנדרטיים לוויזה, זה נס שהם מוכנים לשקול בכלל להכניס אותנו לבניין מלכתחילה. לטובת מי שלא הגיש בשנים האחרונות בקשה לוויזה, ולא נתקל בשאלון הסטנדרטי, הנה כמה שאלות לדוגמה: האם את/ה חבר או נציג של ארגון טרור? אם את/ה מתכוון לתמוך או לממן ארגון טרור בעתיד? האם היית מעורב אי פעם בסחר לא חוקי באיברים? והשאלה ששום ראיון עבודה מוצלח לא שלם בלעדיה: האם השתתפת אי פעם בהתנקשות פוליטית או ברצח עם?
מכל השאלות הנוקבות האלה הכי מעוררת מחשבה היא השאלה "האם את/ה מתכוון לתמוך או לממן ארגון טרור?" שהתשובה הכנה והברורה עליה היא כמובן "מעולם לא העליתי מחשבה מטורפת כזאת על קצה דעתי" אבל אם להיות לגמרי כנים לגבי התנהלותי הפיננסית ונטייתי להוצאות אימפולסיביות אולי לא כדאי להפגין כזה ביטחון. כשאני נזכרת בכמה מהדברים האידיוטיים שהוצאתי עליהם כסף בחיי, לא בלתי סביר שאמצא את עצמי יום אחד מגלה בסוף החודש בדפי הוויזה שבגחמה של רגע הוצאתי כסף על איזה ארגון טרור אחרי שמוכרת ערמומית בקניון הבטיחה לי הנחת סוף עונה וכרטיס מועדון.
במהלך ההמתנה הממושכת בתור, קשה לא להיסחף למחשבות עגומות על מצב היחסים בינינו לבין ארה"ב שכבר ידעו - אני לא מחדשת שום דבר לאף אחד - ימים טובים יותר. למרות שכל עובדי השגרירות שנתקלתי בהם הפגינו חביבות ונימוס, נדמה היה לי שזיהיתי - ואולי אני רק מדמיינת - קרירות מסוימת בעיניהם. לאור כאב הראש המתמשך שאנחנו גורמים לאמריקנים, האמת היא שקשה להאשים אותם. את המעשים הפוגעניים שלנו אין צורך למנות: בנייה בלתי פוסקת בהתנחלויות, התבטאויות פרובוקטיביות בנושא איראן, שלא לדבר על שימוש המוני במהלך שיחות בעברית במילה "אמייזינג" בקרב נשים מצפון תל אביב.
זהירות, ספוילר - כמה ימים אחרי הביקור בשגרירות חזר אלי הדרכון שלי מוטבע באשרת כניסה לתקופה של עשר שנים. אני מנסה לראות בהבעת האמון הגורפת הזאת מחמאה אישית מרגשת, שלא לומר מחווה פרטית כלפיי מהנשיא אובאמה, למרות שסביר יותר שהקלות שבה קיבלתי ויזה לא קשורה ברושם הבלתי רגיל שהותרתי בעובדי השגרירות אלא בעובדה המצערת שבגיל ובשלב שבו אני נמצאת בחיים, הסיכוי למיזם הגירה מצידי כנראה קטן מאוד. כלומר, מבחינת האמריקנים, כבר קצת מאוחר לצפות אצלי למהפכות גדולות. במילים אחרות, גם אם היו תופסים אותי מנסה להסתנן למדינה בסומבררו דרך הגבול עם מקסיקו, היו כנראה מברכים אותי ב"האב א נייס דיי" ומאפשרים לי להמשיך ללא הפרעה בענייניי.
עכשיו נותרה רק בעיית מזג האוויר שבשבועות האחרונים שבר שיאים. כידוע, הכל בחיים זה טיימינג. אם הייתי צריכה לדמיין את הביקור הבא שלי בניו יורק, הייתי רואה את עצמי בוודאי לבושה ברישול אופנתי כמו שרה ג'סיקה פרקר, לוגמת קוסמופוליטן צונן עם חברות בתום מסע שופינג מפרך. מה שבטוח, לא הייתי מעלה על דעתי שבמסגרת ההכנות לנסיעה לעיר הסקסית ביותר בעולם אמצא את עצמי עומדת עם שלושה זוגות גטקעס בתור לקופה ב"ריקושט".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו